אמסטרדם

"וכתבתי היום, למען לא אמנע כתיבתי [מ]עם הדרת רום מעכ"ת (מהר"י באסאן) להודיעו כי הולך אני עתה בעז"ה לאמשטרדם אצל אחי (יהודה ליאון), לקבוע איזה עסקי ביתא. יהי רצון שיהיה לטובה, אמן כן יהי רצון.

ואגב אספר לו דבר יפה שאירע לי עתה בויניציאה שהוצרכתי ללכת שם בתחלה טרם נסעי"(אגרת צו, א' חשון תצ"ה)

מעשה פרנקפורט שהבאנו בפרק "ובורא חושך" ארע בדרכו לאמסטרדם. פרק זה עוסק במסעו ושהותו באמסטרדם.

בשנת תצ"ד היה הרמח"ל בן 27 בלבד, נשוי, חובק תינוק כבן שנה, רב וראש כולל בעירו ומושא להערצה. רבים צבאו על פתחו: לקבל תורה, עזרה, הדרכה, תיקונים ותשובה. באותה השנה היה מהר"י באסאן רבו בן 63. קנאי ויניציא ארבו לרמח"ל ששיגשג בעירו וחיכו לשעת כושר לטרוף נפשו בכפם. בינתיים נהנה הרמח"ל ממטריית ההגנה שקיבל מרבו מהרי"ב אולם ידע כי לא לעולם חוסן, וכשהלה יסתלק לבית עולמו (כמו שקרה 4 שנים מאוחר יותר), טרוף יטרפו שונאיו ויאבדו את כל כתביו, בית מדרשו וקיומו. תקופה קצרה אחרי שהרמח"ל הגיע לאמסטרדם אכן חלה רבו. מספר מקורות מספרים אודות מחלה כבדה שתקפה אותו, ואלצה אותו לעבור להתגורר בורונה.

"ראשון שבשני אסם נזיר טהור, כי הפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', מראשית בקורי מעשה חדודים קדש קדשים הלולים, לרופא כל בשר שהפליא עמו לעשות, ויחייהו ויחלימהו מחוליו הכבד, ויחי, ויקם על רגליו להתהלך בחוש על משענתו". (מתוך הסכמת ר' שמשון מורפורגו לספר "לחמי תודה" למהרי"ב).

גם רבה הראשי של ויניציא פאציפיקו – ראש רודפי הרמח"ל, מעיד בהשמצתו את מהרי"ב, "וגם כי יד ה' היתה בו להומו ולהכותו בחולי השתוק" (ראה כאן). מהרי"ב נחלץ ממחלתו וקרא לספר הבעת תודתו "לחמי תודה". אמנם חוסן בריאותו נפגע, וסבל משיתוק חלקי וקשיי תנועה. מהרי"ב לא האריך ימים, ובאמצע שנת תצ"ט הסתלק לבית עולמו. 

אמסטרדם הייתה החלום האירופאי ועיר מקלט לכל פליטי הרדיפות והפוגרומים. ובנוסף, הערך המוסף הגדול בעבורו הייתה אפשרות הגישה לבתי דפוס להדפסת ספריו וכתביו – שנמנעו ממנו בערי איטליא בויניציא ואחיותיה. 

השערה נוספת נעוצה בעובדה שהיה הרמח"ל מנוע לעלות לירושלים בשל מוצאו האשכנזי בעקבות האירועים הטראגים שארעו בירושלים. קרוב לשלושים וחמש שנה קודם לכן, ביום ה', ראש חודש מרחשוון של שנת ה'תס"א (14.10.1700) הגיעה קבוצת יהודים גדולה כבת 1,000 איש בראשות רבי יהודה החסיד להתיישב בירושלים. טרם הגעתם, נעשו הכנות לקליטתם בשיתוף עם היישוב האשכנזי בירושלים והוסדרו עבורם 40 בתי דירות, בית כנסת, בית מדרש, מקווה ובורות מים. ימים ספורים לאחר שהגיעו לירושלים, ב-ו' בחשוון תס"א, נפטר רבי יהודה חסיד, והוא רק כבן 41 שנה. באותם הימים הסמוכים לפטירתו הספיק רבי יהודה חסיד לרכוש את המגרש הסמוך לבית הכנסת הרמב"ן העתיק, כדי לבנות בית כנסת לעדה האשכנזית בעיר. לאחר מותו פרצו מחלוקות רבות בקרב קהילתו, רבים מבני הקבוצה חזרו לארצות מוצאם, והמעטים שנשארו בירושלים נדחו על ידי הקהילה היהודית בירושלים שחששו ממשיחותם. כך תיעד ר' משה הירושלמי ביומן מסעו (משנת 1769 – כעשרים ושש שנה אחרי שהרמח"ל עלה לא"י):

"ואסור לו ליהודי אשכנזי ממדינותינו – מפולין או מאשכנז או מארצות אשכנזיות אחרות להיכנס לירושלים, אלא אם כן הוא מלובש במלבושי תוגרמה (טורקי), ומדבר בלשון תוגרמה, עד שאין יודעים בו שמאשכנז הוא. וכל זאת בגלל מעשה חבר החסידים שעלו עם רבי יהודה החסיד השני ע"ה…  כששמעו בארצות אשכנז שמת ר'‏ יהודה החסיד… לא שלחו כסף,‏ והחסידים שבטחו באשכנזים… לוו (החסידים) מן הישמעאלים והערבים שלש מאות כיסים,‏ וכל כים חמש מאות טאליר,ומהכסף הזה חיו חיי רווחה…‏ וכשהגיע זמן הפרעון,‏ נחבשו בתפיסה ורבים הוכו עד מות,‏ ורבים נמלטו ורבים מתו. ומאז ואילו אסור לו ליהודי אשכנזי לישב בירושלם אם לא כפי שכתבנו לעיל,‏ שילבש מלבושי תוגרמה וידבר בלשונם.‏ בית הכנסת שלהם עוד סגור על מסגר בתורת משכון".‏ (אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, עמ' 448).

בשל החובות הכבדים, אסרו הערבים על יהודים אשכנזים במשך כמאה שנים לגור בירושלים. לדידו של הרמח"ל, התיישבותו הזמנית באמסטרדם אפשרה לו להדפיס ספרים, להטמע בקהילה הספרדית, ללמוד את שפתה, מנהגיה, אורחותיה ולהכשיר את הקרקע לעלייתו לירושלים כספרדי / פורטוגזי.

שני כתבי ידו של הרמח"ל מאותם השנים באמסטרדם
מימין: כתב היד של "מסלת ישרים",   משמאל: כתב היד של "מאמר החכמה"

חיזוק מאלף להשערה זו מצאנו בסגנונות כתיבת ידו של הרמח"ל. גדול חוקרי הרמח"ל מאיר בניהו ז"ל בתוך עבודותיו בחן גם את כתב היד של "מאמר החכמה" שנכתב באמסטרדם וזו מסקנתו:

"רושמה הכללי של הכתיבה יש בו מכללות כתיבתו של רמח״ל, וכמה אותיות הן שלו במובהק, ואין ספק בעיני שהוא כתב־ידו ממש, ומכאן אתה למד שבאמשטרדם סיגל לו רמח״ל את הכתיבה הפראנקית, ומכאן אתה שומע, שאכן מאמר החכמה לא נתחבר אלא באמשטרדם בשנת בואו אליה והוא, איפוא, חיבורו האחרון של רמח״ל בקבלה הידוע לנו", ("כתבי הקבלה של רמח"ל", עמ' 120).

כשם שהבחורים היהודים ובכללם הרמח"ל בבחרותו שינו את כתובתם לפאדובה לרומא כדי להתקבל לאוניברסיטת פאדובה (ראה "מינקות לבחרות"), כן עתה שינה הרמח"ל את זהותו מיהודי אשכנזי לפורטוגזי, סיגל לעצמו אורח חיים מלא של הקהילה אליה השתייך, שינה את כתב ידו, ואפילו את שמו מלוצאטו  – ללוסטו כמו שמצאנו באיגרת כפר יאסיף. 

בראשית שנת תצ"ד, החלה להתהוות תוכנית ההגירה לאמסטרדם, שם התגורר אחיו הצעיר יהודה חי ליאון. באגרת מ-ה' טבת תצ"ד (30.11.1733) כותב הרמח"ל לרבו "וכמו שכתבתי לכ"ת (לכבוד תורתו) בקודמות לצורך אחי יצ"ו באמשטרדם" (אגרת צ).

ההכנות לנסיעה התארכו ונמשכו כשנה שלימה. שני האחים נשאו ונתנו בענין ההגירה, וניתן לשער כי הרמח"ל ציפה מאחיו שיטפל בכל הנוגע למגורים ותעסוקה באמסטרדם.

"ואמנם תכלית לכתי אינו אלא לעסקי הבית מה שמצטרך, וכבר זמן הרבה הוא שאנחנו נושאים ונותנים בדבר עם אחי". (אגרת צט. כ"ג חשון תצ"ה).

באותה השנה, יהודה חי ליאון, אחיו הצעיר היה רק בן 24, רווק, מהגר, רופא צעיר שסיים לא מכבר את לימודיו והתגורר במדינה זרה  – וע"כ לא יכל לסייע הרבה לאחיו הבכור. הרמח"ל היגר בלווית תלמידו מינדולה (להלן) וללא משפחתו על מנת להכשיר את הגעתם מאוחר יותר. בה' אלול תצ"ד (23.8.1734) נסע הרמח"ל לצ'יטאדלה (Cittadella) עיירה סמוכה (פרבר) לפאדובה להשתתף בחתונת יצחק שבתי בכ"ר יהודה רוקקה (ראה אגרת קיג) ורחל בת בן-ציון גירונדי. בחתונה זו התכבד הרמח"ל להיות עד וחתם על כתובה.

כנראה שבאותה הנסיעה עבר גם בויניציא, כדי להסדיר את עניני נסיעתו לאמסטרדם שתוכננה לתקופה שאחרי חגי תשרי. 

לא נדע אם שיקול כלכלי אילץ את הרמח"ל להגר לאמסטרדם בדרך היבשה או רצונו להפגש ולהיוודע עם ראשי רבני יהדות אשכנז במרכז אירופא שהכירוהו רק מאגרות ההשמצות. אגרת של מאן דהו טוענת שכנראה שהרמח"ל רצה לקבל הסכמה לחיבורו "מאמר הויכוח":

"ליהוי ידוע שהלוצאטו הידוע מפאדובה נסע לפראנקפורט דמיין כדי לקבל רשות מאותו החכם (הרב של פרנקפורט) להדפיס את החבורים שחבר הוא עצמו", (אגרת רמחל, גינצבורג עמ' תיד).

תחנת הביניים בפרנקפורט אפשרה לו ליזום איתם פגישה כדי שיוכלו לעמוד על קנקנו מקרוב, ואולי אף יזכה ל"תעודת כשרות" או הסכמה לספרו קודם הגיעו להולנד. במסלול מסעו, היה עליו לחצות תחילה את הרי האלפים, להכנס לגרמניא ומשם להצפין לאמסטרדם. נסיעה מעין זו כרוכה באישורי מעבר מטעם רשויות השלטון שישבו בויניציאה, מיסים, דיווח מסלול ויעד. כחודשיים קודם נסיעתו, הגיע הרמח"ל לויניציא להסדרת מסעו, ושם השיגו מבקשי נפשו את פרוטוקול נסיעתו והכינו מאחרי גבו את קבלת פנים וה"לינץ" הידוע בעיוות הדין בהיכל לב המנהיגות האירופאית היהודית שבפרנקפורט שציפו להגעתו "כי בושש משה והתאחר לבוא הנה עד זה שבועות שתים שבא לכאן" (אגרת קי).

ביום השישי כ"ג לחדש חשון התצ"ה (8.11.1734) ערב צאתו לדרך כתב הרמח"ל לרבו:

"וסוף סוף מה' מצעדי גבר, וחשבנו טובה שאלך. יהי רצון שאלקים יחשבה לטוב, אכי"ר… אני אלך בשם ה', יום א' הבא עלינו לטובה לוירונא ומשם אלך עם הולכי היריד לבולזאן ומשם עד אמשטרדם בס"ד" (אגרת צט, כ"ג חשון תצ"ה).

ביום א', כ"ה חשון תצ"ה (10.11.1734) עזב הרמח"ל את עיר הולדתו פאדובה ושם פעמיו ותקותו לאמסטרדם, שנהנתה מחופש דת, סובלנות, חופש עיסוק רחב, בתי דפוס משובחים, ובעיקר בתקוה להתרחק מהשפעת מצירי חייו.

המסע מפאדובה לאמשטרדם

כדי לצאת מאיטליא היה על הרמח"ל לעבור דרך  ורונה ובולצ'אנו. ורונה יושבת על גדות נהר האדיג'ה (Adige) – הנהר השני בגודלו באיטליא הזורם בצפונה ומתפתל לאורך 409 קילומטרים עד שנשפך לים האדריאטי. מיקומה של ורונה על גדות הנהר בנקודה הקרובה לעיירה בולצ'אנו, הפכה אותה לצומת סחר מרכזי בצפון איטליא. 

העיירה בולצ'אנו (Bolzano) ממוקמת בנקודה הצפונית ביותר באיטליא הסמוכה למעבר "ברנר" (Passo del Brennero) שבהרי האלפים – המקשר בין איטליא לאוסטריא וגרמניא. באופן טבעי היתה העיירה צומת ומרכז סחר בין אזורי. במשך מאות שנים נערכו בעיירה ירידים שהפגישו וריכזו את הסחר בין האזורים הגרמניים לאיטלקיים. ארבעה ירידים התקיימו בכל שנה בבולצ'אנו. מהאזורים הגרמניים הביאו הסוחרים פשתן ובד צמר, ומאזורי ורונה הביאו משי ובד משובח שנודע בשם "בד ורונה". 

שיירות סחורות וסוחרים יצאו תדיר מורונה לבולצ'אנו, ולאחת מהן הצטרף הרמח"ל. כעבור שבועיים של טלטולים על גבי עגלת סוחרים, ב-י' כסלו תצ"ה (24.11.1734) הגיע הרמח"ל לבולצ'אנו. אותות קשיי המסע וגעגועיו למשפחתו וחבריו גולשים מהאגרת שכתב מאכסנייתו:

"אחי ורעי הקטנים עם הגדולים, שלום רב.

אם אמרתי אספרה, כמו זר בעיני נחשב, וקשה עלי פרידתכם, לא תעצור כח לשוני לדבר ולא לבי להרהר, אף כי ידי למשוך בעט סופר, כי מעט נשארתי לבדי, מצאתי את עצמי כלב באין אברים, כצפור משולחת מאפרוחיה. ומה נאמר ומה נדבר? והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו. בהדי כבשי דרחמנא אין לנו אלא שתיקה, וכל מה דעבדין מן שמיא טב. 

זאת תדעו נאמנה. כי לא לבי הלך מן החברה הקדושה, ולא יזנח לעולם תמימות אהבתכם. כן יהי רצון מלפניו לאסוף נדחים ולקבץ פזורים, ונזכה לשוש יחדיו לעבודתו ית' כבראשונה, אכי"ר".

האם משתמע מדבריו שהיגר בגזירת שמיים ו"אין לנו אלא שתיקה"? וקיווה "לשוש יחדיו לעבודתו ית' כבראשונה"?

"ואני הנני מתהלך לאשר תנהלני ימין ה' רוממה, ובכל אשר אהיה שמה – הנני כולל עצמי אתכם, ועלי דידכו קסמיכנא בכל אותם הסדרים הישרים והנכוחים אשר לא אוכל לבדי לעשות אותם. ואני תפלה אל אל עליון, יפקח עליכם עינו הטובה ובמגינו יגן עליכם ויצילכם מכל צרה, אמן כי"ר. ואתם גם אתם התפללו עלי למען יצליח ה' את דרכי וינחני בדרך הטובה למען שמו, ואמצא יחול לבבי ברצונו ית' הטוב" (אגרת קז. בולצ'אנו).

תשע עשרה שנה מאוחר יותר למסע הרמח"ל, עשה רבנו החיד"א זצ"ל את מסעו באותו הנתיב ומתיאור עלילות מסעותיו בספרו מעגל טוב, ניתן להקיש את אשר עבר גם על הרמח"ל בטלטוליו:

"יום השישי בחצות, באנו לעיר בולזאן ונתאכסנתי אצל הק'[צין] ר' משה, ושם ר' שבתאי עני ונכה רוח. ויש שם בית הכנסת ובני ישראל הלכו ביריד אשר שם – מתפללים בו…

יום א' נסענו מבולזאן עם אחיו של ר' משה הנזכר בקארוס"א [עגלה] אחת, ומאת ה' היתה זאת כי הקרה ה' את היהודי הזה, אי משום לשון אשכנז, כי לא היינו יודעים כלום, ורב המקום שבו יאודים – לפנינו. ודרך זו אלך דרך הטיר"ול שונאי הדת (היהודית) בתכלית. ובכל הדרך – כמעט כל עשרים אמה יש צלם אחד. וכבר לילה אחת חנינו באושפיזא אחת ונתנו לנו מקום כנהוג. ויהי בבוקר הרגישו שאנחנו יאודים – אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו, כי נראה בעיניהם עון, אשר חטא לאסוף הביתה מבני ישראל, ולקחו ממנו כפלי כפלים משכר הנהוג וכדי בזיון וכסף משנה… ובדרך הזה יש מקומות שם יתנו מכס מדאדו"ס [מטבע הדוקט שנלקח ככופר נפש]… יום ב' באנו לעיר אינטפרוג (Innsbruck)…". 

הרבה סכנות ותחנות, מארבי מכס וכופר נפש נאלצו העוברים במעבר "ברנר" לשלם, ובכללם החיד"א ולעיתים עד כדי סכנת נפש:

"ואני עניתי מאוד – לא נותרה נשמה בי… ואתחנן אל ה', אנא ה' עשה בזכות ארץ ישראל וזכות אבות, הושיעני מפי אריה, עשה עם עבדך כחסדך והושיעה לבן אמתך" ("מעגל טוב" סריקה 16-17 עמ' 8-9).    

בדרך זו הלך גם הרמח"ל, וניתן לשער את אשר עבר גם עליו. בסביבות י' בטבת תצ"ה הגיע הרמח"ל לפרנקפורט. ב-י"ז בטבת (31.12.1734) השתלם במסכת גהינום ולאחריה עזב את העיר והמשיך במסעו לאמסטרדם. ע"פ נתוני המרחק, אמצעי התחבורה ומזג האויר החורפי מסתבר, שנכנס בשערי אמסטרדם במהלך המחצית השניה של חודש שבט תצ"ה (תחילת פברואר 1735). באי העיר לא נדרשו להרשם ולכן חסר תיעוד. הרישום הראשון הידוע לנו נמצא בארכיון העיר אמסטרדם מתאריך 5495 Sebath 28 – כ"ח שבט ה'תצה (9.2.1735). ברשומות תאריך זה תחת סעיף "רישום הוצאות עבור עניים, הוצאות חריגות עבור נזקקים, ועבור עניים מהגרים שהגיעו חוץ להולנד והוצאות כלליות לעובדי הקהילה" (ראה כאן, שקופית A06253000150 ובתמונה להלן סימון ) רשום שהרמח"ל קיבל 3 פלורין (FL) סיוע חד פעמי חריג מקרן העזרה למהגרים.

ברשימה להלן – מעל שמו של הרמח"ל (השורה מתחילה בשני קוים וסימון: ) נמצא שמו של מהגר נוסף "יהודה מינדולה". באגרות מצאנו שמונה פעמים את שמו. יודא מינדולה הגיע ממנטובה לראשונה בחודש אדר ת"ץ, "ועתה פה עמנו עומד היום כבוד מורנו הרב ר' יודא מינדולא נר"ו" (אגרת מא), והיה בנו של הרב יעקב מינדולה זצ"ל מחשובי רבני מנטובה. עמד לצידו של הרמח"ל לכל אורך שנות רדיפתו, וגם הרב חאגיז מזכיר דברי סנגרותו על רבו, "שדבר שקר בדו מלבם האנשים אשר אמרו עליו, שאשר וקיים עניניו" (אגרת נח). לא מצאנו את שמו באזכורים נוספים באמסטרדם, וכן מצאנו שהיה לימים אב"ד במנטובה, ונתן הסכמות לספרים (ראה "אם למסורת"). ככל הנראה, ליווה יודא הנאמן את רבו לאמסטרדם, שהה זמן קצר וחזר למנטובה עיר הולדתו. לקראת סוף ימיו חלה והוחלף שמו לרפאל חיים

כשהגיעו הרמח"ל ותלמידו לאמסטרדם, נזקקו לתמיכה מיידית וקבלו כל אחד פלורין (FL).

ע"פ החוקר פרופ' דוד סקלאר, משפחה עניה נדרשה להכנסה חודשית מינימלית של 8 פלורין. למרות שהיו יהודים עשירים בעלי אמצעים ופרנסים בקהילות הספרדית-פורטוגזית והאשכנזית, הרמח"ל האשכנזי-איטלקי הגיע למציאות כלכלית לא פשוטה ואפילו קשה.  

"ממדי העוני התבררו במאה ה-18 (בכללותה), עם ההתדרדרות שחלה במעמדה הכלכלי של אמסטרדם.  36.7% מאוכלוסיית של העיר היו על סף פת לחם;  54% מקרב 3,000 הספרדים,  ו- 87% מקרב 22,000 האשכנזים קיבלו תמיכה (באותה עת היו היהודים מעט יותר מ- 11% מאוכלוסיית אמסטרדם)". אדוארד ון וולן.

למרות שבאמצע שנות השלושים הפערים הדמוגרפים היו קטנים בהרבה, באותם השנים הקהילה הספרדית באמסטרדם היתה נחשבת "לעליונה", מבוססת כלכלית, חברתית ותרבותית יותר מאחותה האשכנזית שעיקר כוחה ושליטתה התרכז בציר פרנקפורט-ויניציא. המצוקה הכלכלית שהחלה באותם השנים הביאה את ב' הקהילות להקשות על המהגרים, לעודד עזיבה, ואפילו לתת מענקים למשפחות עניות שיבחרו לגלות להתיישבות במושבות. מאידך, ידעה הקהילה הספרדית לזהות גדולי תורה וחכמה וחיבקה אותם בשמחה. ראש הקהילה האשכנזית שהיה שותף לרדיפת הרמח"ל בבזיון ההשמצות באגרות הסיבוביות, נאלץ בעירו לחרוק שיניים ולעמוד חסר אונים נוכח קליטה הרמח"ל וחיבוקו ע"י הקהילה הספרדית.

ביום חמישי, ה' סיון, ערב חג השבועות תצ"ה כתב הרמח"ל למהר"י באסאן:

"גם זו לטובה מאת ה'! בה' אהלל דבר, באלקים אהלל דבר, והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו. בהדי כבשי דרחמנא לא אשאל ולא אנסה, אם חסד אשר לשבטו צדיק וישר הוא… עד השקיף וירא ה' משמים ויביאני אלי המקום הזה, ויושע מחרב מפיהם ומיד חזק אביון. 

כי בכל אגרות הראשונות והשניות אשר כתבו עלי שטנה, לא נתנם אלקים להרע עמדי, ויכבדני נגד זקני עמו אשר בקהל קדש זה, יע"ה, לאהבה אותי עד למאד ולחשוב אותי כאיש חכם לב. אצבע אלקים היא אשר שם בלב כל הקהל הקדוש הזה, הקטנים עם הגדולים, לחבב אותי חיבה יתירה, אשר לא עשו כן מימים רבים על כל אורח הבא אליהם. ולא שתו את לבם ולא הטו את אזנם אל כל מעורר מדנים ומחרחר ריב, אך התחזקו וירצו לעכבני פה עמהם. 

ומקום בישיבתם נתנו לי, ולא כראוי לי כי אם כרוחב טוב לבבם. וגם בידי החזיקו, לשבת בארצם אני וביתי בכל דבר, הרבו ולא המעיטו להיטיב עד מאד" (אגרות קטז).

ההבדלים התהומיים בין קהילת פרנקפורט לקהילת אמסטרדם היו לרמח"ל ז"ל לפלא:

"הנה האשכנזים שלימים וכן רבים, תודה לאל, כי בפראנקפורט לבדו יהיו בה כשלש מאות תלמידי חכמים בני הישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם, והלואי היה די בזה. ואם יש בכל מדינת אשכנז אשר עברתי בה ובכל מדינת הולנדה אשר אני יושב בקרבה אנשים חרדים אל דבר ה' ומבקשים לדעת ליראה את ה' ולאהבה אותו ולהתחסד עם קונם, ודאי נער יכתבם. 

איטליא, כבר יְדָעַה הכ"ת יותר ממני. ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלקים, כי אם תוהו ובוהו וחשך שליטים המה בעיר, ואפילו פירושא דקרא "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" לא יבינו ולא ישכילו…

ואני פה, תהילה לאל, יושב בכבוד בין הספרדים, אשר המה כלם מחבבים אותי כאלו המה ילדוני. ואין זה אלא ממפלאות תמים דעים, כי הספרדים פה – מאוסים האיטליאני בעיניהם עד מאד...  ועם כל זה ועם כל הדבה הרעה אשר הוציאו עלי, הגביר האל ית' את חסדו עלי ויתן בלבם לחבבני חבה יתירה כיום הזה, עד אשר הגיעו לשים אותי בראשי ישיבתם ה"י, ושיחתי חולין – בעיניהם כדברי שלמה. והנה כל התלמידי חכמים, תהילה לאל, מתקבצים ובאים אלי בכל עת אשר פנאי להם". (אגרת קיח).

מלכתחילה כל אונס שבועת פרנקפורט היתה בטלה בעיניו, בכל זאת, נזהר הרמח"ל שלא להפרה משום "ספק דאוריתא לחומרא".

"וכבר קשה להם מאד שאינני רוצה ללמד להם חכמת הח"ן (ח'כמת הנ'סתר). ולא משום איסור פראנקפורט אני עושה זה, כי כל המעשה ההוא אצלי כחרס הנשבר, אך כי אינני רוצה בעת הזאת ללמד לשום אחד אפילו דיבור אחד, וע"כ אפילו דיבור קטן לא הוצאתי ואינני מוציא מפי בזה(אגרת קיח).

כשנוכח הרמח"ל שהוכשרה הקרקע להגירת משפחתו, קרא לבני ביתו שנותרו באיטליא לבוא ולהתאחד עימו. כשמונה חודשים חלפו מעת פרדתו ועד ליום שמחת איחודו עם בני משפחתו המורחבת. ביום ה', י"א מרחשון תצ"ו (16.10.1735) כתב לתלמידיו:

"והנה הגדתי היום לכם, אשר זיכני ה' לשוב ולשוש את מר אבי ומרת אמי ומרת אשתי ובני שיחיה ואחי ואחותי אשר הגיעו לשלום תודה לאל; אחלי. תהיה ביאתם לטובה ולברכה, אמן"(אגרת קלב).

אגרת זו מקורה ביבליוגרפיה שכתב אלמנצי בכרם חמד (ח"ג עמ' 166). שני האזכורים "ואחי ואחותי" באגרת זו דורשים התייחסות מיוחדת

"ואחי": כאמור בפרק "משפחת לוצאטו", מדובר באח שמעון שהיגר עם הוריו לאמסטרדם. באגרת (קס"ג) מתאריך כ"ח סיון תצ"ח (6.6.1738) שנשלחה מהתלמידים שבפאדובה לאמסטרדם, ביקש כותב האגרת מרבו שיקנה לו ספרים, ובאשר לתשלום, "דמי שוויים נשלם – או ליד אחיו שמעון חי יצ"ו או למי שיצוה" (שם). מתוכן האגרת משמע, ששמעון חזר לפאדובה קודם הוריו (אולי אחרי חתונתו של אחיו יהודה (22.2.1737)?). הוריו חזרו לפדובה כתשעה חודשים מאוחר לתאריך כתיבת האגרת – סוף אדר א' תצ"ט (סוף פברואר 1739, ע"פ אגרת קסד).

"ואחותי", אחיותיו של הרמחל הידועות לנו הן "Pacenzia" ו"חנה לאורה" שנפטרו מספר שנים קודם מעברם לאמסטרדם ולא ידוע שהיתה אחות נוספת. ב' האפשרויות לתעלומה זו הן, או שמדובר בטעות סופר, או שערב ההגירה לאמסטרדם היה האח הצעיר שמעון כבן 23, ואם נניח שהתחתן והיגר עם אשתו הטריה, יש סבירות שכינה הרמח"ל את אשתו הטריה של אחיו בתואר כבוד "אחותי", אם כי, אין בכתובים זכר לחתונה – ואפילו לא פואמה. ואתה הקורא תבחר כנטיית ליבך.

ארץ תלאובות

בשנתיים שקדמו להגירת הרמח"ל, נקלעה משפחתו באיטליא לקשיים כלכליים. עוד בשנת תצ"ב נודע שאביו נקלע לקשיים "ה' עזרו לפרוע חובותיו בשבוע א' י"ב אלפים דוקטים ועמד על עמדו בלא חסרון והפסד ת"ל (תודה לאל)" (אגרת פ"ח) מאגרת ק"ד משנת תצ"ד (בהנחה שלא מדובר בהשמצה חסרת בסיס) עולה, שכנראה היה נסיון לפירוק השותפות בין אביו לדודיו. סביר להניח שבחודשים הראשונים לשהותו באמסטרדם התגורר הרמח"ל אצל אחיו עד שמצא קורת גר עבור משפחתו שנותרה מאחור. עצם העובדה שנזקק לכספי סיוע עבור מהגרים, מראה שמצבו הכלכלי לא היה בכי טוב.

מתיעוד מקורות ההכנסה שנותרו בארכיונים עולה התמונה – שלא חי חיי רווחה. במשך שמונה שנות מגוריו, קיבל לפרקים תמיכות ומענקים מארגונים שונים. מקור פרנסתו העקרי היה תמיכה חודשית שקיבל מבית המדרש הגבוה "עץ חיים" שקלט אותו בין שורותיו, ושכר הוראה בישיבות "אהל יעקב" ו"אמת ליעקב" – ישיבות לוויין של "עץ חיים". להלן טבלת ריכוז ההכנסות הידועות מהתיעודים הקיימים, ואין בה כדי להעיד שרק אלו היו הכנסותיו היחידות – אלא הן אלו ששרדו בכתובים.

שנתיים חריגות במיוחד בולטות בתיעוד ששרד, והן נושא למחקר. שנת תצ"ח (1738) היא המתועדת ביותר, ובחישוב כלל מקורות ההכנסה עולה שגובה הכנסתו החודשית עמדה על כ 14FL. ניתן לשער שסכום זה היה המומצע במשך כל שנות מגוריו עם תנודות לכאן ולכאן. לשם השוואה, ע"פ סקלאר משכורתו הייתה שוות ערך לשכר המינימום של מעמד הביניים, וכדי מחצית מגובה פרנסת עובדי כפיים. בהקדמת לספרו "מסילת ישרים" שהודפס בשנת ת"ק (1740) משבח המגיה דוד מילדולה את:

"כמוהר"ר יעקב בכ"ר אברהם בשן נר"ו אשר גם הוא הזיל זהב מכיס ועשה כל מאמצי כוחו כדי שימצאו חן הניירי"ם"

ברור איפוא שלא היו אמצעים לרמח"ל להדפיס את ספריו. משכורתו והתמיכות שקיבל, הספיקו לחיי היום יום ולא להותר. תלותו במוסדות הקהילה, אפשרו להם להשגיח על מעשיו, ולא שהגבילו או שהצרו צעדיו – ההיפך הוא הנכון, אלא רק השגיחו שלא יגיעו הדברים לכדי עימות מיותר עם קהילת האשכנזים שצפו מהצד.

“Banco da parede enfronte dosseres do Mahamad do Ehal para aporta do Meyo.” [7]

תרגום: "הספסל שבקיר שמול התיבה במעמד והיכל שנתרמו ע"י מיו" (מתוך רישומי הקהילה).

בשנת 1738 קיבל הרמח"ל מקום של כבוד בספסל המרכזי (רשום כהמשך למס' 27 ברשימה), ליד חשב הקהילה ומול הפרנסים בכינוסי ה"מעמד". גוף ה"מעמד" הורכב מנציגי ציבור התושבים, מנהיגי הקהילה והפרנסים שדנו בצרכי הקהילה והנהגתה. כמו כן ובמקביל, מצא את מקומו בבית המדרש "עץ חיים", הרביץ תורה, והתחבר עם משה די גאויש (de Chaves בהגיית דה חאבס) – מעשירי הקהילה שלימים מונה למשרת גזבר הקהילה. למרות שביחס למעמדו בפאדובה הרי זו "נפילה" גדולה, אולם בהתחשב במסע הרדיפה שעבר – הרי שאין תקומה גדולה מזו.

"כמדומה לי שלא עשיתי דבר יפה מזה מימי, אשר הנחתי למתרגזים להתעשש בקנאתם, ויהי אשם ללבבם, וזיקות בערו לחטאת נפשותם… 

איני רודף כבוד, איני מבקש גדולה, מה לי איפה אם ידברו עלי רעה או טובה? אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי את האלקים הרועה אותי מעודי. אף כי כבר ראיתי בעיני, כי ברצות ה' ברוב חסדו וידבר שלום עלי – הנה כאשר חשבו הם להשפילני, כן הגביהני ה' ויתנני בטובו הגדול לחן ולחסד לעומת כל אשר נתאמצו להבאיש את ריחי.

ועתה מה לי עמהם? לא אזכרם ולא ידון רוחי בהם, ואלקי יריב ריבי. כבר אחז"ל 'יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו'" (אגרת קמו).

תקופת כתיבות אמסטרדם מתאפיינת ברובד הפשט המוסר ובכתיבת סודות גדולים ועצומים המכוסים בדרכי הנהגה ועשיה השוות לכל נפש. "מאמר החכמה" שנכתב באמסטרדם (ואינו זה שנכתב בפאדובה) הוא היוצא דופן מכולם כיון שנזכרים בו ענינים מהסוד. שלושה ספרים יצאו לאור בחיי הרמח"ל באמסטרדם. "מסילת ישרים", "דרך תבונות" ו"לישרים תהילה".

מסילת ישרים

תָּם וְנִשְׁלָם שֶׁבַח לָאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם.
וַתְּהִי הַשְׁלָמָתוֹ יוֹם ד׳ כ"ה לְחֹדֶשׁ אֱלוּל התצ״ח לִבְרִיאַת עוֹלָם, "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן".

כשלוש שנים וחצי חלפו מאז שהגיע הרמח"ל ז"ל לאמסטרדם ועד להשלמת כתיבת "מסילת ישרים". מסילה זו היא הנצחון של החסיד על החכם, נצחון של עובד ה' שכל יהבו הדבקות בה' – על המפלפל שמכלה ימיו בחידודי תענוגי עצמו ולא לתכלית רצון ה'. כשביקש הרמח"ל את עזרת הרב בשן והמגיה מילדולה להביאו לדפוס, שמחו לסייעו ובתנאי שיטה את המסילה ויעלים כל זכר לויכוח. נכונות הכתוב לא עמדה על המדוכה אלא הרצון להמנע להעיר את מחזיקי כתבי השטנה שהוזהרו מראש לבל יתנו לרמח"ל גישה למכבשי הדפוס ודוכני מכירה. בעל המאה הוא בעל הדיעה והעריכה החדשה נמשכה כשבעה עשר חודשים נוספים שבסופם הודפסה המסילה המוכרת היום. 

דרך תבונות

"והייתה כוונתי בו, לסדר ולבאר באופן היותר קצר ומספיק דרכי ההתבוננות וההשכלה, להכיר את האמת לקרבו, ואת השקר להרחיקו. ובהיות זה הים הגדול ורחב ידיים ים התלמוד ערוך לפנינו, אדירים משברי פלפוליו וגלי הלכותיו, יעלו שמים ירדו תהומות הליכותיו, דרך הנה פניהם, לברר וללבן אמיתה של תורה – דרך הקודש יקרא לה! … הנה נשתדלתי לבאר יסודות הפלפול הישר, ושרשי המשא ומתן של הש"ס בכל חלקיו… ויהלך ביושר בהם ולא בעקלתון… להציל מן הטעות.

והנה קראתי שמו כפי ענינו דרך תבונות האל הנותן דעת ותבונה, יחנני דעה בינה והשכל, ליראה אותו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, נצח סלה ועד אמן כן יהי רצון" (מהקדמת הרמח"ל לדרך תבונות).

לישרים תהילה

שיר ידידות

יסודתו בהררי קדש, יראת ה' מוסר חכמה.

ליום חתונת החכם והנבון כהר"ר

יעקב דא-גאויש יצ"ו

עם הכלה הבתולה המהוללה הצנועה מרת

רחל די-וייגא אינרקיש יצ"ו

מאתי הצעיר משה חיים בכמ"ר יעקב חיים לוצאטו ז"ל.

לישרים תהילה הוא מחזה שחיבר הרמח"ל לכבוד יום חתונת יעקב דה חאבס – בנו של ידידו משה. החתונה נערכה בשבוע של פרשת "תולדות" שנת תק"ג, 

"בשנת ובסדר ראה בני כריח שדה֒ א֒ש֒ר֒ ב֒רכו ה' ליצירה" (מתוך שיר החתונה לרב בשן ז"ל).

לישרים תהילה (מובא כאן בשלמותו) הוא מחזה חייו של הרמח"ל. המחזה חובר בתחילת כסלו תק"ג (נובמבר 1742), כחצי שנה לפני שעזב את אמסטרדם ועלה לארץ ישראל, אחרי שמציאותו ימיו דמתה לחיי הדגים במשל רבי עקיבא ופאפוס. מחזה מתנת אריגת חייו נכתב ליום שמחת ידידיו – וגט לארץ תלאובות ועיר מקלט. אמנם אין בה כדי לכפור בהטבת מארחיו, אלא ביטוי למצוקתו של אסיר בשלשלאות מציאותו:  

"אמרתי אני בלבי הנה העת עת דודים, עת הזמיר הגיע, הפעם אודה את ה', הטוב ומטיב מטובו לטובים, ותהלות ידידי אשירה ואזמרה נגד אחי ועמי, ובשמחת לבבו ישמח לבי גם אני, כי אהבת עולם אהבתיו ובקירות לבבי חקותיו, עטרות לראשי אענדנו, אחזתיו ולא ארפנו:

כשוט שרעפי ומזמותי תתהלכנה, לבקש להם מאשר ימצאו אבני מליצה ואבני שיר לבנות לה בית לזמרתי בארץ הלולים, והונחה שם על מכונתה, וארא בשירים אבינה ברננות, והנה אין כמשל להמציא אמת וללמד דעת, לגלות עמוקות מני חשך ותעלומה להוציא אור, לפקוח עינים עורות ופתאים להקנות לב, כי את אשר לא ידמו ישכילו ואשר לא שמעו יתבוננו:

אז אמרתי הנה באתי, אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם, הליכות עולם כמנהגו, הכל כאשר לכל, הטוב והרע, החכמה והסכלות, הצדק והרשע, האמת והשקר, גם את זה לעומת זה, יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, איש לדרכו, הבוגד בוגד, והשודד שודד, והכסיל בחשך הולך, עד יערה עלינו רוח ממרום, והאלהים יבקש את נרדף:

אלה תולדות פרץ הזמן, והעת כי עת רעה היא, כי זנה תזנה הארץ אחרי רהבים ושטי כזב, ויגנוב התרמית את לב ההמון, ויוליכם אחרי ההבלים אשר לא יועילו ולא יצילו, כי תהו המה ורהבם עמל ואון, ויהיו הם מאשרים זדון, ואת הריק יהללו, לא באמת ולא בצדקה, כי רוח התאוה התעם, ומדוחי הדמיון הדיחום, חכמת סופרים תסרח, והסכלות תעלא בעידניה:

אשרי תמימי דרך גבורי כח עושי דברו, וצדיק באמונתו יחיה עד יגוע לא יסור תומתו ממנו, וקוי ה' יחליפו כח, כי עד צדק ישוב משפט, ואחריו כל ישרי לב ישמחו יעלצו לפני אלהים, ויאמר אדם אך פרי לצדיק, כי אל אמונה הוא מסבות מתהפך בתחבולותיו, ונודעה יד ה' את עבדיו, וזעם את אויביו, ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים, וענוים יירשו ארץ ותמימים יותרו בה, יבושו כל רודפי הבל, וכסילים קלון ינחלו להם, לא יחרוך רמיה צידו, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, כבוד חכמים ינחלו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, לא נאוה לכסיל כבוד, לישרים נאוה תהלה:

ע"פ האמת והדברים האלה את משלי יסדתי, ככל אשר ראינו היום הזה, בצאת שער עלי קרת מוכתר בתהלתו ביום חתונתו, זה דודי וזה רעי, זה בנה אב לכל הישר הולך, כי לא ייגע לריק ולא יעמול ללא דבר, אכן פעולתו את ה' וסוף הכבוד לבא…

והנה ערכתי לכל איש ואשה הבאים במשלי זה, את כל הדברים אשר ידברו, שומה בפיהם, כדרכם וכעלילותם כמשפטם אשר הם עושים דבר יום ביומו, את אשר אומרים הם בלבבם, ומרעיהם לא יכחדו; המשכילים לבד, והסכלים לבד, הישרים לבד, והרמאים לבד, ההמון כמשפטו, והזקנים כמשפטם, את הכל תמצא ערוך בפיהם ובלשונם יגידוהו.

עד הנה סוד מליצתי".

כאמור, שלושת הספרים והמאמרים הנ"ל נדפסו בחייו. תכלית חיבורם יועד לתת מענה ופתרון לכל הקיטון ששפך על המפלפלים והריקים שפגש מעודו ועד עוברו בכאן, לתת להם כלים אמיתית וחכמה צרופה למען יחלצו מבצעם. בנוסף לחיבורים המודפסים, חיבר הרמח"ל באמסטרדם את ספר דרך ה', ספר ההגיון, ספר הדקדוק, מאמר העיקרים, מאמר ההגדות, מאמר המליצה ודרך חכמה. כל הספרים והמאמרים הנזכרים, הודפסו לאחר שנסתלק לגנזי מרומים והוכר אחרי מותו כענק שבענקים.

ואין דוגמא יפה מאשר המרגלית הראשונה שנמצאה בין ההסכמות והתשבחות לספר דרך "דרך חכמה" שכתב הרב שאול מאמסטרדםרבה של קהילת האשכנזים, בשנת תקמ"ג (1783), אחרי ששקטה הארץ ארבעים שנה, ומשה עלה לראש הפסגה:

"נהירנא כד הוינא בארץ מולדתי, בימי חורפי זרח שמשו של החכם הרב המפורסם מוהר"ר משה חיים לוצאטו ז"ל. הופיעו בארצו במדינת אטליא ונשמע גם בארצנו, כי האיש משה גדול מאוד, ומאן גבר – גבר בכולא. ואחרי כן בבואי לכאן שמעתי מפי בעלי תריסין וחכמים גדולים, שהכירוהו את מעשה תוקפו כמה נפיש חיליה לאורייתא, לבו כלב האריה בגמרא, וסברא פלפלא חריפא וצנא מלא ספרי. ועוד לו עשר ידות בכל חכמה ומדע. ועל כולנה בהדי כבשי דרחמנא, בין מחצדי חקלא נכנס לפרדס ויצא בשלום. והנה גם הניח ברכה אחריו, כמה דברים טובים ונכוחים, כתובים על הלוחות, שהם ראויים להעלותם ולקובען בדפוס, כדי לחלק מחכמתו ליראי ה' וחושבי שמו ית'. צדיקים יראו וישמחו בו ובתורתו וחכמתו".

בקיץ תק"ג (1743) עלה הרמח"ל עם אשתו ובנו לארץ ישראל מרצון ולא מרדיפה. ספרו מסילת ישרים שהודפס באמסטרדם התפשט במהירות כאש בשדה קוצים והתקבל בחייו בכל תפוצות ישראל ללא כל עוררין – למרות ובביטול מוחלט של כל שקרי הנאצות והחרמים!

בביליוגרפיה לנתוני ההכנסות מארכיון אמסטרדם:

The stay of MOZES HAIM LUZZATTO at Amsterdam 1736-1743. Dr. Jakob Meyer. 1947

Adaptation and Acceptance: Moses Ḥayim Luzzatto's Sojourn in Amsterdam among Portuguese Jews. David Sclar. 2016

 

[1] ארכיון אמסטרדם:

SAA. 334 > 5.2.10.2 > UNDER STAND  > 969 > P. A06253000150 (315)

[2] ארכיון אמסטרדם:

SAA. 334 >  7.1.5 > VESTIARIA DOS TALMIDIM > 1189 > P.227, 230, 233, 236, 239

[3] ארכיון אמסטרדם:

[4] ארכיון אמסטרדם: 

 SAA. 334 > 7.1.8 > ABODATH HA-CHESED > 1210 > P. 15, 19, 23  

[5] ארכיון אמסטרדם:

ראה סקלאר: Adaptation and Acceptance: Moses Ḥayim Luzzatto's Sojourn in Amsterdam among Portuguese Jews

[6] ארכיון אמסטרדם:

SAA. 334  > 7.1.1.1  >  ALGEMEEN > 1053 >  P. 31, 38, 45 

[7] ארכיון אמסטרדם:

334 > 5.2.5 > BEHEER VAN DE SYNAGOGE > 334 > P. A06137000036 (32)

 

רב המכר

חזר למלאי

הסודות הכמוסים של מערכת ההפעלה של המציאות

עוצמתו מבטיחה לטלטל אותך
אתה יכול להסכים, וגם לא,
אבל בטוח שלא תישאר אדיש

רב המכר

חזר למלאי

הסודות הכמוסים של מערכת ההפעלה של המציאות

עוצמתו מבטיחה לטלטל אותך
אתה יכול להסכים, וגם לא,
אבל בטוח שלא תישאר אדיש