ובורא חושך

עדות השד"ר הרב קמחי ואגרת מהרי"ג זצ"ל שהובאו לעיל בפרק "הקטרוג– הציתו מחלוקת שהרעישה עולמות. הרמח"ל עשה ככל שביכולתו לכבותה. אגרות רבות שתוכנן ענוה צרופה וקריאה לבדיקה אמיתית של הכתבים וכותבם נפלו על אוזניים ערלות.

כבר לפני למעלה ממאה שנה הוברר מעל לכל ספק, כי כל המחלוקת היתה פרי מרקחה של הסטרא אחרא, והוטל דופי במשה איש האלוקים קדש קדשים – לא כדת ולא כדין. מי שחשקה נפשו לעיין במסכת השקרים יוכל למוצאם בספר האגרות. להלן, לא נכנס להלן לתוך התהומות והמדנים ורק נביא את עיקרי הדברים. 
ב' תקופות של שנאה ורדיפה עברו על הרמח"ל. הראשונה בשנת ה'ת"ץ והשניה ב-תצ"ה.

מאורעות ת"ץ.

בפרק "הקטרוג" דלעיל, התברר כיצד גלגלו משמיים שיתגלה הרמח"ל וכתביו ברבים, למטרת גניזת הכתבים לדורות הבאים אחריו. ונודע הדבר מדברי חכמינו, שיש, את אשר יבחר ה' – יקרב, ובאחר – יבחר למקל. עדות הרב קמחי בויניציא עשתה לה כנפיים, והעתק אגרת מהרי"ג שסבבה בעמים – הגיעה לרמח"ל מהמבורג. מערכת לחצים כבדה הופעלה על רבני ויניציא הסמוכה לפאדובה שנדרשו לחגור כלי מלחמה כנגדו ולבער, ומכאן ואילך רבתה תגרת האגרות. 

לעומת המהומה שגאתה בויניציא, בעירו פאדובה הלך והתגדל הרמח"ל, והמה שראוהו והכירוהו מקרוב – לא שתו ליבם להבלי האגרות. ממכתבו לרב"ך גדול משמו, נתגלתה גדולת הרמח"ל בביתו:

"כי הנה עתה, אשר ת"ל נגלו הדברים כלם – כי היו עד עתה סתומים וחתומים בלבב החברים ה"י – הנה, שבח לאלקי ישראל, מרבים העם לשוב מעון ולדרוש את דבר ה', ואלי יאספו כל חרד דבר יום ביומו לשמוע חידושים, כאשר יודיע ה' אלי, ובחורים מעם – אשר עד הנה הלכו אחרי הבלי הילדות והשחרות – הנה, ב"ה, נטו מדרך רעה לשוב אל ה', ובאים ולוקחים תיקונים איש איש ממעשיו אשר עשה. 

ועתה, הנה תמול בואם – והיום אעזבם ללכת אל ארץ אחרת? לא יתכן הדבר! כי צריך אני להחזיק בם עד נטוע ועד הכון רגלם בדרך ה', כאשר אני מקוה", (אגרת טו).

לתוך המערכה, נגרר גם רבו מהר"י באסאן, שדרש מעצמו לעמוד ולבחון בדין אמת למקורות המידע של תלמידו. מספר אגרות לא נעימות בתוכנן מעידות שזמנים קשים עברו על הרמח"ל, עד כי חשב שנותר עומד לבדו כנגד כל העולם. קשה מנשוא ויותר מהכל, הייתה המחשבה שאולי ח"ו יצדד רבו בחורשי רעתו. תפילת "לך אלי תקוותי" מגלה את זעקת מצוקת נשמתו לבורא עולם, ואמונתו המוחלטת שהכל ממנו יתברך.

חי נפשי ואל חיי, כי כים הולך וסוער כן רוחי בקרבי היום הזה, לראות עד היכן כח הפיתוי מגיע! וגבר חכמה בחכמת אלקין השתכחת ביה – יטה לבו לענין זה?! אחרי אשר הוא ראה ושקל וצרף דברי התיקונים והקהלת לפניו, וידע רוב חיבורי אשר חיברתי וחידושי קדש שמע וערבו לו? פלא פלא, הפלא ופלא! הנה הס"א אפשר שתבא לבלבל את העולם בדברי שוא ותועה חס ושלום, דברים תועבת ה', ולהעמיד השקר – תכניס בו איזה דבר אמת. אבל עיקר כונתה הוא לזרוע בעולם השקר ההוא, ורוב תקפה יהיה בנסים ומופתים אשר יעשה האיש הולך שקר ההוא למען הטות לבות האנשים אליו, אז יכשלו בו" (אגרת מג).

לאחר בירור עמוק ללא משוא פנים, עמד רבו לצידו ללא כחל וסרק. 

"אמנם אנכי לא שניתי, ועל כל פנים לאב אני לך, ואביך אהיה לעד ולעולם. או המייסר מלא תוכחות, או רחמן מלא רחמים, כפי צורך השעה" (אגרת סה).

אונס שבועת בי"ד ויניציא

תלונות מבקריו ומקנאיו נבעו מחוסר יכולתם להבין ולקבל את גדולת הרמח"ל. עיקרי טענותיהם נבעו מסברתם שאין אפשרות שהרמח"ל יגיע למעלות עליונות ונשגבות עקב גילו הצעיר, רווקותו, ומגוריו בארץ ניכר. מכאן היתה הדרך קצרה לטעון שכתביו ומגידו אינן ח"ו מצד הקדושה

בסוף שנת הת"ץ, יום ב', ג' לחודש אב, נאנס הרמח"ל בהוראת רבו ובית הדין בויניציא לחתום על גזר דין שנוסח כשבועה (אגרת עה), לחדול לכתוב וללמד את הנאמר ע"פ המגיד. מה הביא את רבו לדיאלוג עם בית הדין של ויניציא ביודעו שהצדק אינו איתם? אולי רבו ראה את הנולד והעדיף את הרע במיעוטו. אולי חשש משלהבת המחלוקת או לחייו של הרמח"ל? כך או כך נאלץ הרמח"ל לעמוד כמדבר הזה שהכל דשים בו.

[1] ב' נוסחים נותרו מכתב השבועה ורק המקוצר הוא חתום. מנוסח הפסקה דלהלן, "נתתי ביד מ״ו הנ״ל הכתב הזה" משמע, שהנוסח החתום הופקד בידי מהרי"ב. המסמכים שנותרו בגנזים הם העתק וטיוטה, ועיקרי ההבדלים ועניינם יובא להלן. הנוסח הראשון נכתב בכתב ידו של הרמח"ל. 

"אני החת' [החתום] בבא אלי לדרוש אל עניני חיבורי מ"ו [מורי ורבי] אלוף נעורי כמוהר״ר ישעיהו באסאן נר"ו ר״ם ור"ם [ריש מתא וריש מתיבתא] דק"ק [דקהלת קודש] ריגייו נר״ו, כאשר גמר אומר לעשות בתשובתו לרבני וגאוני ויניציאה יע״א, קבלתי עצת מוסר תבונתו כאשר מפיו חייתי ואני חי, ובנפש חפיצה בטלתי דעתי מפני דעתו כאשר מוטל עלי:

  • להיות מאסף אלי וגונז כאשר ירצה כ"ת כל חיבורי אשר עשיתי עד היום הזה עפ״י המגיד ונשמות קדושים – שלא יצאו חוצה – אלא על פיו כל ימי חייו שיחי׳[ה] לאורך ימים אכי״ר [אמן כי יהי רצון], בהיות שאין דעת חכמי הדור חפצה שיתפשטו חיבורים חדשים כאלה מחכמת האמת בישראל פן באיזה צד ח״ו יצא מהם חורבה בין המון ישראל לפי חומר ענינם.
  • וגם מעכשיו אהיה משיב ידי מלכתוב עוד שום חיבור בל' [בלשון] זוהר או באיזה לשון שיהיה בשם מגיד או נשמות קדושים ולמען ידעו חכמי דורנו ה"י כי באחת (באמת?) בחרתי בזה שאין רצוני לגרום ח"ו מחלוקת בין קהל ה׳ וכל איש ישראל על מקומו יבא בשלום. 

וע״ש [ועל שום] שכך הורני לעשות מ״ו [מורי ורבי] הנ״ל נתתי ביד מ״ו הנ״ל הכתב הזה אשר כל האמור בו קבלתי עלי בנפש חפצה ובדעת צלולה ומיושבת עלי בלי שום אונס ודוחק הכרח וכפיה כלל ועיקר ובשבועת האלה החמורה ובקשר חרם חמור בביטוי שפתים ע"ד [על דעת] המקום ב״ה ועד״ר [ועל דעת רבים] וע״ד מורי הרב הנ״ל נר״ו, וכל זה בהיותי ח״ל [חוץ לארץ].

כל הדברים האלה קבלתי על עצמי בכל תוקף ובביטול כל מודעי ומודעי דמודעי וכו'... והיה זה פה פאדובה, יום ב׳ שלשה לחדש מנחם שנת הת״ץ לבריאת העולם. והכל שריר ובריר וקים".

בשמות הרבנים החתומים נמצא נחמיה חי בכמ"ר יעקב הכהן זלה"ה מפרארה שלימים המיר את דתו וכונה בשם חרמיא, ויעקב בכמ"ר עמנואל בליליוס זלה"ה שהיה אחד מעדי השקר.

הנוסח השני בולט בחומרתו מהראשון, ובפרט בגזירת איסור עשיית ייחודים, איסור לחבר כל חיבור בחכמת האמת, איסור הדפסה ופרסום ללא בדיקה, ומסירת כל הכתבים לרבו לגניזה. ונראה, שנכתב מראש לפני הדיון, אולי כחלק מדין הדברים של מהרי"ב וביה"ד שנזכר לעיל "אשר גמר אומר לעשות בתשובתו לרבני וגאוני ויניציאה". בסוף שני המסמכים, נוסף בכתב יד שונה נוסח אישור והסכמת חברי בית הדין. לא ברור מי כתב את המסמך השני. עצם כתיבת נוסח שבועה בכתב ידו של הרמח"ל, מלמדת על ויכוח שניטש. בפועל, ע"פ תכני חילופי האגרות שלאחר מכן, ודקדוקו של הרמח"ל לקיימה ככתבה וכלשונה – הנוסח השני נשאר יתום ולהלן עיקרי חומרותיו:

  • "וצוני לעזוב מלחבר החיבורים השונים שהייתי מחבר בחכמת האמת, ובפרט אותן שחיברתי בלשון הזהר הקדום לרשב״י זלה״ה…
  • ציוני מורי הנזכר להיות ידי מסולקות מחיבורים ויחודים כאלה… לעזוב לחלוטין ולסלק ידי לגמרי מעשיית יחודים וחיבורים בחכמת האמת באיזה לשון שיהיה בשם מגיד או נשמות קדושים כל עוד שאהיה בחוצה לארץ. 
  • ורק אני משייר כח לעצמי לחבר מדעתי בלשון הקדש לבד, ובלבד שלא בשם מגיד ונשמות קדושים.
  • אמנם בתנאי מפורש גם כן, שלא אפרסם שום חיבור לשום אדם בעולם, עד יעבור תחת שבט מוסר מורי הרב הנזכר ושאר חכמי ישראל אשר יראה בעיניו. 
  • ולתשלום קיום דברי ונדרי הנז׳ מסרתי ליד מורי הרב הנז׳ נר״ו כל החיבורים שחיברתי עד הנה בחכמת האמת לגונזן היטב כאשר ייטב בעיניו" (גינצבורג נספחים עמ' תי. מכון רמחל אגרת עה1).

בפרק "מגיד משמיים", הובאה עדות החיד"א זצ"ל במלואה מיומן מסעו "מעגל טוב", ומסתבר, שהרמח"ל חפץ להוכיח שהיתה השבועה אונס גמור ועל כן אין לה תוקף. לצד חתימתו כתב בכתב דקיק א.ג. – ר"ת א'ונס ג'מור. הסימון היה כל כך חלש או שנשלחה בו יד – וכעבור זמן מה נעלם הסימון ונשמטה ההוכחה.

[2] "ובוי'[ניציא] חתם כדב״ש [כדבר שבועה] אך כְּדַק כך כתב: אג [ר"ת א'ונס ג'מור] והרמז הרגיש אח"כ שר"ל [שרוצה לומר] אונס גמור ויבקשוהו ולא נמצא. והרמז' היה או'[מר] על וי'[ניציא] שיש בו סט"א וסי׳[מן] ס'פרדים מ'זרחיים א'שכנזים ל'ועזים שהם איט'[לקים] ר"ת סמא"ל". (מעגל טוב).

בנוגע לכל הספרים והכתבים, התחייב הרמח"ל: "להיות מאסף אלי וגונז כאשר ירצה כ"ת". לאחר החתימה, כנראה שהתעקשו רבני ויניציא שכל הכתבים הגנוזים לא ישארו בידי הרמח"ל. בסופו של דבר, נאלץ הרמח"ל לגנוז בתיבה את כל הכתבים והספרים והעתקותיהם שנכתבו ע"פ המגיד. התיבה הופקדה בביתו של משה אלפרון – בעל דודתו של הרמח"ל. (אחות אביו, ראה עץ משפחה).

"תיבה נעולה בשני מפתחות, שאחד מהם נמסר באותו רגע לכ״מ נחמיה כהן מפירארא, והתיבה הנ״ל הופקדה בידים בטוחות, וכתובת עליה למעלה "בחרם חמור" – אוסר את פתיחתה", (אגרות רמחל, גינצבורג עמ' תיג) .

התיבה נחתמה בשתי קושרות של ברזל ובשני מנעולים. מפתח אחד הופקד בידי מהר"י באסאן והשני בידי חרמיא סמוך למעמד החתימה – קודם חזרת מהרי"ב לרג'יו, ונתנה למשמרת בבית משה אלפרון דודו:

"אשר נשתלחה אליו מאת מעלת הרבנים כמהר"ר ישעיה באסן וכמהר"ר נחמיה כהן קודם נסעם מכאן (ויניציא), סגורה בשתי פותחות… תיבה מלאה ספרים, שנאסר פתיחתה ע"י חרם כתוב עליה, אשר בבית הישיש ונשוא פנים כמ"ר משה בכמ"ר שמריה אלפרון", (אגרת קיג).

ככתבה וכלשונה

בחודש חשון תצ"א, כחודשיים אחרי השבועה, כתב הרמח"ל לרבו ארבע אגרות, ובין דברי התורה שבהן, התייחס לאונס השבועה:

"כי עתה לחלוטין בלבבי עצה להסתיר הסתר והצנע, ועל משמרת נדרי עלי רוצה אני להוסיף משמרת למשמרת עד עת לה'… ולא די שאין אני רוצה שיצאו חיבורי החוצה, אלא כי אפילו לאוהבים וריעים אינני רוצה עמהם פרסום גדול, לבד שנים ושלשה אשר נאמנו לי. לא שהדין כך, אלא שהשעה צריכה לכך. 

שום חיבור איני חפץ שיצא מתחת ידי החוצה, כי אם איזה פירושים – מה שהוא פירוש על דברי אחרים, זוהר או דברי האר"י זלה"ה אשר לא חלה עליהם שבועתי – אלא אפשר שאיזה פעם אניח מתחת ידי לאיזה יחיד. אך חיבורים ודאי אינני חפץ, כי כך צריך לי עתה", (אגרת פ).

מחילופי האגרות בין הרמח"ל לרבו, למרות טענתו לאונסו – היה חשוב לרמח"ל לעמוד בשבועתו, ובליבון היקף חומרת האיסורים התיר לו מהרי"ב להמשיך ולכתוב פירושים וספרים – ובלבד שלא יהיו על פי המגיד.

אלקים חשבה לטובה

הסכמת הרמח"ל לחתום על השבועה ולגנוז את הכתבים נחלקה לשתיים: כלפי רבו, וכלפי שמיים. 

"ואני, חי נפשי, לא הייתי מקבלם אם לא שהשעה היתה צריכה לכך, וכבוד הדרת כ"ת שהייתי חייב לשמוע אליו כדברי רבי מובהק", (אגרת פה).

כלפי רבו: "כבוד הדרת כ"ת שהייתי חייב לשמוע אליו כדברי רבי מובהק" – ראה לעיל.

כלפי שמיים: "שהשעה היתה צריכה לכך".

הרגיש הרמח"ל שאינו יכול להשאיר סתימת הדברים, ובחלוף שלושה ימים בלבד כתב אגרת נוספת בסוד 'שריפת הפרה', שלכאורה מתייחסת לשאלת רבו בנושא "גזירת הספרים אשר במדינות הכומר". כחלק מרדיפת היהודים בגולה, הייתה עורכת הכנסייא פשיטות על בתי היהודים ועל מנת להחרים ספרים לצורך בדיקה שאין בהם תכנים המשמיצים את אמונת טפלתם. אחת מיני רבות התרחשה בשנת תצ"א 1731. 

"בהתנפלויות תכופות בהן ערכו חיפושים בבתי יהודים כדי למצוא ספרים אסורים או בלתי מזוקקים. בחיפושים אלה לוקחו כל הספרים לשם ביקורת מדוקדקת, ולרוב עברו הרבה שנים עד שהחליטו מה שהחליטו… בלילות משנסגרו שערי הגיטו היו רגילים להתפרץ פתאום כמה וכמה נוטארים וסגניהם בלווייתם של שוטרי כנסיה מזויינים לבתים החשודים מכבר בהחזקת ספרים לא רצויים. הם הביאו עמהם שקים גדולים לאריזת הספרים, שעווה ספרדית לשם הטבעת חוחמות על השקים… וכן עגלות וקרונות להעברת שלל הסחורה האסורה" (("כתבים חדשים", ברלינר, כרך ב' עמ' 18).

אמנם, נמנע הרמח"ל לדבר בעניינים האלה ובפרט אחרי תלאותיו, אבל מפאת כבוד רבו השיב לו:

"ובתחלה אומר ענין זה של גזירות התורה שהיו בעוונותינו הרבים – מאין יצאו, כי אין דבר בלא שרש. וסוד זה "זאת חקת התורה"… שהשכינה מוסרת עצמה לשריפת הדין החזק להציל את ישראל, והיא הניתנת לטהרת טמאים שאין להם טהרה אלא היא… ולכן בזמן שהיה בית המקדש קיים היתה אפר הפרה. וכיון שחרב הבית ואין פרה, הוצרכה התורה עצמה בעוונותינו הרבים לימסר כך לשריפה בעבור ישראל, וזה מתקן גם כן גלות התורה…

והאמת, כי הגדר לזה הוא שיהיו ישראל ממתים עצמם על דברי תורה… ועתה אמת הוא ודאי, שקטרוג גדול נתעורר על ישראל והיתה צריכה התורה לימסר על ישראל ח"ו אפילו לשריפה, לא תעלה ולא תבוא. ובזה לא אוכל לגלות הרבה כי לא עתה התחיל, והיה לא זמן.

וזה אמת, כי התורה מראה עצמה כאלו נמסרת לזרים ושם נאמר "צור תעודה חתום תורה בלימודי", כי אדרבא מסתלקת מידם וניתנת תחת שמירה עליונה של גיבורים מגבורי ישראל, ולכן "חיכיתי לה' המסתיר פניו" וכו', כי על כל פנים, אי אפשר לימלט מהסתר פנים. אך יש תקוה, כי לא ניתנה ביד טמאים, והדברים עתיקים. 

ואת הכל תודה לאל הראנו אלקינו, ולא אוכל להרחיב. והאמת, כי במקומות האלה היו קטרוגי התורה יותר, כי יותר לא המיתו עצמם והלכו אחרי הנאות העולם, כי כן בכל איטליא". (אגרת פו).

מסירת הנפש בעבור כלל ישראל הוא הסוד. ובעוונות, לא היה די ח"ו בשריפת התורה ע"י הכומר, והוצרכו להיגנז אורות טמירין ע"י גיבורים. באותו הזמן היתה לרמח"ל תקוה, שלא נמסרה התורה ביד הטמאים, ועוד תשוב לשכון בחיק ענווים.

מאורעות תצ"ה.

בעקבות טענת רודפיו לגבי אי יכולות ההשגה בחוץ לארץ, כחודש ימים אחרי השבועה – גמלה בלב הרמח"ל החלטה לעלות לארץ ישראל, וזאת בהתאם לנוסח השבועה, שאין התחיובותיו ושבועתו חלים באם יתיישב בארץ ישראל, וכל המסמך יחשב כחרס הנשבר.

"ואני ג"כ כבר קבעתי עצמי בעז"ה ובישועתו ללכת אל ארץ טובה מן הארצות האלה – ארץ הקדושה. אמת, כי לא אוכל עשוהו מיום אל יום, אבל מקוה אני שלא יעברו שנים ואם יחפוץ ה' מקוה אני שלא יעברו גם חדשים הרבה" (אגרת עח. אלול תץ).

המהלך שהוביל מהר"י באסאן רבו בגיבוש שבועת ת"ץ השיג את מטרתו והנמיך את הלהבות לתקופה של כארבע שנים. בשנת תצ"ה התחיל הרמח"ל את מסעו "אל ארץ טובה מן הארצות האלה" ארץ ישראל. מסיבות שונות (שיובאו להלן) נאלץ הרמח"ל ליסוע תחילה לאמסטרדם לתקופת מה, ורק לאחריה להמשיך לארץ המיוחלת. בפועל, מסיבות מתהפכות חנה באמסטרדם כשמונה שנים ורק כעבור 13 שנים מאירועי שבועת הת"ץ – זכה בשנת תק"ג לדרוך על אדמת ארץ ישראל.

בינתיים, עד למימוש הרצון לעלות, הפוך לרצון רודפיו – האיש משה ענו, שפל וסבלן. קולמסו הוליד ספרים והמאמרים, בית מדרשו הרחיב שורותיו, רבים שחרו לעצתו, הדרכתו, עשיית תיקונים והיישרה. קדושה אחר קדושה ירדה לעולם, וככל שגדל הרמח"ל גאה גאתה קנאת צריו שלא נעלמה מעיניו. בתחילת שנת תצ"ד (שלהי 1733) החל הרמח"ל ז"ל בבדיקות וההכנות לעזוב את איטליא. מספר סיבות הביאוהו להחלטה להגר תחילה לאמסטרדם וממנה לעלות לארץ ישראל (ראה בראשית הפרק הבא).

כשנה עברה עד שבשלו התנאים וגובשה ההחלטה לצאת למסע. בראשית שנת תצ"ה (1734) בעת שעבר הרמח"ל בויניציא בהכנות למסעו, קמה עליו עדת רודפיו והחלו להרעיש עולמות, בטענה שחפצו להגר על מנת להפר שבועתו, להפיץ ולהדפיס את ספריו הרחק מפקיחת עיניהם עליו.

ביום א', כ"ה חשון תצ"ה (10.11.1734) עזב הרמח"ל את עיר הולדתו פאדובה והחל את מסעו לארץ ישראל. בדרכו לאמסטרדם תכנן לעבור בפרנקפורט. בסביבות י' טבת תצ"ה נכנס הרמח"ל בשערי פרנקפורט, בלי שידע שכבר הוכנה לו קבלת פנים ונרקחה מאחורי גבו מזימה.

כשבוע לאחר מכן, נאנס בפעם השניה לחתום על נוסח שבועה. בשונה מהראשונה, היה עתה הרחק מרבו, והנוסח לא היה כלל על דעתו:

"האזינו השמים ותשמע הארץ, ואתם הבית הדין הגדול אשר בארץ.. 

מעכשיו מקבל אני עלי באיסור כולל ומוסף על מה שקבלתי עלי בפני רבי ה"ה מהר"ר ישעיה באסאן הנ"ל…

שמהיום והלאה לא אלמוד עם שום אדם בעולם – יהיה מי שיהיה, ומתי שיהיה, ליחיד או לשנים ויותר חכמת הקבלה, לא מתוך שום ספר בעולם או בע"פ. ואפילו מה שנמצא בשם חכמי האמת כתבי האר"י וספר הזוהר או שום ספר קבלה – יהיה מה שיהיה, ומכל שכן מה שחלקי אמרה נפשי, מה שאני משה בדאי מלבי או מה שלמדתי או שאלמוד מעולם עד עולם משום גברא, יהיה מה שיהיה שאפשר לצייר ולהרהר. 

גם שלא להראות לא ע"י עצמי או ע"י אחרים שום כתב או חבור קטן וגדול מכל מה שלמדתי בלימוד הנ"ל יהיה מה שיהיה.

וגם כל מה שאלמד מהיום לעולם מכל הנ"ל, יהיה באיזה אופן שיהיה, לא אתן דבר ולא חצי דבר רשום בכתב מזה לא ע"י עצמי ולא ע"י אחרים, ולא אכתוב לעצמי ולא לאחרים יהיה מה שיהיה. 

וכל שכן שלא להדפיס מכל הנ"ל הן ע"י עצמי או ע"י אחרים או שום אדם בעולם קרוב או רחוק יהיה מה שיהיה…

אך אני משייר כח זה לעצמי: אם יזכני ה' ואהיה בן מ' שנה הרשות בידי ללמוד כתבי האר"י הידועים עם תלמיד ההגון לה', ושיהיה דווקא התלמיד או התלמידים כל אחד בן מ', (אגרת ק"ח).

על תמיהת מהרי"ב רבו, כיצד הסכים לחתום על המסמך השיב הרמח"ל:

"וכי יקום איש על רעהו ויאמר לו: או כתוב וחתום שאתה ממזר דרך משל – או אסיר ראשך מעליך, האם יתן ראשו תחת רצונו, ולבלתי כתוב וחתום את כל הדבר אשר ירצה? ימסור נפשו למיתה? כן הדבר הזה. הם באים לנגדי בחרב שלופה וקשת דרוכה, רדיפת כל בני הגולה, ואומרים לי. או כתוב וחתום על זאת או נקים עליך מלחמה עד לב השמים, ואני אהיה כ"כ חסר לב ומשתטה לבלתי כתוב מה שהם רוצים? מאין לי כח לעמוד נגד עולם מלא?", (אגרת קי"ח)

"וכי יאמרו: "מדוע לא יצילך ה'?" אף אני אשיבם, "אני שלו וכל העולם שלו, ואם הוא רוצה בזה, אני מה איכפת לי?", (אגרת קי"ח).

מדבריו נראה שידע הרמח"ל ברוח קודשו שישנה סכנה ממשית לחייו, ובכח בית הדין למסור אותו לידי השלטון כדין מורד במלכות:

"נכנסנו אצל מעלת הרב חאגיש באלטונה… וכן הטיל עלינו לגלות לכם, כי במקרה אם הלוצאטו לא ישקוט בשל אותו כתב החרם, אזי יגמור אומר לפנות באמצעות אנשים רמי־המעלה, הקרובים לקיסר ולאפיפיור, שיעלוהו על המוקד באמצע ככר בגלל חוצפתו שכתב כי התהלים של דוד המלך ע״ה עתיד להתבטל ושספר התהלים שלו עולה עליו", (אגרות, גינצבורג עמ' תיד).

מעומק הצרות והלחצים ניכרת ענוותנותו ובטחונו המוחלט באלוקים, אמונתו המוחלטת, שזה היה רצון שמיים, ורצונו שלו בטל מפני קונו:

"וכי יאמרו: "מדוע לא יצילך ה'?"
אף אני אשיבם: "אני שלו וכל העולם שלו, ואם הוא רוצה בזה, אני מה איכפת לי?", (אגרת קי"ח).

"האותי יוכיח במוסר אשר שתקתי ואחריש ואשר לא בחרב אצא לקראתם? כמדומה לי שלא עשיתי דבר יפה מזה מימי, אשך הנחתי למתרגזים להתעשש בקנאתם, ויהי אֵשם ללבבם וזיקות בערו – לחטאת נפשותם… כי זה הדרך אלך בה, להיות מנענע ראשי לכל גל וגל. וכל אשר ידברו עלי אנשי רשע לא חשוב הוא בעיני אפילו כקליפת השום, ולא נופל לבי עליו, כאלו לא היה… איני רודף כבוד, איני מבקש גדולה, מה לי איפה אם ידברו עלי רעה או טובה?" (אגרת קמו).

לאחר שתם מעשה בית הדין עזב הרמח"ל מיד את פרנקפורט והמשיך לאמסטרדם. שבועת פרנקפורט לא הרגיעה את רודפיו, שחשו שהצליח הרמח"ל לחמוק מתחת ידם. עתה, שמו פניהם לכלות ולשרוף את כל ספריו וכתביו הגנוזים בתיבה שנשארה מאחור בפאדובה תחת משמרתו של דודו אלפרון. עתידה לחלוף עוד כשנה של חילופי נאצות וחרמות עד שכילו הקנאים בה את זעמם. מהר"י באסאן שהחזיק באחד משני המפתחות, ניסה ללא הצלחה להתנגד לגזירה, ובלית ברירה ואחרי שניחמו הרמח"ל – הורה למסור את אוצר תיבת הספרים לידי שלוחי ביה"ד.

"הנה כ"ת אינו צריך לעצתי, אמנם אם בשל תיבת הספרים כל הסער הגדול הזה, יצוה כ"ת ויקחה אצלו וישרפנה לעיניו. וכעל גמולות כעל ישלם חימה ונקם למי שגורם לזה ולבו לא הוטהר בכונתו לשמים", (אגרת קל"ה).

מכאן ואילך טולטלה התיבה מאיטליה עד שהגיע לידי של מהר"י כ"ץ – ר' יעקב הכהן פאפירש אב"ד ק"ק מפרנקפורט. בחודש שבט תצ"ז, כשנה אחרי אונס שבועת פראנקפורט והגעת הרמח"ל זלה"ה לאמסטרדם – ירדה על התיבה בגרמניא חרב הגניזה.

"הנני מהודענא להון שכבר נעשה מעשה זה שני חדשים מקרוב, דהיינו מועטין בשריפה ורובן בקבורה במקום אשר לא ידע איש את קבורתם, חוץ משני שלוחי מצוה יראי אלקים אנשי אמת אשר קברו אותן עמוק עמוק בקרקע קשה להוציא משם עוד. ואף גם שם גניזתן באופן שבזמן קרוב ירקיבו וישחיקו אותן קרקע עולם". (אגרת קסא. יט אדר ב' תצ"ז. 11.3.1737). 

[1] נוסח א': בית הספרים הלאומי ירושלים, אוסף שבדרון, SCWAD 01 12 184
נוסח ב': ספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית. "כתבי הרמחל", MS 8520a image: 183

http://garfield.jtsa.edu:1801/webclient/DeliveryManager?pid=365282&custom_att_2=simple_viewer

[2] קונטרס מסעות, החיד"א, ספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית Ms. 5415. דף סריקה 147, עמ' 141.

https://web.nli.org.il/sites/NLIS/he/ManuScript/Pages/Item.aspx?ItemID=PNX_MANUSCRIPTS000109825

איך שמת לב

שאין פרסומות?

מעורר התפעלות! הכל בחינם!

בא תעשה היום דבר טוב ותתמוך

רב המכר

חזר למלאי

הסודות הכמוסים של מערכת ההפעלה של המציאות

עוצמתו מבטיחה לטלטל אותך
אתה יכול להסכים, וגם לא,
אבל בטוח שלא תישאר אדיש

רב המכר

חזר למלאי

הסודות הכמוסים של מערכת ההפעלה של המציאות

עוצמתו מבטיחה לטלטל אותך
אתה יכול להסכים, וגם לא,
אבל בטוח שלא תישאר אדיש