מבוא דרך חכמה

מאמר דרך חכמה לעט"ר בוצינא קדישא הרמח"ל זלה"ה, נכתב באמסטרדם בשנת תצ"ח, כשלוש שנים אחרי שהגיע הרמח"ל לאמסטרדם לתכלית מסעו לארץ ישראל. מקביל, באותה השנה בחודש אלול נשלמה כתיבת "מסלת ישרים נוסח הויכוח", שענינה ויכוח בין החכם לחסיד. כדי להבין את הרקע לכתיבת "דרך חכמה" יש להתבונן בנסיבות דברי הימים ובתכנים. בתחילת "מסלת ישרים – הויכוח", מתנהל ויכוח בין ה'חכם' ל'חסיד' בעניין תכלית העיסוק בתורה וחובת האדם בעולמו. בראשית הויכוח, מתפאר החכם בידיעותיו תוך כדי זלזול ביכולותיו, ידיעותיו ומעשיו של החסיד: 

אָמַר הֶחָכָם: אָחִי, לֹא תוּכַל לִטְעֹם פְּרִי הַחָכְמוֹת, כִּי אַתָּה לִמַּדְתָּ אֶת עַצְמְךָ רַק בִּפְרִישׁוּת וְהִתְבּוֹדְדוּת, אֲמִירַת הַמִּזְמוֹרִים אוֹ בַּקָּשַׁת הַתַּחֲנוּנִים, וְלֹא הִרְגַּלְתָּ עַצְמְךָ בָּעִיּוּנִים וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים. וְהִנֵּה לְךָ עַתָּה דִּבְרֵי הַחָכְמוֹת כְּדִבְרֵי סֵפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר הוּא כָּתוּב וְלֹא יוּכַל אִישׁ לִקְרוֹת בּוֹ, כֵּן לֹא תוּכַל אַתָּה לְהָבִין עֹמֶק הָעִיּוּנִים אֲשֶׁר לֹא נִסִּיתָ בָּהֶם וְדַרְכָּם נִסְתְּרָה מִמְּךָ. 

כִּי הַשֵּׂכֶל, הִנֵּה הוּא עוֹשֶׂה בַּיְּדִיעוֹת מַה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּלְּשׁוֹנוֹת. מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע לְדַבֵּר כִּי אִם אַשְׁדּוֹדִית לֹא יִשְׁמַע לְשׁוֹן הַיְּוָנִים כְּלָל, וּמִי שֶׁלֹּא הֻרְגַּל אֶלָּא בַּיְּוָנִי לֹא יֵדַע אֶלָּא הַיְּוָנִי. כֵּן הָעִנְיָן בַּיְּדִיעוֹת, מִי שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל בְּדֶרֶךְ הַחָכְמָה לֹא יָכוֹל לְהָבִין עִנְיָנֶיהָ, מִי שֶׁלֹּא הֻרְגַּל בְּפִלְפּוּל הַשַּׁ״ס לֹא יוּכַל לְהָבִין סֻגְיוֹתֶיהָ, עַל כֵּן לֹא אוּכַל לְהָפִיק רְצוֹנְךָ וּלְהַרְאוֹתְךָ אֶת אֲשֶׁר קִבַּצְתִּי מֵעִיּוּנִי, כֵּיוָן שָׁאַתָּה רָחוֹק מִן הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הַיּוֹם:

אָמַר הֶחָסִיד: לֹא תֹּאמַר לִי מַה שֶּׁיָּדַעְתָּ אִם אֵינִי יָכוֹל לַהֲבִינוֹ, אַךְ תֹּאמַר לִי נוֹשְׂאֵי הַיְדִיעוֹת אֲשֶׁר לְךָ.

אָמַר הֶחָכָם: כֵּן זֹאת אֶעֱשֶׂה. 
הִנֵּה עִיּוּנַי הֵם מִשְּׁנֵי מִינִים: הָרִאשׁוֹן קֹדֶשׁ וְהַשֵּׁנִי חוֹל. 
הָרִאשׁוֹן הוּא הָעִיּוּן בַּתּוֹרָה, הַשֵּׁנִי בַּחָכְמוֹת הַחִצּוֹנִיּוֹת. 
הָרִאשׁוֹן, יְסוֹבֵב עַל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְדִינֶיהָ, הוּא הָעִיּוּן בַּשַּׁ״ס וּבַפּוֹסְקִים, וְזֶה עַצְמוֹ מִתְחַלֵּק עוֹד לִשְׁנַיִם, כִּי הִנֵּה יֵשׁ הָעִיּוּן הַפִּלְפּוּלִי וְיֵשׁ הַפִּסְקִי.
הַפִּלְפּוּלִי הוּא הָעִיּוּן בְּפִלְפּוּלֵי הַשַּׁ״ס לְהָבִין הַשַּׁקְלָא וְטַרְיָא בְּחִידּוּד הַשֵּׂכֶל וְעוֹמֶק הָעִיּוּן. וְיֵשׁ הָעִיּוּן לְעִנְיָן דִּינָא לִפְסֹק הַהֲלָכָה לָדַעַת מַה יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל. 
וְהִנֵּה שְׁנֵי הָעִיּוּנִים הָאֵלֶּה, כָּל אֶחָד מֵהֶם לְבַדּוֹ – מְבַקֵּשׁ כָּל יְמֵי חַיֵּי הָאָדָם לָבֹא עַד תְּכוּנָתוֹ, כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם מַרְחִיב וְהוֹלֵךְ עַד אֶפֶס שִׁעוּר… עַל כֵּן נַעֲסֹק בִּשְׁנֵיהֶם עַד מָקוֹם שֶׁיָּדֵינוּ מַגַּעַת לִלְקֹט מֵהֶם הַפְּרִי הַהֶכְרֵחִי בְּקִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה, מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר זוּלָתוֹ.

וּבִכְלָל הַפִּלְפּוּלִי, יֵשׁ גַּם כֵּן הָעִיּוּן בַּמִּדְרָשִׁים הַזָּרִים וּתְמוּהִים, לְבָאֲרָם בְּכֹחַ הַפִּלְפּוּל הֶחָזָק – עוֹקֵר הֶהָרִים וְטוֹחֲנָן, לִקְשׁוֹר חֶבֶל בְּחֶבֶל וּמְשִׁיחָה בִּמְשִׁיחָה…

וְאָמְנָם יֵשׁ מִן הַחֲכָמִים שֶׁיִּטּוּ יוֹתֵר אֶל חֵלֶק אֶחָד מִן הָעִיּוּן מֵחֲבֵרוֹ. יֵשׁ שֶׁחֶפְצָם בְּפִלְפּוּל הַשַּׁ״ס, יֵשׁ שֶׁחֶשְׁקָם בְּפִסְקֵי הַדִּינִים, יֵשׁ בְּמִדְרָשִׁים, אִישׁ אִישׁ מָקוֹם שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ.

אַךְ חָכְמוֹת הַחוֹל הֵם כְּלָל הַיְדִיעוֹת בְּמַה שֶׁהוּא חוּץ מִן הַתּוֹרָה, וְהַיְינוּ: יֵשׁ בַּבְּרִיאָה בַּטֶּבַע בְּכָל חֲלָקָיו, דְּהַיְינוּ: בִּמְצִיאוּת הַנִּמְצְאִים בְּכָל תְּכוּנוֹתֵיהֶם, בְּתִיקּוּן עִנְיְנֵיהֶם, וְהַרְחָקַת הֶפְסֵדֵיהֶם.

יֵשׁ בְּתַשְׁמִישֵׁי הָאָדָם וּבְסִדּוּרֵיהֶם, שֶׁזֶּה כְּלָל כָּל הַמְּלָאכוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לְתוֹעַלְתּוֹ, בְּיִפּוּי עִנְיָנָיו שֶׁל הָאָדָם וְסִדּוּר מְדִינוּתוֹ, יֵשׁ בִּמְדִידַת הַשִּׁעוּרִים הַמְתָאֲרִים כָּל הַצּוּרוֹת, בַּגְּרָמִים הַשְּׁמֵימִיִּם בַּהֲלִיכוֹתֵיהֶם וְהַשְׁפָּעָתָם בִּסְגוּלוֹת הַנִּבְרָאִים וּבְכָל תּוֹעֲלִיּוֹתֵיהֶם.

אֵלֶּה הֵם כְּלָל הַנּוֹשְׂאִים אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם מַקִּיפִים הַחָכְמוֹת וְהַיְדִיעוֹת אֲשֶׁר יַעֲמוֹל הָאָדָם לִמְצוֹא, לְקַבֵּץ עַל יָד מֵהֶם כָּל אֲשֶׁר יוּכַל, וְכָל הַמַּרְבֶּה הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח:

לקראת סיום הויכוח וטרם סידור משנת רפב"י, מוכיח החסיד את החכם שכל שיטת לימודו, עיונו ופלפולו רחוקים מהטוב והנרצה לפניו ית', ולכן אינו מקיים את חובתו בעולמו:

"אָמַר הֶחָסִיד: שְׁתַּיִם אֹמַר לְךָ:

רִאשׁוֹנָה, שֶׁהֲרֵי אֵין תְּשׁוּבָתְךָ זֹאת מְסַפֶּקֶת אֶלָּא לַזְּמַן אֲשֶׁר תוֹצִיא אוֹתוֹ בְּעִיּוּן הַהֲלָכוֹת וְחִבּוּרֵי הַפּוֹסְקִים, אַךְ לַזְּמַן אֲשֶׁר תוֹצִיא בְּעֹמֶק הַפִּלְפּוּל וּבְחִדּוּד הַדְּרָשׁוֹת מַה תַעֲנֶה? הֲלֹא טוֹב לְךָ לַּחְדֹּל מֵאֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְבִיאִים אוֹתְךָ לַשְּׁלֵימוּת שָׁאַתָּה צָרִיךְ לוֹ, וְתוֹצִיא זְמַנְּךָ בְּבַקָּשַׁת מַה שֶׁמּוּטָּל עָלֶיךָ לָדַעַת אוֹתוֹ וְשֶׁצָּרִיךְ לְךָ לִשְׁלֵמוּתְךָ.

וְהַשֵּׁנִית, לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ שֶׁאוֹרֶךְ הָעִיּוּן בִּידִיעַת הַמִצְוֹת לֹא הִשְׁאִיר לְךָ מָקוֹם לַעֲסֹק בִּשְׁאָר הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה, אַךְ מַאי חָזִיתָ לָשׂוּם כָּל הָעֵסֶק בַּחֵלֶק הַהוּא וְלֹא בַּחֲלָקִים הָאֵלֶּה, וְכִי אֵין אֵלֶּה מִצְוֹת כִּשְׁאָר כָּל הַמִצְוֹת, וְאַדְּרַבָּא אֵלֶּה הֵם מִצְוֹת שֶׁצְּרִיכוֹת לִשָּׁמֵר בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וְעִם כָּל אַחַת מִשְּׁאָר הַמִצְוֹת  – מַה שֶּׁאֵין כֵּן שְׁאָר הַמִצְוֹת שֶׁעִיַּנְתָּ בָּם.

וּמֵעַתָּה, אִלּוּלֵי הָיִיתָ יָכוֹל לַעֲסֹק בִּשְׁנֵיהֶם כְּכָל הַצּוֹרֵךְ – הִנֵּה מַה טוֹב, אַךְ אִם אֵינְךָ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת זֹאת – הֲלֹא הַשֵּׂכֶל נוֹתֵן הֱיוֹת הַצָּד הַיּוֹתֵר טוֹב, שֶׁתְּקַצֵּר קְצָת בְּחֵלֶק אֶחָד עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר  מָקוֹם גַּם לַחֵלֶק הָאַחֵר, וְלֹא שֶׁתַּאֲרִיךְ בְּחֵלֶק הָאֶחָד שֶׁכְּבָר אֵין אַתָּה מַגִּיעַ לְסוֹפוֹ אַף עַל פִּי כֵן, וְתַאֲרִיךְ בּוֹ אֹרֶךְ כָּל כָּךְ שֶׁיִּדָּחֶה הַחֵלֶק הָאַחֵר מִפָּנָיו, וְכָל שֶׁכֵּן הַחֵלֶק הָעִקָּרִי, וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁאֲפִילוּ הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן לֹא הִשְׁלַמְתָּ מִבִּלְעֲדֵי הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הַזֶּה.

 בסופו של דבר, מכיר החכם בטעויותיו, נכנע, מודה על האמת ומתנצל:

אָמַר הֶחָכָם: אֹמַר לְךָ הָאֱמֶת. פְּעָמִים רַבּוֹת הָיָה נִרְאָה לִי שֶּׁאֵין הָעִיּוּן הַזֶּה דָּבָר צָרִיךְ וְהֶכְרֵחִי לִהְיוֹת הַדְּבָרִים פְּשׁוּטִים בְּעֵינַי, וּפְעָמִים אֲחֵרוֹת הָיָה מִתְפַּעֵם רוּחִי וְלִבִּי נוֹקְפִי, כִּי הָיוּ נִרְאִים לִי הַדְּבָרִים הֱיוֹת חוֹבָה עַל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ שְׁלֵמוֹת נַפְשׁוֹ וְתִקּוּן מִדּוֹתָיו לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בּוֹרְאוֹ. אָמְנָם הִרְהוּרֵי דְּבָרִים אֵלֶּה, כָּל עֻמַּת שֶׁבָּאוּ כֵּן הָלְכוּ, אוֹ מִפְּנֵי עִיּוּן אַחֵר שֶׁטְּרָדַנִי אוֹ אֵיזֶה סִבָּה עוֹלָמִית אוֹ הִתְרַשְּׁלוּת וְרִפְיוֹן, עַד שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָחַזְתִּי בּוֹ. אָכֵן הִנֵּנִי רוֹאֶה בֶּאֱמֶת אֶת עַצְמִי כְּאָשֵׁם בַּדָּבָר הַזֶּה, כִּי אֵין לִי תְּשׁוּבָה נִצַּחַת לְפוֹטְרַנִי בָּהּ.

"הנה האשכנזים שלימים וכן רבים, ת"ל, כי בפראנקפורט לבדו יהיו בה כשלש מאות תלמידי חכמים בני הישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם, והלואי היה די בזה. 

ואם יש בכל מדינת אשכנז אשר עברתי בה, ובכל מדינת הולנדה אשר אני יושב בקרבה אנשים חרדים אל דבר ה' ומבקשים לדעת ליראה את ה' ולאהבה אותו ולהתחסד עם קונם, ודאי נער יכתבם. איטליא, כבר יְדָעָהּ הכ"ת יותר ממני. ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלקים, כי אם תוהו ובוהו וחשך שליטים המה בעיר, ואפילו פירושא דקרא "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" לא יבינו ולא ישכילו", (אגרת קיח. אלול התצ"ה, אמסטרדם).

הקהילה הספרדית של אמסטרדם קלטה וחבקה אותו, תמכה בו כלכלית, נתנה לו מקום בישיבת "עץ חיים" ומנתה אותו לרב וחבר מן המניין, וכן ניתן לו מקום של כבוד בבית הכנסת המרכזי. וכן כתב לרבו כעבור כשמונה חודשים לאחר קליטתו:

"ואני פה, תודה לאל, יושב בכבוד בין הספרדים, אשר המה כלם מחבבים אותי כאלו המה ילדוני. ואין זה אלא ממפלאות תמים דעים… ועם כל זה ועם כל הדבה הרעה אשר הוציאו עלי, הגביר האל ית' את חסדו עלי ויתן בלבם לחבבני חבה יתירה כיום הזה, עד אשר הגיעו לשים אותי בראשי ישיבתם ה"י, ושיחתי חולין בעיניהם כדברי שלמה. והנה כל התלמידי חכמים תודה לאל, מתקבצים ובאים אלי בכל עת אשר פנאי להם, וכבר קשה להם מאד שאינני רוצה ללמד להם חכמת הסוד", (אגרת קיח. אלול התצ"ה, אמסטרדם).  

בחלוף הזמן, זרחה חכמתו מאליה. סוגיית "החזרת הרע לטוב" – מעיקרי עומק חכמת תורת הסוד שהשיג עט"ר מזיו השכינה – היתה הכוח המניע לקולמוס 'מסלת ישרים'. אין תכלית באבוד הרשע "כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה", וטובה שעה אחת קודם. המסילה היא דרכו וגילוי ענוותנותו של עט"ר הרמח"ל לתת פתח ותיקון למבקשי נפשו, "יתמו חטאים ולא חוטאים".

במקביל לכתיבת התיקון והיישרת המסלה – גאתה הדרישה מבית לחכמה והדרכה מעשית להוראת הדרך אשר ילכו בה.

רִבִּי, הִנֵּה "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם" (תהלים מב, ב) כֵּן תַּעֲרוֹג נַפְשִׁי אֶל הַיְדִיעוֹת וְאֶל הַמוּשְׂכָּלוֹת, וּלְבָבִי בּוֹעֵר בְּאֵשׁ הַחֶמְדָּה וְהַתְּשׁוּקָה, לָדַעַת לְהָבִין וּלְהִתְחַכֵּם, עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ שֶׁתְחָנֵּנִי וְתוֹרֵנִי הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֵלֶךְ בָּהּ, וּתְלַמְּדֵנִי וְתוֹדִיעֵנִי מַה הַחָכְמוֹת אֲשֶׁר רָאוּי לִי לְבַקֵּשׁ, וְאֵיזֶה אוֹרַח אֲהַלֵּךְ לְהַשִּׂיג אוֹתָן, דָּבָר עַל בּוּרְיוֹ. (דרך חכמה).

הדרישה מבית היתה שונה בתכלית מהמניע לכתיבת המסלה. היא אינה פניית החכם המזלזל בחסיד ומנסה להשפילו בצדקת דרכו המשובשת, אלא פניית התלמיד לרבו המבקש דרך אמת וחפצו לגדול ישר.

רַבִּי: הֵיטַבְתָּ מְאֹד לְסַדֵּר תַּכְלִיוֹתֶיךָ לְפִי הַדְרָגָתָם בִּרְצוֹנְךָ, כִּי אוּלָם בֶּאֱמֶת תַּכְלִיתְךָ הָרִאשׁוֹן הוּא לִמְצוֹא נַחַת לְרוּחֲךָ וְשָׂבְעָה לְחֶמְדַּת נַפְשְׁךָ, שֶׁהִיא הַסִּבָּה אֲשֶׁר הֶעִירַתְךָ וּבַעֲבוּרָהּ נִתְעוֹרַרְתָּ לְבַקֵּשׁ "לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" (רות ג, א): וְאַחַר זֶה תַּבִּיט בְּכַוָּנָתֵךָ לִהְיוֹת "לְךָ מַהְלְכִים" (זכריה ג, ז) בֵּין מַשְׂכִּילֵי הָעָם: וְאִילוֹ לֹא יְדַעְתִּיךָ וְהִכְרַתִּיךָ מֵאָז חַפְּשָׂן וְחַקְרָן בְּטִיבְעֲךָ, הָיִיתִי אוֹמֵר הֱיוֹת זֶה לְךָ הַתַּכְלִית הָרִאשׁוֹן וְהָעִיקָּרִי בֶּאֱמֶת, בִּהְיוֹתוֹ הָעִיקָּרִי כִּמְעַט לְרוֹב שׁוֹקְדֵי דַּלְתוֹת הַלִּימּוּדִים. אַךְ בִּרְאוֹתִי אוֹתְךָ נוֹטֶה אֶל הַחֲקִירָה בַּטֶּבַע, אַאֲמִין הֱיוֹת יִשּׁוּב וּשְׂבִיעַת הַחֶמְדָּה הַטִּבְעִית הַזֹּאת תַּכְלִית עִיקָּרִי לְךָ, וְהַהִכָּנֵס בְּחֶבְרַת הַחֲכָמִים, וֶהֱיוֹת צוֹלֵחַ בֵּינֵיהֶם, שֵׁנִי לוֹ בַּהַדְרָגָה. וְהַ-ג' הֶיכֵּר גְּדוּלַּת הַבּוֹרֵא יִתְ' שֶׁאָמַרְתָּ כִּי הֱיוֹת זֶה הַתַּכְלִית הָעִיקָּרִי וְרִאשׁוֹן. וַאֲפִילוּ שֵׁנִי – אֵינוֹ מָצוּי אֶלָּא אֵצֶל מִי שֶּׁהִשִּׂיג כְּבָר עִנְיָנִים רַבִּים מֵהַחָכְמָה אֲשֶׁר לֹא הִשַּׂגְתָּ אַתָּה עֲדַיִין. וּכְבָר רוֹאֶה אֲנִי שֶׁחָסֵר לְךָ תַּכְלִית ד' בַּדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאִילּוּ הָיָה לְךָ – וַדַּאי שֶׁלֹּא הָיִיתָה יָכוֹל לַחְדּוֹל מִלִּמְנוֹתוֹ רִאשׁוֹן לְכָל הַתַּכְלִיּוֹת,  וְאוּלָם חָסֵר הוּא לְךָ מִפְּנֵי שֶׁחֲסֵרָה לְךָ סִיבָּה שֶׁתְּעִירְךָ לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ, אֲבָל אֲנִי אֲגַלֶּה אָזְנֶךָ וְאוֹדִיעֲךָ אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ עַד שֶּׁיִּוָּלֵד לְךָ הַהִתְעוֹרְרוּת הֶחָסֵר מִמְּךָ, אָז מֵאֵילֶיךָ תְּבַקְּשֵׁהוּ:

תַּלְמִיד: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ רַבִּי, וְהוֹדַעְתַּנִי אוֹרְחוֹת חַיִּים: