מגיד משמיים

"ביום ראש חודש סיון התפ"ז, בהיותי מיחד יחוד אחד נרדמתי, ובהקיצי שמעתי קול אומר, "לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא". ומעט עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי. והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר".

ביום רביעי, ר"ח סיון תפ"ז (10.5.1727) בהיות הרמח"ל בן עשרים שנה בלבד, התחיל פרק הגילויים שהפך באחת את חייו. באגרת טו' ממוצ"ש ליל כז' כסלו ת"ץ (7.12.1729), מספר הרמח"ל לרב"ך אודות האירוע המסעיר, וממשיך:

"ביום הב' בשעה ההיא – השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר. עד שאחר כך ביום אחד, גילה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים, ומסר לי יחודים פרטים לכוון בכל יום – ואז יבא. ואני לא רואה אותו, אלא שומע קולו מדבר מתוך פי. ואחר כך נתן לי רשות לשאול גם כן.

ואחר כך כמשלש חדשים, נתן לי תיקונים פרטים לעשות בכל יום, כדי שאזכה לגילוי אליהו ז"ל. ואז צוה לי לחבר ספר על קהלת, שהוא היה מפרש לי הסוד של הפסוקים כל אחד. ואחר כך בא אליהו, ואמר סודות מה שאמר. והוא אמר שעתה יבוא מטט' שרא רבא. ובבואו ידעתי שהוא – הוא, מפני דברי אליהו שאמר לי, ומאז והלאה הכרתים, כל אחד בפני עצמו. 

גם יש נשמות מתגלות, שאיני יודע שמם. ובכותבי החידושים אשר אומרים, אכתוב היום האחד אותו. וכל הדברים האלה בנפלי על פני אני עושה. ורואה את הנשמות האלה הקדושות, כמתוך חלום ממש בצורת אדם". (אגרת טו).

כארבעה חודשים קודם אגרתו לרב"ך כבר נחשף הרמח"ל לעולם. לאחר שנודע הדבר, לא חשש רמח"ל לחשוף בפני הרב"ך – חמיו של רבו – את הנאמר לעיל. כשלעצמה, האגרת נפלאה בתוכנה ומסריה. בתוך הדברים, מתאר ר' יקותיאל כיצד מתרחשים הגילויים בשעה ששהה הרמח"ל במחיצת החברים:

"וְכָךְ הוּא הַסֵּדֶר: זֶה הַמַּלְאָךְ מְדַבֵּר מִתּוֹךְ פִּיו, אֲבָל אֲנַחְנוּ תַּלְמִידָיו שֶׁלּוֹ אֵינֶנּוּ שׁוֹמְעִים שׁוּם דָּבָר. וְהַמַּלְאָךְ מַתְחִיל לְגַלּוֹת לוֹ סוֹדוֹת נִפְלָאִים, וְאַחַר כָּךְ הוּא מְצַוֶּה מ"ו לְאֵלִיָּהוּ שֶׁיָּבֹא מִיַּד, וְהוּא בָּא וְאוֹמֵר סוֹדוֹת שֶׁלּוֹ, וְלִפְעָמִים שֶׁבָּא מט' שַׂר הַגָּדוֹל, וְגַם רַעֲיָא מְהֵימְנָא, אַבְרָהָם סְבָא, וָרָב הַמְנוּנָא סְבָא, וְהַהוּא סְבָא, וְלִפְעָמִים מַלְכָּא מְשִׁיחָא וְאָדָם קַדְמָאָה…

כְּלָל הָעִנְיָן: אֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּנּוּ. בַּתְּחִלָּה לֹא נִתְּנָה רְשׁוּת לְגַלּוֹת לוֹ רַק סִתְרֵי תּוֹרָה. וְעַכְשָׁו מְגַלֶּה לוֹ כָּל דְּבָרִים – וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, רַק אֲנַחְנוּ חֲבוּרָה שֶׁלּוֹ". (אגרת ו).

עדות ראיית מעשה הכתיבה הניסית המופלאה שלמעלה מיכולת בשר ודם, מביא הרב גירונדי בשם הרב ניפי: 

"מעלת החכם השלם החסיד ר'‏ יאודה חי מלאוידה… כשחזר מעיר פאוודה שהלך שם, ואמר לי שיש עדיין בית מדרשו וספר לי נפלאות גדולות מהרב המגיד זצ״ל ומכללם שהרב הגאון הגדול כמוהר"ר יצחק לאמפרונטי זצ״ל היה אומר שבעיניו ראהו עומד וכותב הסודות, וכהרף עין והיה ממלא דף ג‎דול במכתבו מה שאין ב"ו [בשר ודם] יכול לעשות אם לא בסייעתא דשמייא ודרך נס". תולדות גדולי ישראל, עמ' 229.

זהות המגיד

בתחילת ימי פולמוס החגיז התכתב מהר"י באסאן עם נחמיה הכהן מפרארה. נחמיה קשר קשר יחד עם בליליוס ושניהם גררו את הרב מררי ואנסו את הרמח"ל לחתום על נוסח שבועתם לחדול לכתוב בשם המגיד. לימים, [1] מררי חזר בו וטען לאונסו ושלא היה שותף, ונחמיה נתפס "עם אשת איש, וכנתגלה הדבר המיר דתו ונעשה הגמון גדול" ומאז נקרא בשם חרמיא (הרחבה בפרק בורא חושך). מאגרת כ"ט שנכתבה חציה עברית וחציה איטלקית ונחתמה בתאריך לועזי בלבד 5.2.1730 (כ"ט שבט ת"ץ) למדים, שהויניצייאים דחקו ברמח"ל להשביע את המגיד שיחשוף את זהותו, והוא נענה לבקשתם בתקוה שיסירו את תלונותם מעליו. ע"פ חכמת האמת, אין אפשרות שמושבע מהרוחניים בשם ה' ימסור מידע כוזב:

"הפצירו בו שישאל מהמגיד וישביעהו להשיבו, וזאת תשובתו אליו: 

"באומאה, אומינא בשמא דה' צבאות חי וקיים דאנא איהו שמועי' עבדא דאלה"א חייא דמתחליל בפומך, ואליהו מהימנא ושאר נשמתין דצדיקיא אינון דמתגליין עלך ולית הכא ס"א כלל"" (אגרת כט).

תרגום: "בשבועה, נשבע בשם ה' צבאות חי וקיים, שאני הוא שמועי' עבד אלקים חיים הנזכר בפיך, ואליהו הנאמן ושאר נשמות הצדיקים שהן מתגלות אליך, ואין כאן סטרא אחרא כלל". 

עדות נוספת לנכונות המידע מצאנו בכתבי מסעות החיד"א.

רבי חיים דוד אזולאי זצ"ל – החיד"א יליד ירושלים, היה בקי בכל חלקי הפרד"ס. במהלך חייו יצא למספר מסעות שד"ר מטעם הישוב בא"י.  מסעותיו הארוכים תועדו ביומני מסע שכתב לעצמו ולימים נדפסו בספרים "מעגל טוב" ו"מסעות החיד"א". בד' שבט ה'תקי"ג (20.1.1752) יצא למסעו הראשון לטובת קהילת חברון, ואחרי שש שנים חזר לירושלים. בשנת ה'תקכ"א (1761) הוצעה לחיד"א משרת ה'חכם' בקהילה הספרדית והפורטוגזית באמסטרדם, אך הוא סירב להצעה ונשאר דיין בירושלים ובהמשך עבר לחברון. 

בערב ר"ח חשוון ה'תקל"ג (26.10.1772) יצא למסעו האחרון לטובת הקהילה היהודית בחברון וממנו לא שב. באלול ה'תקל"ח הסכים להשתקע בליוורנו בתנאי שיוכל להקדיש מזמנו לכתיבת והדפסת חיבוריו, ואכן שם פורסמו מרביתם ושם גם נפטר ונקבר. בשנת תש"ך (1960) הועלו עצמותיו ונתמנו ב"הר המנוחות" בירושלים.

במהלך מסעותיו הגיע החיד"א זלה"ה לפאדובה פעמיים.

ביומן מסעו הראשון "מעגל טוב" כתב החיד"א, שברביעי בשבת כ' שבט תקי"ד הגיע לפאדובה, ובשבת בפרשת יתרו (כעשר שנים אחרי פטירת הרמח"ל) התארח בבית משפחת לוצאטו (לא ידוע אצל מי מהם):

"ושבת הייתי עם הרב החסיד מ"ד [מופת דורנו] הר"י חזק ה"י אצל הק'[צין] לוצאטו, ושמעתי על הרב הנזכר [חזק] שלא ראה קרי מימיו" ([2] מעגל טוב).

באותה השבת התארח בביתם גם [3] הרב החסיד מופת הדור מהר"י חזק, שצידקותו המופלגת מקופלת בקפלי המאמר "שלא ראה קרי מימיו" השמורה לקדושי עליון. ביום ראשון, המשיך החיד"א לויניציא ושהה שם כחודש ימים. בהמשך יומנו מרחיב בנושאים שונים וכעבור מספר שורות עוסק בענין הרמח"ל – מגלה טפח ומכסה טפחיים, חושש מהמחלוקת וכותב בראשי תיבות וקיצורים. לחידה ותמיהה גדולה הייתה בעיני רבים מדוע לא הזכיר החיד"א את הרמח"ל בספרו "שם הגדולים". ונראה, כי התשובה נמצאת כאן ביומן "מעגל טוב" וזה לשונו:

"וסיפ[ו]ר גלגול מחלוק"[ות] ספירת דברים מפרשת הָעִבּוּ'ר [המגיד] ממשה חיים לוצאטו וכתבי המני"ח [ר"ת משה ן' (בן) יעקב חאגיז] ורבני אשכנז, ויניצא,‏ ריגיו, ומעשה ב׳׳ד [בית דין] ויניציא, והחרם שקבל בפפד״ם [פ'רנקפ'ורט ד'מ'יין]:‏ וכל ימי מיגד‏ ישיבתי שם, בלילי שבת הייתי בכבוד גדול אצל הרב מהר"י בליליוס ה"י" (שם).

שגו בעבר המפענחים בעניין דנן, וטעויות קרטיות נפלו בפענוחיהם, לדוגמא כתבו, "וספר גלגול מחלות" במקום "וסיפור גלגול מחלוקות" וכו' וכן בהמשך הדברים (ומכאן ואילך כל המצטטים החזיקו אחריהם ובנו תילי תילים ופירושים על בלי מה). למען האמת פענחנו מחדש, ופנים חדשות באו לכאן! 

מספר החיד"א שבלילות שבת התארח אצל יעקב בליליוס שטרח מאוד בכבוד האורח. בליליוס היה רב ואב"ד בויניציא [4] בלי"ל חמי"ץ – ראש מוציאי הדיבה ועדויות השקר על הרמח"ל. אין פלא איפוא שמציין החיד"א בענין הרמח"ל רק את נושא המחלוקות כיוון שהתארח אצל מחוללה -ולראיה, אפילו לא ציין קודם שמו של הרמח"ל שום תואר – אפילו לא ר' או ה' ! ועל זה אמרו במשנה "נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע" (אבות א, ז), ולצערנו רבנו החיד"א זלה"ה לא ידע שנתכבד בכבוד גדול במחילת הרשע עפר לחמו, ואם היה יודע – היה ממלט נפשו וסר מעל אוהלו.

בפעם השניה הגיע החיד"א לפאדובה בי"ד אלול תקל"ו – כשלושים ושתיים שנה אחרי פטירת הרמח"ל. כזכור לעיל בפעם הראשונה, הפליג בגדולת החסיד רבי יעקב חזק – שהיה עתה ישיש מופלג בן 87 שנה, ובעבר תלמיד חבר וראש הכולל של הרמח"ל. מתוכן רישומי יומן מסעו, מובן שהפעם גמר החיד"א בדעתו לחקור ולשמוע את גרסת מהר"י חזק בענין הרמח"ל רבו. כתיבתו רוויה בקיצורים ורמזים ומעידה על חששות – אם כי לא כל כך קשה לפענח את רוב הנסתרות. אולי חשש שכתיבה אוהדת – תטרפד את שדרות"ו, ובפרט שרובה ככולה מבוססת על דברי המגיד, ומאידך נזהר מאוד ולא הזכיר כלל את הרמח"ל בשמו. לא במקרה בחר החיד"א לפתוח בראשית דבריו בזהות שמו של המגיד:

[5] "שמעתי מה׳[רב] יעקב חזק שהמגיד היה שמעיא'. 

הרי לנו עדות אמת ממקור ראשון לשמו של המגיד, ומעין הקדמה והכשר להמשך הדברים. סוגי המגידים נחלקים לשניים. הראשונים הם מלאכים שנבראים מכוח לימוד התורה והמצוות, כדוגמת המגיד של מר"ן קארו זצוק"ל וע"כ הם קשורים ל"בעליהם" ישירות, והאחרים הם מלאכים המגיעים בשליחות שמיים ללא תלות במעשי האנשים. המלאך הנכבד הנזכר – שייך לסוד השני, ובמדרגות משרתי עליון, ה"שרף" דנן מוצב בראש עולם הבריאה, עליון וקדוש וממונה על מחנותיו, אחד משלשה מלאכים עליונים ועומד בראש כולם.

בהמשך דברי החיד"א, מתגלים פרטים רבים שידונו בע"ה בפרקים האחרים. חלקם קשורים לאישים ולסובבים, ואחרים בעניינו של הרמח"ל. הנקודות החשובות בעדות מספרות, שבאונס השבועה הראשונה ציין הרמח"ל בחתימתו בכתב דקיק ובר"ת שזהו א'ונס ג'מור. הציון היה כל כך חלש או שנשלחה בו יד – ואחרי זמן מה לא נראה בכתובים ונשמטה ההוכחה. בנוסף, גילוי מדהים בסוד הגלגולים, וגולת הכותרת בסוף דבריו בכנותו בתואר "תנא" בסוד גלגול ר' …..! [הסוגריים המרובעות הן פתיחה של כל הרמזים וראשי התיבות, כ"כ נוספו סימני פיסוק]: 

"וא׳[מר] שש"ץ, לפי שנתגלה קודם – נלכד בסט"א [בסטרא אחרא] ונב[ואתו?] השיג בערבוב סט"א. 

ובוי'[ניציא] חתם כדב״ש [כדבר שבועה] אך כְּדַק כך כתב: אג [ר"ת א'ונס ג'מור] והרמז הרגיש אח"כ שר"ל [שרוצה לומר] אונס גמור ויבקשוהו ולא נמצא. והרמז' [אולי והרמ"ז] היה או'[מר] על וי'[ניציא] שיש בו סט"א וסי׳[מן] ס'פרדים מ'זרחיים א'שכנזים, ל'ועזים שהם איט'[לקים] ר"ת סמא"ל.

והמגיד א׳[מר] שסי׳[ניור] קסטיל פראנקו מתגלה לו אליאו והשיג השגה, ובחלום שבת ור״ח רואה יחזקאל.

וא׳[מר] המגיד שהרמ"ז הי"ל [היה לו] שפע גדול ומכוין אל האמת אבל לא השגה.

וא׳[מר] שה׳ יעקב הנז׳[כר] שרשו מיצירה.

וא׳[מר] שמהרחא [שמורנו הרב חאגיש?] ומהריך [מורנו יעקב כהן כ"ץ פאפירש מפראג] הם נדב ואביהוא. ובחדש שקבר מהר"י כ"ץ הכתבים מת הוא והשליח שהביאם ומהרי' באסן. 

וראיתי המדרש והחדר קטן שהיה מתבודד בו. 

וא׳[מר] המגיד שרב יונתן לא הי"ל השגה אלא מעט, היה יודע בתלמוד אך אינו פלא.

והתנא גלגול ר׳ [עק]י[בא].

ואליאו אמר שביום א׳[חד] היה אצל י׳ שבטים ויש סנה' וביום ההוא זכו עשרה מהם להשגה. ויש להם ס׳[פר] קדמון שהוא כס׳[פר] הזהר וכבר נתגלה להם בסוד כדרך שנתגלה ליהודה ואפרים [ר"ל שבשרשם הם אחד "והיו לאחדים בידך"]".

רבי רפאל ישראל קמחי זצ"ל

עדות נוספת מאלפת מכלי ראשון לאופן כתיבת הסודות והגילויים נכתבה ע"י הרב חכם והמקובל רבי רפאל ישראל קמחי זצ"ל – תלמיד הרב יעקב וילנא אלישר (ראה פירוט בפרק הבא).

בסוף שנת תפ"ט, חנה הרב קמחי ז"ל באיטליה והתארח בימים נוראים בביתו של הרמח"ל. פליאתו הגדולה שוגרה למהרי"ב (שבט ת"ץ).

"ושם הייתי בראש השנה וביום הכפורים, וישבתי בביתו י"ב ימים וראיתי פלאות, האיך הוא כותב הכל בלשון זהר גמור, וראיתי את פירוש קהלת והתיקונים. וגם הוא מחבר ספר זהר חדש על הפרשיות, ועד פרשת "ויצא" כבר היו לו ד' חיבורים. ונשתוממתי על המראה, ולא אדע להשיב דבר על הענין הזה. אבל הוא דבר פלא, ולא ראיתי כמוהו. ומי יתן ידעתי קשט דברי אמת בדבר הזה". (אגרת כז, שבט ת"ץ).

י"ב יום שהה הרב קמחי במחיצת עליונים. הרמח"ל לא הסתיר ממנו דבר, הכניסו בסוד קדושים רבה, ומראות שלא נראו אלפי שנים – היו כדבר שבשגרה. בעדות הרב קמחי זצ"ל מ-ג' כסלו ת"ץ בפני רבני ויניציא, בתוך דברי אהדתו ופליאתו החיובית מאישיותו ומעשיו של הרמח"ל העיד:

"ובעיני ראיתי היחודים שעשה בנפילתו על פניו סמוך על ידיו על השלחן כמו חצי שעה. ואחר כך עמד והקולמוס בידו מהיר כותב בזמן מועט – פחות מצי שעה פולייו או פולייו וחצי מסודות התורה, דברים עליונים בתכלית, והכל בלשון זוהר, מה שאין כח בשכל ולא ביד וקולמוס אנושי. וכן עשה כמה פעמים, וזה אפשר ואפשר, כי הקב"ה השפיע עליו שפע ממרומים. והוא הצניע בהצנע – מה שלבו חפץ ה' בידו יצלח…"". (אגרת ה').

והאיש משה ענו, תמהה והשתומם נוכח הגילויים העצומים אליהם זכה, ועם כל זאת האמין בכל ליבו בפחיתות ערכו, ותלה הכל במתנת חינם. בדבריו על הזכות לגילוי זוהר תניינא כתב:

"ועתה ברצות ה' להיטב לעמו רצה לגלות עוד אורה חדשה מבחינת הזוהר גם כן, שהוא מהארת הטפה כנ"ל. והוא בחסדו בחר בי. ומה אומר בזה, אם על הכנתי ידרוש? הן אמת, שרק חסד ה' עשה זאת, ולא כהכנתי". (אגרת טו).

בטרם יפרט מתנובות שמיים הרעיפו טל, ידע שמיד יערוך הקורא השוואות בינו לבין ענקים שקדמו לו ועל כן מראש שלל את גדולתו. באמת ובתמים ראה והעריך את עצמו רק כקולמוס שמיים, ותלה הדבר בזכות הרבים שהיו ראוים לקבל מגילויי אהבת ה' את ישראל. מכורח זה נלקחה ידו להיות צינור ומשפך.

"ידע כי באמת עדיין לא הגעתי להשגת האר"י זלה"ה… אלא שלא ניתן לו הרשות לכתוב… ואני יען צויתי לכתוב – על כן רבו הכתבים מאד, ונראים פלא… אך האמת שה' הוא ידע את מי יקרב לו, וזה באמת כי הדברים האלה אינם בזכות יחיד אלא בזכות רבים – באהבת אל את ישראל. והוא לוקח לו לאמצעי את הישר בעיניו לפי צורך הדורות והמקומות…

ואמת הוא שמה שראה כבוד תורתו, היה כטפה מן הים, כי יראתי להביא עמי הספרים האלה מפני הסכנה. אך הנה ג' ספרים יש לי מן המגיד לבדו עד היגלות אליהו ז"ל, וספר 'קהלת' יהיה כאלף דפים קטנים בקירוב, וספר 'התיקונים' מאתים דפים, והחיבור אשר אני עושה על התורה עד עתה שאני מגיש לכבודו "אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים" – ת"ק דפים. ועוד יש לי מאמר 'משכני עליון' אשר ראה כבוד תורתו, ו'מאמר הגאולה', ו'מאמר החכמה', ו'מאמר הדין', ועוד דרושים רבים, ופירוש שם מ"ב, ופירוש המרכבה, ו'מאמר השם'".(אגרת יד, כסלו ת"ץ).

"ושרש הכל – הארת המדרגה אשר שלטה בזמן ההוא, ולקח הקב"ה אותי לכלי כאשר חפץ".(אגרת טו).

באשר להערכת עבודת עצמו בענוות אמת, גילה הרמח"ל את סוד הבחירה, סוד כל עבודת ה' באשר אדם נמצא:

"אך האמת הוא, כי שנים שקדתי על ענין היחודים ליחד יחודים, כמעט בכל רביע שעה יחוד אחד, כאשר אני מתמיד גם עתה תודה לאל. וגם ראיתי לעמוד בטהרה. אך תעניות לא עשיתי הרבה, כי אם זאת היתה לי – התמדת היחודים".(אגרת טו).

"ועל הפרישות ועל שאר הדברים – מה אוכל להשיב, את אשר לא הודיע ה' לבני האדם דרכיו, כי גבהו מדרכינו ומכל אורחות מחשבותינו מאד. לא זכות ולא יושר, כי אך – אם לא הייתי כלי מוכן לפניו – לא בחר בי". (אגרת יז).

כל מגמתו של אדם הוא להיות כלי שרת שלם בידיו של בורא עולם, והוא יתב' כרצונו ישתמש בו לחפצו. אל לו לאדם לנסות "ולהכריח" לאשר יובל, כי לא יעלה הדבר בידו וכל יגיעתו תזרה ברוח. עשרים שנות חייו הראשונות של הרמח"ל זלה"ה הן דוגמה ומופת "שלא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'". רווקות, תורה, מליצה, ואוניברסיטה היו מכלול אחד בבנית הכלי השלם והמוכן להשראתו יתב'. יסוד זה מודגש בסוף "מסילת ישרים", בקביעה שבכל מקום בו אדם נמצא, בין אם תורתו אומנתו ובין אם זבן במרכולתו – לכל אחד יש לו מסילה להגיע לדבקות אם יעמול לתכלית היותו כלי שלם בידיו יתברך.

"וְזֶה פָשׁוּט, כִּי כָל אָדָם לְפִי הָאוּמָּנוּת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וְהָעֵסֶק אֲשֶׁר הוּא עוֹסֵק, כָּךְ צָרִיךְ לוֹ הַיְשָׁרָה וְהַדְרָכָה. כִּי דֶרֶךְ הַחֲסִידוּת הָרָאוּי לְמִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אוּמָּנוּתוֹ, אֵינוֹ דֶּרֶךְ הַחֲסִידוּת הָרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִמְלֶאכֶת חֲבֵירוֹ. וְלֹא זֶה וָזֶה דֶרֶךְ הַחֲסִידוּת הָרָאוּי לְמִי שֶׁעוֹסֵק בִּסְחוֹרָתוֹ. וְכֵן כָּל שְׁאָר הַפְּרָטִים אֲשֶׁר בְּעִסְקֵי הָאָדָם בָּעוֹלָם – כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא, רְאוּיִם לוֹ דַרְכֵי הַחֲסִידוּת. לֹא לְפִי שֶׁהַחֲסִידוּת מִשְׁתַּנֶּה, כִּי הִנֵּה הוּא שָׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ וַדַּאי, הוֹאִיל וְאֵינֶנּוּ – אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁיֵּשׁ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ בוֹ. אֲבָל הוֹאִיל וְהַנּוֹשְׂאִים מִשְׁתַּנִּים – אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנּוּ גַם הָאֶמְצָעִיים הַמַּגִּיעִים אוֹתָם אֶל הַתַּכְלִית, כָּל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ.

וּכְבָר יָכוֹל לִהְיוֹת חָסִיד גָּמוּר, אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִפְסוֹק מִפִּיו הַלִּימּוּד, כְּמוֹ מִי שֶׁמִּפְּנֵי צָרְכּוֹ הוּא בַּעַל מְלָאכָה פְּחוּתָה. וְכָתוּב "כָּל פָּעַל ה' לְמַעֲנֵהוּ" (משלי טז, ד). וְאוֹמֵר "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו)". מסילת ישרים פרק כד.

פרי ישרים

ארבעת השנים שהחלו מסיון תפ"ז ועד לשנת תצ"א (1731) היו השנים הפוריות ביותר והניבו ספרים ומאמרים רבים שטמנו בחובם אורות טמירין וגילויים עמוקים שירדו לעולם והתלבשו ברמח"ל – בנשמתו, בדיבורו, בכתיבתו ובלימודו, גילויים עצומים שלא היו מימיו של רשב"י ע"ה (כמו שנאמר במפורש באידרא), רובם לא שרדו ונותרו טמונים. 

ספרים: זוהר קהלת, זוהר תנינא, תיקוני זוהר תניינא, כללות האילן, משכני עליון, קנאת ה' צבאות, עין ישראל, תפילות נוראות, מלחמת ה'

מאמרים: מאמר השם, שם מ"ב, המרכבההחכמה, הדין, הנבואה, כללים שניים, הגאולה.

פירושים על: המחזור, עשרת הדברות, תיקוני זוהר, אוצרות חיים

 

[1] אגרת קב. "אך מחמת שהיו איזה דברים מנגדים לאשר אמר הבליליוס ולא היו מכוונים עדותן באיזה פרטים אחרים, נמשך שנתהווה ביניהם דברי קנטורין ומחלוקת, מחמת שהר' בליליוס היה רוצה שגם הח' מררי יגיד ויענה כדבריו, אשר זה לא מלאו לבו לעשות על דבר אמת וענוה צדק. ואז היו מעלת הרבנים מאיימים את הח' מררי על זה, ועל כל השיבם על פי האמת הגלוי והידוע לו, ובזה נפטרו מבלי שבעת בזמן ההוא יכתב על ספר דבריהם. ומן היום ההוא והלאה לא קראו עוד להח' מררי ולא הראו לו מה שכתבו".

[2] מעגל טוב. ספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית Ms. 5388  סריקה 14 עמ' 6.
https://web.nli.org.il/sites/NLIS/he/ManuScript/Pages/Item.aspx?ItemID=PNX_MANUSCRIPTS000109774 

[3] הגאון המקובל הקדוש רבי יעקב חזק (תמ"ט-תקמ"ב), אב"ד פאדובה. מגדולי הרבנים באיטליה, תלמיד-חבר של רבינו הרמח"ל. רבי יעקב חזק יסד את ישיבת "מבקשי השם" ללימוד הקבלה יחד עם רבי משה דוד וואלי. אליהם הצטרף בהמשך רבי משה חיים לוצאטו שהיה צעיר מהם (בגיל 17). לאחר זמן מינו את תלמידם הצעיר לראשות הישיבה, וכולם ישבו לפניו כתלמידים ולמדו תורה מפיו בקביעות. החיד"א שנפגש עמו בשנות התק"ל כותב על רוב קדושתו, בתיאור פגישתו "עם הרב החסיד מופת דורנו הר"י חזק… ושמעתי על הרב הנזכר שלא ראה קרי מימיו". החיד"א ראה ברבי יעקב חזק אחד מגדולי חסידי הדור המופלגים בתורה ובמעשים. רבי מאיר טריאסטי מפאדובה העיד ששמע מפיו כי "מהר"י חזק הוא קדוש כמלאך ה' צבאות" והיה מבקש את ברכתו (מקור).

[4] ראה בהרחבה באגרת קמ"ה בתיאורים חוצבי להבות שכתב מהר"י באסן על בליליוס, וחברי מרעיו פאציפיקו וזלמן מלבוב:

"כבר נראה בעליל, בכל הגליל, כי צלולה היתה החבית עד שבאו אלי הבורות נשברים, ועיכרוה במי המרים. כי האיש אשר עליו יקראו גבורים, אחר שהבאתיו במסורת הברית היה שקט על שימו"רים, ולא שופכו אסו"רים, ואעפ"כ אויב הדפו, הוא יעקב בליליוס, שתחלתו הוכיח על סופו, שקם עכשיו להיות עד חמס, וחם השמ"ש ונמס. ומצא כדמותו כצלמו, הוא ר"י פאציפיקו מקר"ין מפר"יץ, כמשל התל ובעל החריץ. ולפי שמפרסמים את החנפים, המדברים און בתרפים, אודיע טבעו של הבליליוס דלאו איהו יאה, ולאו גולתיה יאה, כי אינו אלא הבל נדף, אשר זה שלש שנים בעיר ליוורנו אחר השררה רדף, ובכח זרוע שר צבא חיל הספרדים רצה ליטול את השם, ואח"כ שאל בפה כתב הרבנות, למעט בגנו"ת, זהו הכסיל המוציא דבה.
ובא אַחֵר וליב"ה, יוצא מהר חורב – זרזיר אצל עורב, איש נבוב, ר' זלמן מלבוב, אשר שבועות וחדשים נתתי לו יד ושם בביתי ובחומותי, ואכל פיסות גם שנה תמימה שכן בצל דליותי, כי הושבתיו מלמד באחד הישובים, אשר תחת רשותי יושבים, ואכל ושבע ודשן, ושכב על מטות שן בבית קרובי של שם, ועתה חלף רוח ואשם.

אלו הם שני זנבות האודים, אשר בנו תלמים ומצודים, וסבבוני בכחש, כדי שיצא הרחש.

ור' שלמה זלמן בפרט, הדרך לנגדי ירט, והעביר קול במחנה העברים, כי החזרתי לאיש הנזכר את החבורים, יוצק בפיו (של ר' זלמן הנ"ל) עופרת רותחת עד שיהיו מעיו נחמרים…

ועוד, כי [הר"מ חאגיז] ברוב דבריו פשע לא חדל, שהשוה אותי לאותו אח"ר שמקהל הגולה נבדל, באמרו שמד'[ת] יצא ודרש בבעל זבוב אלהי עקרון, לפי שהיה לאיש הנזכר [לרמח"ל] סניגרון. ומלבד שאין הדבר כן [שאין שמץ אמת בדבריו], אלא אדרבה שעם הבליליוס היה לו בענין זה קשר אמיץ, ומינה ומינה נעשה בלי"ל חמי"ץ, הלא מה שהר"ם חאגיז פער כנגדי כל כך הוא נגע מספחת, וראוי לתוכחת, אבל זה פרי גאון זדון לבבו אשר גרפו כנחל קישון, ואין יתרון לבעל הלשון".

[5] קונטרס מסעות, החיד"א, ספריית בית המדרש ללימודי יהדות, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית Ms. 5415. דף סריקה 147, עמ' 141.

https://web.nli.org.il/sites/NLIS/he/ManuScript/Pages/Item.aspx?ItemID=PNX_MANUSCRIPTS000109825