מנוחה נכונה.

 

"זאת אות אהבה, עדות לאשר אהבתכם על לוח לבי כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, אשר על כן, לא אחדל מפרוס עליכם שלומותי גם כי מרחוק". אגרת קס"ה. עכו יום א' כ"ב לחדש תמוז תק"ג.

 

תקופת ארץ ישראל הייתה ונותרה העלומה ביותר בחייו של הרמח"ל. במהרה החלה באמסטרדם להתפרסם גדולתו ברבים ועל כתביו לא עלה שבט החרמים. לכאורה טבעי היה שיישאר באמסטרדם עד קץ הימין. רצף האגרות נשמרו ככל הנראה ע"י רבו מהר"י בסאן, וכשהסתלק לבית עולמו (תצ"ט) כבר שקעה להבת הפולמוס וממילא פסק התיעוד. למעט מכתבים בודדים – לא נשמרו האגרות שהוחלפו ביו הרמח"ל לתלמידיו במשך אותם ארבעת השנים שחלפו מפטירת מורו ועד עלייתו לארץ ישראל ואיננו יודעים כמה בכלל היו. מאז ועד להסתלקותו לגנזי מרומים נותרה רק אגרת אחת שנשלחה לתלמידיו מהעיר עכו.

כשלוש עשרה שנים קודם קודם עלייתו לארץ ישראל, בראשית שנות הפולמוס, כבר גילה הרמח"ל את השתוקקותו וכוונתו לעלות לארץ:

בזעקתו האישית לבורא עולם בתפילת "לך אלי תקותי" (אייר ה'ת"ץ):

      כִּי בְּכֹל לֵב דְרַשְׁתִּיךָ, מַלֵּא נָא אֶת בַּקָּשָׁתִי:

חָנֵּנִי וְרַחֲמֵנִי וְאֶרְאֶה אֶת פְּעוּלָּתִי:

וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרְךָ וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי:

תִּשְׁפּוֹךְ רוּחֲךָ עַל כָּל בָּשָׂר וְאַל תְּהִי לָרִיק יְגִיעָתִי:

וְהִנֵּה [אצ"ל וּבְנֵה] עִירְךָ בִּנְיָן עוֹלָם, וְאֶזְבַּח שָׁם אֶת תּוֹדָתִי:

 

וכן כתב מספר חודשים לאחר מכן במפורש לרבו:

"ואני גם כן כבר קבעתי עצמי בעז"ה ובישועתו ללכת אל ארץ טובה מן הארצות האלה – ארץ הקדושה. אמת, כי לא אוכל עשוהו מיום אל יום, אבל מקוה אני שלא יעברו שנים, ואם יחפוץ ה' – מקוה אני שלא יעברו גם חדשים הרבה". אגרות עח – אלול ה'ת"ץ.

 

באגרת האחרונה שנותרה לנו, מראשית שנת תק"ד, כותב הרב יעקב חזק זצ"ל מבחירי תלמידיו לרבו:

"קם לבנו בקרבנו בשמענו שגם כי האריך טרחא – מלא ה' מאויי לבו הטהור והביאו אל ארץ הקדושה ברווחה והצלחה. מה טוב חלקו ומה נעים גורלו לעבוד את ה' בטהרה וללכת בדרך ישרה. אשרי מי שזכה לנטוע שם משכן שלו". אגרת קסו.

 

כל מאוויו היו לתיקון השכינה ולעבוד את ה' בטהרה שלמה וזה ניתן להיעשות רק בארץ ישראל.

בראשית קיץ שנת תק"ג עגן הרמח"ל בנמל עכו. ידוע שביתו ובית מדרשו שכן בחדר שנמצא היום במתחם של המסגד הגדול בעכו (ולא במקום שמכונה "בית כנסת הרמח"ל" כהמצאת מחלקת התיירים…). רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי – תלמיד "אור החיים" רבי חיים בן עטר זי"ע, מתעד שבמסעו מירושלים לליוורנו עבר ביום א', ראש חודש כסלו תק"ד בעכו:

"ושם בעכו קיבל אותי בסבר פנים יפות החכם השלם כמוהר"ר משה חיים לוצטו ז"ל בביתו ושלח לי קפיאו (כובע) ופירוקא (פיאה נוכרית) בשביל שלא לשלם ג'אפא"ר (מס דרכים) שכן הוא המנהג בעכו ובצידון שכל מי שהוא פראנקו (יליד אירופא) אינו משלם לא גאפ"ר ולא פארג' (מס קרקעות) ולא שום דבר". כתבים חדשים. קלאר.

 

האם היתה זו יד המקרה שתלמידו של "אור החיים" התארח בביתו, או היתה כאן יד מכוונת העשויה להסביר את טרחתו הרבה בעניינו?

 

השערת "ירים משה".

ככל הנראה, לאחר שעגן הרמח"ל בעכו, התגורר בעיר למשך תקופה מסוימת ולאחריה שם פעמיו לירושלים אליה נכסף כל חייו. ע"פ ההשערה נראה ששהה כשנה בעיר ולבסוף חזר לגור בעכו. ב' עדויות מאלפות שנותרו מאותה תקופה שופכות אור יקרות על התעלומה.

הקשר בין ר' חיים בן עטר לבעש"ט הקדוש התפרסם זה מזמן, והתקיים באמצעותו של ר' גרשון קיטובער גיסו של הבעש"ט. ידועה תשובתו המפורסמת של 'אור החיים' כשנשאל לראשונה אודות הבעש"ט:

"אמר, רבי ישראל בעל שם טוב? אני יודע ממנו ורואה אותו בכל פעם בעולמות העליונים. והתחיל לדבר בפני הרב גרשון מקיטוב על רוב גדולתו".

 

מצויה מסורת משמו של הבעש"ט שגילה שנשמתו שלו היא בחינת "נפש המשיח", ואור החיים הוא בחינת "רוח המשיח". ככל הנראה, זו הסיבה בעבורה נכסף הבעש"ט לעלות לארץ ישראל ולהתאחד עם אור החיים כדי לזרז את ביאת המשיח. ר' גרשון נדרש לתווך ביניהם ולשאול רשות 'מאור החיים' לאיחוד הנכסף. בתשובתו, שאל 'אור החיים' את הבעש"ט, אם בעת שהוא הולך בעולמות העליונים – הוא רואה אותו (את אור החיים) מלוא קומתו בלא חסרון – אם לאו? השיב לו הבעש"ט: "איני רואה את עקבי רגליו של האור החיים הק' בהסתכלי למעלה". בהגיע האגרת לאור החיים הקדוש אמר: "אם כן, לחינם הוא מטריח עצמו ובשום אופן לא יצלח כל המסע". ואכן כידוע המסע לא צלח.

 

באגרת אחרת ששלח ר' גרשון כותב לבעש"ט את הדברים הבאים:

"אהובי גיסי אדכרנא מילתא כד הוינא במדורך קודש, אמרת לי פעם אחת שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת מערב, והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי.

ואח"כ אמרת לי שאין אתה רואה אותו ואמרת שכדומה לך שהלך לעולמו.

וכשבאתי לכאן חקרתי אחר זה הדבר וספרו לי מזה האיש – פלאי פלאות. והיה חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר, והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם, וספרו בשבחיו גוזמא. ובא לירושלים עם כמה תלמידים וחכמים גדולים. בקיצור היה הרבה קדישא ופרישא. ובעוונותינו הרבים לא האריך ימים בירושלים כי אם שנה אחת, וחיי למר שבק זה כמו ד' שנים בזה הזמן ממש שאמרת לי. וספרתי לחכמים דבריך מה שאמרת עליו ונבהלו משמוע".

 

בספר 'שם הגדולים החדש' משנת 1864 כתב המחבר בתולדות חייו של הרמח"ל:

"כאשר עלה להר ה' לירושלים תובב"א, כבואו שם חרדו זקני העיר רבתי עם נגדו, ונתנו לו תואר גאון ובשם בוצינא קדישא חסידא ופרישא קראו אותו ונתנו כבוד לשמו ולזכרו, גם העידו אז גדולי עולם כי זכה למדרגת גילוי אליהו הנביא זכור לטוב". מערכת מ' עמ' נ"ד.

 

ב' המקורות המאלפות הללו, זמנן תואם במדוייק לשנים שהיה הרמח"ל בארץ ישראל (וכפי שהוכיח המחבר ב"ירים משה"). ונראה לומר, כי בתחילה התיישב הרמח"ל בעכו ולאחר מכן עבר לירושלים למשך כשנה אחת (?) ולאחר מכן – חזר לעכו.

אם אכן דברי הבעש"ט כוונו לרמח"ל, עולה שהרמח"ל לא ידע שהוא נשמת משיח, ובאמת אין זכר בכל כתביו והאגרותיו שהייתה לו אי פעם מחשבה מעין זו, אם כי כל תורת הגאולה שכתב עוסקת בתיקוני המשיחין והשכינה… ובגילויים עצומים שיכולים להיות רק למי שראוי להתחבר בנשמת המשיח…

בט"ו תמוז תק"ג, שבועות מספר לאחר שעגן הרמח"ל בארץ הסתלק 'אור החיים' למרומים. משאלת "ראית הקומה" ששאל 'אור החיים' את הבעש"ט נראה שלפרק זמן מה היתה אפשרות שיתייחדו ג' בחינות המשיח – בנפש רוח ונשמה, שאם לא כן, ממילא לא היתה עולה שאלת ההגעה מצד הבעש"ט, ואור החיים היה מודיעו מלכתחילה שלא יבוא לארץ ישראל מבחינת שאלת 'ראיית הקומה'.

 

הנחה זו יכולה להסביר נפלא את כל קורות חייו של עט"ר הרמח"ל זי"ע, תורתו העצומה, סיבת רדיפתו ועלייתו לארץ ישראל.

 

לאחר שגזרה החכמה העליונה ב"ה שלא הגיע הזמן לחבר את ג' הבחינות של המשיח בנפש רוח ונשמה, ותם מועד השלמת השנים שבהן היה ר' עקיבא עם הארץ ע"י חלק נשמתו – רבנו בוצינא חסידא קדישא נשמת משיחא, כמוהר"ר משה חיים לוצאטו הרמח"ל הקדוש זי"ע זצוק"ל, נסתלק עם משפחתו ונגנז ב"קן ציפור" עד לקץ הימין.

 

ברית מנוחה.

 

"וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:" (דברים לד ו').

אחרי שכנראה עשה תקופה בירושלים חזר הרמח"ל לעכו, ושם נספה עם צפורה אשתו ובנו יחידו במגיפת הדבר שפרצה בארץ, ומאז (לא) נודע מקום קבורת משה.

ישנן שתי עדויות כתובות סותרות ממקורות שונים אודות מקום מנוחתו, ושתיהן בעייתיות. ובנוסף, ישנה צילום גלויה המכריעה ביניהן.

 

אגרת כפר יאסיף.

אגרת זו פורסמה לראשונה בספר "שבולים בודדות" בשנת 1915 ע"י אפרים דייאנר, ואחריו מספר חוקרים ובפרט החוקר אברהם יערי שעסק בתוכנה ובפרט בענין מקום מנוחת הרמח"ל.

אגרת זו נכתבה ע"י יהודים תושבי המקום שפעלו לחדש את הישוב היהודי בכפר יאסיף. תאריכה ט"ו אלול תק"ז וחתומים עליה עשרה אנשים. האגרת נתנה ככתב המלצה לשד"ר ר' שלמה עבאדי, שסבב בתפוצות הגולה למטרת איסוף כספים לטובת המקום.

ברשימת הנקברים בבית העלמין היהודי העתיק במקום נזכר גם "משה לוסטו".  האיגרת נכתבה סמוך מאוד לפטירת הרמח"ל, ויש סיבה טובה להאמין שאכן יש בה ממש, כיון שבאותה התקופה היה בית הקברות העתיק שבכפר – מקום קבורת יהודי עכו שחששו שעכו אינה בגבולות ארץ ישראל.

בהתחשב בעובדה שבאותה תקופה לא היה הרמח"ל דמות כ"כ בולטת בארץ ישראל (ולא כפי שרוצים להאדירו), אזכורו דווקא נראה כאמיתי ובמיוחד באופן כתיבת שמו ע"י תושבי המקום, ואם אכן טרחו להזכירה – הרי שעובדות הסמיכות לפטירה, הכרת גדולתו באזור עכו, ועצם היות בית העלמין מקום מנוחת יהודי עכו, תומכות בנכונות האזכור. 

בעייתיות האגרת נעוצה בעובדה שהחותמים עליה רצו להאדיר את המקום וציינו בין השאר גם שמות של גדולי עולם שכלל לא קבורים במקום אלא בסביבה. מכאן נובעת טענת "הזיוף" כלפי איגרת זו, אם כי הטענה האמתית היא לגבי נכונות חלק מהפרטים המובאים באיגרת.

בנוסף. לדאבוננו, הסתלק הרמח"ל יחד עם אשתו צפורה ובנו יחידו במגיפה, (כסברה המקובלת ראה להלן) בשבת כ"ו אייר התק"ז (אם כן יש סברות מוקדמות שטוענות לשנת תק"ד – שנתו השניה בארץ ישראל). אין סבירות שילינו את המת שנפטר בשבת במגפה, ויטלטלו את הגופה עד לטבריה – כברת דרך ארוכה מאוד בדרכי עפר משובשות ביותר באותם השנים, ועוד פחות סביר, שיתירו השלטונות להעביר את הגופה שנפטרה במגפה לחבל ארץ מרוחק מתוך חשש להרחבת המגיפה רח"ל. (ראה, טענת יערי) וכאמור לעיל, באותם השנים לא היה הרמח"ל דמות כל כך בולטת ומוכרת בארץ ישראל, וספק אם בכלל אנשי טבריה הכירו אותו.

 

מצב בית העלמין.

בגלל הזנחה, שוד אבנים והרס קברים, חרב בית הקברות בכפר יאסיף. מקום מנוחתו המשוער ע"פ החוקרים  בסמוך לקברו של ר' משה מלכי זצ"ל רבה של צפת שקבור במקום, מצויין במצבת שיש מחודשת. (סמוך אליה נמצא קבר נוסף ששופץ והונחה עליו לוחית הנצחה לעט"ר – אם כי בדיקה מעמיקה העלתה שנעשתה רק מתוך רצון טוב להנציחו)

(ראה דיון בעניין האגרת בקישורים בתחתית העמוד ובפרט בחוברת של אורי כהנא).

 

 

הילולת הרמח"ל הקדוש שהתקיימה לראשונה בכפר יאסיף תשע"ו

 

אגרת שמועת טבריה.

סברה אחרת שבה עדיין אוחזים רוב הציבור (ללא ידיעה שיש בכלל סברה אחרת) טוענת שהרמח"ל נטמן בטבריה סמוך למערת רבי עקיבא וזאת בהסתמך על איגרת המיוחסת כביכול לרבני טבריה.

כולם מסכימים שהאגרת הנ"ל נכתבה ע"י תלמידי ומעריצי הרמח"ל באירופא ולא ע"י רבני טבריה. לדעת החוקרים, (בהנחה שבכלל היתה איגרת), האיגרת נכתבה ע"י תלמידי הרמח"ל בפדובה שכנראה שמעו על דבר הסלקותו משדר"י א"י, וכל תוכנה ודברי ההלל נתחברו על ידם.

הדיון בנושא  הזיוף אינו חדש, והובאו ראיות וטענות שונות העוסקות בתוכן האגרת עצמה, התומכות לכאורה לטענת הזיוף. כאמור, כולם מסכימים שהאגרת נכתבה ע"י התלמידים ששמעו (לכאורה) משדר"י א"י, וכתבו (לכאורה) את האגרת "בשם רבני טבריה". עצם מעשה הכתיבה הוא זיוף, ובפרט שסגננו בגוף ראשון.

האגרת הנ"ל פורסמה לראשונה בספר "כרם חמד" כרך ב' (עמ' 61-62). דפוס זה, הוא המקור היחיד לאיגרת הזו. כל המובאות בספרים השונים מתבססים על המקור הזה. האיגרת עצמה שאינה בנמצאות – מעלה שאלה גדולה לגבי עצם מציאותה. מאוד יכול להיות שנכתבה מפי השמועה, או ממקור קיים שאינו אמין. בדפוס הראשון לא נזכרו כלל שמות החתומים לכאורה, ו/או שהיו כאלה, ענין לא מקובל ובעייתי בפני עצמו.

 

תיעוד ועדויות.

בספרים השונים שסקרו את טבריה מיום פטירת הרמח"ל – לא הוזכר כלל עניין מקום מנוחת הרמח"ל בטבריה. בתיאורים השונים מתואר רק קבר רבי עקיבא ומצויין שסביבו נמצאים קברי כ"ד אלף תלמידיו. וכן הדבר בעדויות המאחרות ביותר.

וחפשתי אני הכותב (דויד שלם) שעות וימים רבים בכל ספרי המסעות שידי משגת שנכתבו עד לשנת תר"צ (1930) אחרי עדות ופיסת מידע שתתמוך בקיום ציון הרמחל לצד מערת ר' עקיבא – והעלתי חרס. ובפרט בספרים המאוחרים יחסית הבאים:

בספר "טובת מראה" לרה"צ רפאל אוחנה זצ"ל משנת תרנ"ז (1905) המוקדש כולו לר' עקיבא, סוקר בפרוטרוט את קברות הצדיקים שבאזור ולא מזכיר את קבר או ציון לרמח"ל.

ספר טבור הארץ  (עמ' צט' ב') להר"צ קליערס משה זצ"ל שנכתב בשנת תרס"ו (1914) המתעד את טבריה בכלל ואת האזור בפרט, מוזכר רק מקום קבורת רבי עקיבא ותלמידיו. גם כאן, לא נזכר הרמח"ל ואפילו ברמז.

לפי דברי השבח וההלל ש"באגרת טבריא" אין ספק שהמחברים הנ"ל תושבי המקום, לא היו מתעלמים מ"המקובל האלהי, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא" ובוודאי שלא ניתן היה להתעלם מהקבר ש"גודלו כקבר הרמב"ם" כעדותו המאוחרת של הרב טולידאנו להלן. 

 

ספר טוב רא"י.

בשנת תרצ"ד (1933) הדפיס יוסף חיים אילוז, "מילידי עיה"ק טבריא ת"ו" את ספרו "טוב ראי".  תוכנו מכיל קובץ "שמות אנשי שם, רבני טבריא וגאוניה וחכמיה וגדוליה" החל משנת ת"ק "מצבותם וקבורתם". הספר אינו רק תיאור עובדי אלא גם מכיל ספורי מעשיות, פולקלור, ואגדות.

בערך האות ל', (עמ' סו) מופיעה לראשונה העדות המקור לקבורת הרמח"ל לכאורה בטבריא. בראש הערך מתאר הכותב "על תולדותיו של הרמח"ל וישיבתו "אור תורה"… הוא חיבר ספרים רבים בקבלה ושירים בעיר עכו…". מידע זה שגוי ואינו נכון בעליל. לאחר מכן כותב:

"נפטר במגיפה… בעיר עכו, ומשם הובל לקבורה לעיה"ק טבריה בראש ההר המערבי, סמוך למערת רע"ק (רבי עקיבא) זיע"א. רבני אה"ק (ארץ הקודש) פרסמו אז את דבר מותו בעולם בכרוז זה…". ומביא את אגרת טבריה. (ראה כאן ובנספחים).

מתוכן דבריו, ניתן להסיק בוודאות, כי לענ"ד, הכותב הנכבד לא הכיר את תולדות חיי הרמח"ל, ואפילו כשבא לידו העתק מאגרת טבריה לא הובא לידיעתו שהאגרת מיוחסת לכאורה לרבני עירו.

באותו הספר, בערך האות ס' (עמ' פז) מספר הכותב בתולדות חייו של ר' אברהם סיטון, יליד בגדד שעלה לא"י, קבע את מושבו בטבריה "והיה שמש לרבנים ראשונים כמלאכים ולבדה"ץ בעיה"ק טבריה עד יומו האחרון, ומ"כ (ומנוחתו כבודו) בח' טבת ש' (שנת) תקצ"ו". (1833).

הכותב מביא אגדה "מעשה נורא" ששמע "מרבני טבריה משמו שספר ב' מעשיות" וזה לשונו:

"מעשה נוראה שהיה בימיו בישמעאלי א׳ בעיה"ק טבריה שהיתה, לו שפחה א׳ חרשת שדברו בה חכמים אינה שומעת ואינה מדברת, והישמעאלי הנז׳ איש וביתו הכבידו עולם עליה בשירות בצוחות ובהכאות וכיוצ׳ וכל דבר הקשה יתנו לה, וכל דבר הקטן ישרתו אותו שאר המשרתים.

פעם א׳ הכתה אותה גברתה מכות מות באכזריות נוראה, ואין לה פה לדבר, ותברח מפניה אל מחוץ לעיר וכאשר נטו צללי ערב עלתה אל ההר חמד אלקים מערת רבי עקיבא זיע״א וישבה בתוך המערה הנז', ויהי בחצי הלילה ותראה איש אלקים קדוש הוא רע״ק זיע״א ויאמר לה מי את ולא ענתה אותו דבר כי היא חרשת, ויען ויאמר לה דברי תכף, אזי פיה פתחה, ותען ותאמר שפחת פ׳ אני ומפני גברתי אנכי בורחת, כי הכבידו עלי הרבה ואין לי יכולת עוד לסבול. אז א״ל רע׳׳ק זיע״א באי לקטי אבנים ותכף עמדה על עמדה ותלקט משם אבנים, א״ל עשי שורת אבנים פה במקום הזה וגם הוא עשה לה כנגדה שורה אחרת ג״כ, ויען ויאמר לה שמעי בת וראי והטי אזנך בבקר השכם לכי אל אדוניך והשתחוי לו ואמרי לו שילך עמך אצל רב העיר ויאמר לו יביא אומן ויבנה במקום הזה צורת קבר (ההערה הבאה הנמצאת בסוגרים נמצאת בגוף הסיפור ונכתבה ע"י הכותב עצמו. ראה כאן נספחים) [הוא הקבר של רמח״ל שנקבר בטבריה על ראש ההר המערבי מול עיה״ק טבת״ו ומכוון ממש נגד המערה הסגורה בתוך ההר שנטמן בה ר׳ עקיבא זיע״א]. וזה המקום מכוון ממש כנגד מקום מנוחתי למטה בתוך המערה. ובבקר השכם טרם יכיר איש את רעהו ירדה מן ההר והלכה בזריזות גדולה לדפוק על שער חצר אדוניה, והם קמו עמדו ופתחו דלתי החצר והנה היא לא״ה שפחתם ותדבר אליהם כדברים האלה דבר אלי אדוני הארץ והוא גרמה למשיח אלמים, וכך היה המעשה, ואז תכף עמד על עמדו אדוניה והוליכה בידו אצל הרב, והיה קדוש ה׳ נורא מאד, שכל הגוים בני העיר ידעו כי שפחתו חרשת אלמת, ותכף אחר תפילת שחרית עלה הרב בעצמו עם כמה רבנים יחד והאמן הבנאי עמהם, ומצאו ב׳ שורות אבנים במקום ההוא אשר אמרה השפחה, ותכף בנו המצבה הנראת בראש ההר ע״כ".

"מעשה נורא" ותמוה זה שעשה רעש גדול ו"קידוש ה' נורא מאד" אינו מופיע בשום מקום למעט הספר הזה. ע"פ הכותב, הרב הנכבד נפטר בשנת 1833 – דהיינו כמאה שנה קודם להוצאת ספרו, ומוכרח שבנית "המצבה הנראת בראש ההר" קדמה לשנת פטירתו. בבדיה שהביא, לא נזכר שר' עקיבא הזכיר כלל את הרמח"ל, וההערה שבסוגרים "הוא הקבר של רמח״ל שנקבר בטבריה" היא תוספת שלו! ודא עקא, המצבה הגדולה – בת מאה השנה שבעדותו, "על ראש ההר המערבי מול עיה״ק טבת״ו ומכוון ממש נגד המערה הסגורה בתוך ההר שנטמן בה ר׳ עקיבא זיע״א" – משום מה נעלמה ואינה מופיעה בתמונה (להלן "הכרעה…) שצולמה כעשרים שנה קודם כתיבת הספר. ועל זה אמרו חכמנו (במסכת רה"ש ב, ח) "הֵיאָךְ מְעִידִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ"?

ויותר תמוה שהכותב "הרחיק עדותו" תרתי משמע, ולא רמז אפילו בקוצו של י' בתולדות חייו של הרמח"ל (דלעיל) 21 עמודים קודם לכן, בענין האגדה הנוראה.

 

הרה"ג בן ציון מוצפי יצ"ו, ציטט לא אחת את אביו הרה"צ המקובל ר' סלמן מוצפי זצ"ל (יליד שנת תר"ס 1900) שעלה לארץ מבגדד בשנת תרצ"ה (1935) שטען, שאין הרמח"ל טמון בטבריה ו"אין לה שום מקור – אפילו רעוע", אלא בכפר יאסיף.

מכלל העדויות הכתובות והמודפסות עולה: הציון בטבריה נבנה ככל הנראה לפני כשמונים שנה ע"י צדיקים (להלן) שכנראה נחשפו לאגרת הזו, ועל סמך הכתוב "ונקבר בטבריה אצל רבי עקיבא ע"ה" הקימו ציון סמוך למערת רבי עקיבא.

 

הכרעה מקום קבורת הרמח"ל.

בגלויה נדירה משנת 1913 נראה צילום קבר רבי עקיבא. התמונה צולמה מדרום לצפון. מעל המערה נראה מבנה לבן ובפתחו עומד אדם. ברחבה לפני המבנה היכן שנמצא היום לכאורה קבר הרמח"ל – לא נראה דבר! ועל זה אמרו חכמים, טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים. 

 

התמונה והזכויות באדיבות:  © ביתמונהאוסף שפרה לנצט http://www.bitmuna.com

ראה כאן מקור נוסף לגלויה

 

 

פתרון תעלומת בנית הציון בטבריה:

בשנת תרצ"ז (1937) הופיע לראשונה קובץ אגרות הרמח"ל בספר "ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו" בהוצאת דביר. (שהודפס מחדש ע"י "מכון רמחל" ירושלים תשס"א) בעקבות אגרת טבריה, ניסה המהדיר להתחקות אחרי הממצאים בשטח הקבר ולעמתם בסברת כפר יאסיף של החוקר יערי (חושף אגרת כפר יאסיף והראשון שנדרש להכריע בן האגרות). בהערה על העניין כותב המהדיר גינצבורג בכרך ב' עמ' תע  וז"ל:

 "יערי מחליט… שמקום קברו של הרמח"ל אינו בטבריה אלא בכפר יוסף – דבר זה עדיין מוטל בספק גדול. מר ברוך טולידאנו מטבריה כותב לי בנידון זה במכתבו מיום ר"ח אב תרצ"ז: קבר הרמח"ל ידוע כאן, על פי המסורה שכמעט אין לפקפק באמתותה, אצל המערה של ר' עקיבא במעלה ההר הנשקף על-פני העיר: וכיון שהקבר גדול כגודל קבר הרמב"ם בערך, הוא נראה היטב מן העיר. — על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת". 

ומסיק המהדיר "הדבר ברור איפוא, כי השאלה עודנה צריכה עיון".

 

משום מה, בהוצאה החדשה של האגרות (מכון רמח"ל ירושלים תשס"א) הועתקה העדות הנ"ל (עמ' תמג) אבל הושמטה העובדה "על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת", וכן בכל פרסומי המכון.

 

סיכום:

נראה לעניות דעתי, כי סביב תחילת עבודת קיבוץ, פענוח ועריכת האגרות שבהוצאת "דביר" (בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת) והנסיון להתחקות אחרי אגרת טבריה, פנה המהדיר גינצבורג למספר אנשים תושבי טבריה ובתוכם לרב ברוך טולידאנו זצ"ל והביאה לידיעתם (האגרת לא היתה ידועה לציבור), שאל אודותיה ולממצאים בשטח. הרב שהאמין בתום לב לתוכן איגרת, בנה באותה השנה את המצבה המוכרת היום, הזהה לאותה המצבה שבנה קודם לכן יחד עם אחיו – הרב יעקב משה טולידאנו זצ"ל על קברו של הרמב"ם בטבריה, ועדותו של הרב טולידאנו היא ממש ראשית החידוש "שכמעט אין לפקפק באמתותה". ומסייעת עדות "הטוב ראי" משנים האלה המעיד על המצבה שנראית על ראש ההר, אלא ששאר דבריו אינם נתמכים ונזכרים בשום ספר שנדפס קודם לו וכמובא לעיל, ועוד הרחיק לכת באגדה הזויה חסרת שיניים.

ולמסקנה, ע"פ כל העדויות והמובאות דלעיל, נראה כי המצבה הוקמה בראשית שנות התר"צ (שנות ה-30 של המאה הקודמת) על סמך חשיפה לתעודה מזוייפת וסיפור על שפחה ישמעאלית חרשת מטורפת.

 

 

שנת פטירת הרמח"ל.

גם לגבי שנת פטירתו חלוקות הדעות אולם מקובל שנפטר בשבת כ"ו אייר תק"ז (1747) בהסתמך על אגרת כפר יאסיף שנכתבה באלול תק"ז, ואגרת טבריה שאף היא נכתבה באותה השנה.  (יש שטוענים שנפטר שנה קודם) והוא בן 40 שנה בלבד.

לעניות דעתי והערכתי האישית, מעובדת הפסקת חליפת האגרות, והעדר כל מקור מידע מבוסס משנת תק"ד, יש לשער שנפטר בערב שבת כ"ו אייר בשנת ה'תק"ד (1744) בשנת ה 37 לחייו – שנת מגוריו השניה בעכו. מאוד יכול להיות, שעד להסתלקותו עלה לירושלים לזמן מה וחזר לעכו.

כל שאר התאריכים וההשערות נובעות מתוך רצון מיותר להאדיר את דמותו ואחריתו בצל הרדיפות שעבר.

 

 

תוכן אגרת טבריה:

"בת קול יוצאת מטבריא מכרזת ואומרת: על ההרים אשא בכי ונהי. איכה ישבה בדד. הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא, שמעו שמים והאזיני ארץ, כי הרב הכולל, המקובל האלהי, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא כמוהר"ר משה חיים לוצאטו – נפטר הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה' בכ"ו אייר בעיר עכו סמוך לטבריא ונקבר בטבריא אצל רבי עקיבא ע"ה. אשרי חלקו בעה"ז ובעה"ב, ואוי לנו כי נפל[ה] עטרת ראשינו.

צאו וראו כמה גדול היה זכותו של הצדיק הזה, כי היתה מן הנמנעות בדבר דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדישא, אבל הקב"ה שמסבב סביבות לקחו על כנפי נשרים והביאו בארצו הקדושה ארץ הצבי תובב"א אצל רבי עקיבא ונפטר בכ"ו לחדש אייר. לכן הזהרו לעשות הספד גדול, כי אבל כבד זה לנו, גדולה השריפה אשר שרף ה', כי תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו ורבים השיב מעון. לא קם עוד בישראל כמש"ה, ועתה אין בידינו כי אם לצדק את הדין ולומר: ברוך דיין אמת, צדיק הוא וצדיק דינו. ויהי רצון שבע"ה יהיה חלקנו במחיצתו הקדושה, אכי"ר". אגרת קס"ז.

 

 

סיכום הדברים.

מכל האמור לעיל:

לפי האגרות אין אפשרות אמיתית להכריע אם מקום מנוחת עט"ר בטבריה או בכפר יאסיף, לא ניתן להתעלם מהצדדים שיש לכאן ולכאן, אם כי, אגרת טבריה מקורה בזיוף ולא נכתבה ע"י רבני טבריה!

 

לפי שאר הממצאים והעדויות, ובפרט לפי הגלויה שהתגלתה יש לקבוע שאין עט"ר הרמח"ל זצוק"ל זי"ע קבור בטבריה, וסברת מקום מנוחתו בכפר יאסיף מבוססת ביותר.

 

בקורת:

לאחר פרסום הדברים, ב"ה נחשפנו להתקפות קשות שאינם מכבדות בסגנונם ותוכנם:

"אנשים אלה שולחים ידם בקדשים, ואלו ושכמותם מכניסים בלבול גדול בעם, ובמקום להתעסק בעיקר מתעסקים בטפל, ומצננים את ההתלהבות וההתרגשות אש קודש של העולים: מה יענו ביום התוכחה על שקררו את אחיהם לעלות  אל מקום הקודש שהרבה יותר קרוב לודאי הוא בטבריה" (ציון הרמחל בטבריה, אור הגנוז 17, הרב שריקי, ירושלים תשע"ז).

בהתעלם מהשפה הבוטה המתאימה לרודפי הרמח"ל, בבדיקת הטענות שכנגד, כל המקורות והעדויות שמובאות זמנם הוא לאחר חידוש הציון בטבריה, בעת שלא היו ידועות כל העובדות שהובאו לעיל. וכמובן לפני הכרעת התמונה. על כן זאת למודעי:

אין לקחת עניין זה ולהפוך אותו לפולמוס ולהצית מחדש את אש מחלוקת שבודאי אינה מוסיפה יוקרה ואינה מכבדת, ומעל הכל אין זו דרך עט"ר שסבל כל חייו מבעלי מחלוקת שטענו שהצדק רק איתם ואפס זולתם. יבחר כל אחד כנטיית לבו ובלבד שיכוון לבו לאביו שבשמים, ונשמת הצדיק המהלכת בשמים ובארץ, מגיעה לכל מקום שבו דובבות השפתים.

 

על דרך האמת, מקום מנוחתו הוא בתוך ספריו. הדבק בהם משתטח ממש בבחינת פיו על פיו וכו'.

 

ממשה עד משה לא קם כמשה. ולכל היד החזקה, לכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל.

 

 

 

למנווטים בוויז, יש לחפש "סופר פארם כפר יאסיף". הכניסה לבית הקברות היא מול החניה של הסופר פארם ונראית כמעבר (מוסתר בקוצים) בין בתים (לפני השלט הירוק).

 

 

 

קישורים חיצוניים והרחבות בעניין בית הקברות היהודי העתיק בכפר יאסיף: