קבר הרמחל

קורות חיי הרמחל בארץ ישראל, תגלית בירור הכרעת ציון טבריה לצד רבי עקיבא או קבר כפר יאסיף . זאת אות אהבה, עדות לאשר אהבתכם על לוח לבי כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, אשר על כן, לא אחדל מפרוס עליכם שלומותי גם כי מרחוק". המצבה שהוקמה על סמך חשיפה לתעודה מזויפת וסיפור על שפחה ישמעאלית חרשת מטורפת.

תקופת ארץ ישראל נחשבה לעלומה ביותר בחייו של הרמח"ל. במשך שמונה שנות מגוריו באמסטרדם התפרסמה גדולתו ברבים והוסר מעליו שבט החרמים. רצף האיגרות שהתפרסמו, נשמרו ככל הנראה ע"י רבו מהר"י באסאן זצ"ל, ולאחר שהסתלק רבו לבית עולמו (תצ"ט) והתפזר עשן רדיפתו – ממילא פסקו חילופי האגרות ועימם התיעוד. למעט מכתבים בודדים – לא נשמרו האגרות שהוחלפו בין הרמח"ל ז"ל לתלמידיו (שסביר להניח שהיו) במשך אותן השנים שחלפו מפטירת רבו ועד עלייתו לארץ ישראל. מאז ועד שנגנז הרמח"ל ז"ל במרומים נותרה רק אגרת אחת שנשלחה מהעיר עכו לידידיו ותלמידיו באמסטרדם ביום א' כ"ב לחדש תמוז תק"ג והגיעה לידי הרב דוד פרנקו מינדיס ז"ל. לכאורה, טבעי היה שיישאר באמסטרדם עד קץ הימין.

כשלוש עשרה שנים קודם עלייתו לארץ ישראל, בראשית שנות רדיפתו, כבר גילה הרמח"ל ז"ל את השתוקקותו וכוונתו לעלות לארץ:

בזעקתו האישית לבורא עולם בתפילת "לך אלי תקותי" (אייר ה'ת"ץ):
כִּי בְּכֹל לֵב דְרַשְׁתִּיךָ, מַלֵּא נָא אֶת בַּקָּשָׁתִי:
חָנֵּנִי וְרַחֲמֵנִי וְאֶרְאֶה אֶת פְּעוּלָּתִי:
וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרְךָ וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי:
תִּשְׁפּוֹךְ רוּחֲךָ עַל כָּל בָּשָׂר וְאַל תְּהִי לָרִיק יְגִיעָתִי:
וְהִנֵּה [אצ"ל וּבְנֵה] עִירְךָ בִּנְיָן עוֹלָם, וְאֶזְבַּח שָׁם אֶת תּוֹדָתִי:

מספר חודשים לאחר מכן כתב לרבו:

"ואני גם כן כבר קבעתי עצמי בעז"ה ובישועתו ללכת אל ארץ טובה מן הארצות האלה – ארץ הקדושה. אמת, כי לא אוכל עשוהו מיום אל יום, אבל מקוה אני שלא יעברו שנים, ואם יחפוץ ה' – מקוה אני שלא יעברו גם חדשים הרבה". (אגרת עח) – אלול ה'ת"ץ.

בעותק האיגרת האחת משתי האגרות שנותרו לנו (משנת תק"ד), שנכתבה בימי ספירת העומר שנת תק"ד, כותב הרב יעקב חזק זצ"ל מבחירי תלמידיו באיטליא לרבו:

"קם לבנו בקרבנו בשמענו שגם כי האריך טרחא – מלא ה' מאויי לבו הטהור והביאו אל ארץ הקדושה ברווחה והצלחה. מה טוב חלקו ומה נעים גורלו לעבוד את ה' בטהרה וללכת בדרך ישרה. אשרי מי שזכה לנטוע שם משכן שלו". (אגרת קסו).

אין ודאות שהאגרת נשלחה, ואם כן – ככל הנראה לא הגיעה ליעדה.

כל מאוויי הרמח"ל היו לתיקון השכינה ולעבוד את ה' בטהרה שלמה, וזה ניתן להיעשות רק בארץ ישראל.

בראשית קיץ שנת תק"ג עגן הרמח"ל בנמל עכו. אין לנו כל ידיעה היכן היה ביתו ובית מדרשו ובוודאי שאין שום מקור למקום המכונה "בית כנסת הרמח"ל" כהמצאת מחלקת התיירים. עדות הראייה האחרונה נכתבה ע"י רבי אברהם ישמעאל חי סאנגוניטי – תלמיד "אור החיים" רבי חיים בן עטר זי"ע, מיום א', ראש חודש כסלו תק"ד, בעת שהתארח בביתו של הרמח"ל בעכו (להלן). מעבר לכך, אין בידינו שום עדות נוספת!

מחבר ספר "ירים משה" העלה השערה לתקופת שהיית הרמח"ל בארץ ישראל ובירושלים. על פי המחקר דלהלן מסתבר שאין לה שום בסיס. (ניתן לקרוא אודותיה כאן). גם אם הסברה שהרמח"ל היה בירושלים נכונה, הרי ששהה שם זמן קצר וחזר לעכו, ולדאבוננו נספה בעכו עם צפורה אשתו ובנו יחידו במגפת הדבר.

קבר הרמחל לפי אגרת כפר יאסיף

ברית מנוחה

"וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:" (דברים לד ו'). – כמעט!

מחקר גדול נעשה השנה (תשע"ט) ולהלן תמציתו. ניתן לקרא אותו כאן במלואו או להורידו כחוברת. 

ישנן סברות סותרות בעניין קבורתו של הרמח"ל בא"י ומקורן בשיבושי העתקות של חיבור אודות חייו שנכתב ע"י חכם מאיטליא – הרב חננאל ניפי זצוק"ל (תקע"א). החיבור המקורי ככתבו וכלשונו, נותר בשלמותו בהעתקת כתב ידו של תלמידו הרב יצחק שמואל פינצי זצ"ל. העתקה מכתיבת הרב ניפי ז"ל נערכה ע"י רבה של פדובה דאז הרב שמואל מרדכי גירונדי זצ"ל (נולד כחמישים וחמש שנה אחרי פטירת הרמח"ל). בעריכתו, הוסיף וגרע מהנוסח המקורי כפי שחשב שראוי להכתב על הרמח"ל. חיבורו שהודפס ומאמרו שפורסם בספר "כרם חמד" היוו המקור לכל הקביעות ההיסטוריות המשובשות והשגויות.

הרב חננאל ניפי זצ"ל

הרב ניפי ז"ל נולד בשנת תק"כ (1760) ושקד ימים כלילות על התורה, ונחשב לאחד מגדולי דורו בתורה ולפסיקה. בחודש מנחם אב תקס"ו (7.1806) נקרא הרב ניפי עם מספר רבנים נוספים מאיטליה להימנות בכלל שבעים ואחד חברי הסנהדרין שכינס נפוליאון בפאריס.

סנהדרין נפוליאון

כעבור כשמונה חודשים בערב פסח חזר הרב ניפי לעירו, ובאלול תקפ"ב (8.1822) עבר הרב ניפי לעיר צ'נטו הקרובה לפירארא להיות בה רב ומו"ץ (מורה צדק). 

ספר "זכר צדיק לברכה"

ספר "זכר צדיק לברכה" הוא ספרו של הרב ניפי ז"ל. הספר נכתב לטובת בני ישיבתו וכתיבתו נמשכה מספר שנים. מטרת כתיבתו היתה לתעד זכרון שמות רבני וגדולי איטליא, שלא נזכרו בספר "שם הגדולים" למר"ן החיד"א זצוק"ל.

ספר "זכר צדיק לברכה" בכתיבת ידו המקורית של הרב ניפי ז"ל שרד רק בחלקו, חסרים בו ערכים רבים, והקיימים אינם מסודרים. הרב ניפי נפטר בכ"ח טבת שנת התקצ"ו (1836). כשש שנים לאחר שהרב ניפי עלה למרומים, החליט תלמידו הנאמן הרב יצחק שמואל פינצי זצ"ל להנציחו בעשייה ולהוקיר תודתו בחיבורו "טובי אודעי".

הרב יצחק שמואל פינצי זצ"ל

הרב יצחק שמואל פינצי בן משה חי יהונתן זצ"ל, נולד בשנת תקמ"ז (1787) בפירארא. החל משנת תקנ"ח (1798) בהיותו בן 11 בלבד, קבע את מקומו בבית המדרש של הקהילה הכללית בפירארא, תחת ראשותו של הרב חננאל ניפי. ומאז, במשך 38 השנים ששהה במחיצתו, זכה מידי פעם להיות לו לעזר קולמוסו בכתיבת ספר "זכר צדיק לברכה".

ספר "טובי אודיע"

הרב פינצי מספר, שכבר משנים עברו עלה בדעתו לכתוב קונטרס בשם "טובי אודיע" ככל הנראה אודות תלמידי חכמים. עם הזמן הקונטרס שכתב הכיל ברובו העתקות מהחיבור "זכר צדיק לברכה" של ניפי רבו. אחרי פטירת רבו (תקצ"ו) החליט להעתיקו בשלמותו ולהעמידו לזיכוי הרבים. שיטת עבודתו מאפשרת לנו היום לזהות בבירור מהי כתיבת פרי עטו והערותיו שלו, ומהי כתיבת רבו. בפועל, בזכות העתקתו הנאמנה של ר' פינצי ב"טובי אודיע" נותר בידינו הקובץ השלם והמדויק של ספר "זכר צדיק לברכה" של הרב ניפי זצ"ל

"טובי אודיע" לא הודפס מעולם ונשכח כמת מלב, ורבות בגלל ספרו המודפס של הרב גירונדי ז"ל שכלל בתוכו ב' ספרים משולבים: ספרו של ר' גירונדי "תולדות גדולי ישראל" והעתקה ערוכה של חיבורו של הרב ניפי ז"ל, שבעריכה שונתה מ"צדיק"  ל-"זכר צדיקים לברכה".

הרב מרדכי שמואל גירונדי זצ"ל

הרב מרדכי שמואל גירונדי זצ"ל נולד בשנת תקנ"ט (1799) 55 שנה אחרי פטירת עט"ר הרמח"ל זלה"ה. בהיותו בן 30 בלבד, מונה להיות ראש אבות בתי הדין ושני בקודש בעיר פאדובה, וכעבור שנה – לאחר פטירת רב העיר פאדובה נתמנה תחתיו להיות רב העיר. במקביל לעבודתם הביוגרפית של הרבנים ניפי ופינצי ז"ל דלעיל, גם הרב גירונדי עסק רבות בשנים באיסוף ותיעוד קורות חיי רבני איטליא בכלל ופאדובה בפרט, וקרא לחיבורו "תולדות גדולי ישראל, גאוני איטליא ורבני פאדובה"

בי"ג לחודש טבת שנת תרי"ב (1852) נפטר הרב גירונדי לפתע והוא בן 52 בלבד. טרם מותו, הספיק הרב לסיים את טיוטת ספרו "תולדות גדולי ישראל" אבל לא הספיק לעורכו לגירסה סופית הראויה להידפס. כעבור כשנה מפטירתו, הדפיס בנו ר' אפרים רפאל גירונדי ז"ל – את הטיוטה הלא ערוכה. 

ספר "תולדות גדולי ישראל"

עיון בספר "תולדות גדולי ישראל" המודפס מעורר תמיהות ושאלות גדולות.

במהדורה המודפסת צירף בנו את ציור דיוקן אביו הרב שמואל מרדכי גירונדי זצ"ל.

הדפסת הטיוטה הניבה ספר לא ערוך, המקשה מאד על הקורא לאחוז בתוכנו ולשמור על רצף הקריאה. עיון בטיוטה חושף את שיטת עבודתו של אביו: תוכן העמודים הימניים של הטיוטה הם מפרי עטו שלו. העמודים השמאליים כוללים את חיבורו הערוך של הרב ניפי "זכר צדיקים (צדיק) לברכה". נראה שכוונת הרב גירונדי הייתה לאגוד בטיוטה את ההרחבות שהביא מדברי הרב ניפי במקביל לערכים שהוא כתב בדף הימני. ההסבר למבנה הטיוטה המשונה נבע מהחלטתו של ר' גירונדי לשלב את שני הספרים להיות ספר אחד רק בשנת תמ"ו – כעשר שנים אחרי פטירת הרב ניפי. וזאת, אחרי שהבין ככל הנראה שאין לכתב היד גואל, וערכו רב מדי מכדי שיאבד. 

תוכן טיוטת כתב היד של גירונדי (6106 F) כולל כבר את הנוסח המשולב ומעיד שקדמה לו טיוטה. בסוף כתב היד גילה הרב דעתו, כי זו אינה המהדורה הסופית, ותקוותו להגיה ולכתוב מהדורה שניה שתבוא עד תכליתה.

תרשים כתבי היד ואופן השתלשלותם

שינויים ועריכות

בדברי הפתיחה מצהיר הרב גירונדי, שצירף ומילא וביאר ותיקן את דברי הרב ניפי, ומבקש מהקורא לדון אותו לכף זכות. ולאמיתו של דבר, העתקתו לא נאמנת למקור. עריכתו בעניין קורות חיי הרמח"ל גרמו לשינוי עובדות היסטוריות שהביאו למסקנות מרחיקות לכת (כדלהלן). ר' גירונדי, בהערצתו הגדולה לרמח"ל לא היה שבע רצון מנוסחתו של ר' ניפי, ע"כ; ערך, מחק, שינה, הרחיב וקיצץ כפי שחשב שראוי לכתוב על הרמח"ל.

הותיר לנו ה' לברכה את העתקתו הנאמנה של הרב פינצי, המאפשרת לנו לבחון את חילופי הגרסאות בתולדות חיי הרמח"ל. 

  • טקסט שצבעו כחול: טקסט מקורי של ר' ניפי (נמצא בטובי אודיע).
  • טקסט שצבעו אדום: טקסט ערוך ומשובש שכתב שהוסיף ר' גירונדי מעצמו על הטקסט המקורי.
"אחר שכתבתי כל זה, כשהלכתי לפאריז, בא לידי שם ספר מנחת קנאות לכמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה וראיתי לו שצווח ככרוכיא נגד הרב לוצאטו הנ"ל והטיל מום בחכמת הקבלה שלו והאשימו הרבה לאמר שכל דבריו בנסתר לא היו אלא מצד הקליפה, ושם הביא כל דברי רבני הדור שנלחמו עמו והכריחוהו להוציא הרבה כתביו בחכמת האמת ולבערם מן העולם. ובסוף הביא שם מודעא רבא שמסר הרב לוצאטו הנ"ל בפני ב"ד וחזר בו מכל מה שכתב ולימד ופרסם בעניינים הנ"ל, וקיבל עליו בשבועה חמורה שלא לעשות ככה להבא. 
ומיהו, שם בפאריז סיפר לי כמוהר"ר שלמה דוד מהזקנים, ר"מ דלוגו נר"ו לא ידעך אכי"ר, ששמע מאיש נאמן שכשמת הרב לוצאטו הנ"ל בעכו, הרב מלאכי טרח עצמו להוליכו לא"י ולקברו שם, מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה".

במקור, הפיסקה הנ"ל הנ"ל היא תוספת מאוחרת של ר' ניפי על כתיבתו הראשונה בקורות חיי הרמח"ל, ואשר נכתבה בשנת תקס"ז (1807) – אחרי שחזר מכינוס הסנהדרין שבפריז. רוב התוספת הנ"ל נמחקה בעריכתו של ר' גירונדי. מהפיסקה המקורית, השאיר ר' גירונדי את דברי הרב שלמה דוד ז"ל וערך אותה כפי שחשב שראוי להיות:

"ואני שמעתי מפי כמוהר"ר שלמה דוד מהזקנים נר"ו מ"ץ בק"ק לוגו שבהיותו בפאריז סיפר איש נאמן שרב גדול וחסיד כש"ת מוהר"ר מלאכי העיד לו שנמצא בעכו כשנפטר הרב לוצאטו ששימשו איזה ימים קודם פטירתו ומצאו ענו מאד ובשביל זה טרח עצמו להוליכו לקברו בארץ ישראל זיע"א".

בדבריו, הביא הרב ניפי עדות ששמע בפאריז מפי הרב שלמה דוד "מהזקנים" חברו למשלחת שהיה רב ותלמיד חכם חשוב ממשפחה איטלקית מיוחסת. (השוואה מלאה נמצאת בחוברת). המשפט היחיד הכמעט זהה שנותר מהמקור אומר "טרח עצמו להוליכו לקברו בארץ ישראל".

השינויים גרמו בפועל לעיוות דברי ר' ניפי ושינוי עובדות היסטוריות – למרות שלענ"ד לא נעשו בכוונה תחילה אלא מהבנה שגויה ועודף הערצה.

תיעוד הרב ניפי

מהשוואות שערכנו בין הטקסט המקורי לערוך (ראה כאן) הוכחנו שלא ניתן להסתמך על עריכת הרב גירונדי לאירועי פאריז וע"כ חובה להיצמד לדברי הרב ניפי ז"ל המקוריים.

כאמור, לאסיפה בפאריז הגיעו הרב ניפי מהעיר צ'נטו, והרב שלמה דוד מהעיר לוגו. כשנתקל הרב ניפי בספר 'תורת הקנאות', שיתף את הרב שלמה. הרב שלמה סיפר לו ששמע בעבר ידיעה מ"איש נאמן"שכשמת הרב לוצאטו בעכו, הרב מלאכי טרח עצמו להוליכו לא"י ולקברו שם". הסיבה לטרחתו, "מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה". הידיעה אותה מסר ה"איש הנאמן" הובאה כתגובה להשמצות שבתורת הקנאות, ועדות הקבורה מובאת כבדרך אגב. 

מיהו אותו האיש הנאמן?

איש נאמן

ישנה תמימות דעים בקרב כל החוקרים והעוסקים בתיעוד קורות חיי הרמח"ל המסתמכים על דברי ר' גירונדי (להלן אגרת טבריה) שידיעת מותו הגיעה מטבריה ע"י שד"ר, ואליבא דר' גירונדי הגיעה כנראה לקראת סוף תק"ז. 

חוקר ארץ ישראל אברהם יערי ז"ל כתב בספרו המחקרי "שלוחי ארץ ישראל", שלעיתים כונה השליח בשם "ציר נאמן". בסקירת השליחים שהגיעו מטבריה לאיטליא נמצא, שבין השנים תק"א – תק"ו (1741-1746) סבב השד"ר מטבריה ר' חיים ונטורה ז"ל באירופא ובאיטליא. עצם נוכחותו בחו"ל בשנת הפטירה שוללת את הסבירות שהוא יהיה שומע הידיעה. בראשית שנת תק"ח (1748) יצאו לאירופא שדרים: ר' מסעוד בונאן זצ"ל מטעם העיר טבריה, והרב שלמה עבאדי זצ"ל מטעם כפר יאסיף.

ר' מסעוד בונאן עלה מתוניס והתיישב בצפת, ומופיע לראשונה בראש החתומים על אגרת שד"ר שנכתבה בצפת בשנת ת"ק (1740) לבקשת עזרה אחרי רעידת האדמה שפגעה בעיר. בשנת תק"ז (1747) עבר ר' מסעוד לגור בטבריה וכשנה לאחר מכן (תק"ח – 1748) יצא כשד"ר של העיר טבריה. בשליחותו הגיע בתחילה לאיטליא וממנה המשיך להולנד, אנגליא ואשכנז. לאחר שחזר הרב בונאן משליחותו למען טבריה, שב לגור בצפת ובשנת תקל"ו (1776) יצא שוב כשד"ר מטעם העיר צפת למערב אירופא ובכללה לצרפת וממנה לאיטליא.

כשיצא ר' בונאן לשליחותו הראשונה בשנת 1748, היה ר' שלמה דוד רק בן ארבע שנים וברור שלא יכלו להיוועד. כעבור עשרים ושמונה שנה (1776), כשיצא ר' בונאן לשליחותו השניה – כבר היה ר' שלמה דוד כבן שלושים ושתים, ראש מתיבתא ומורה צדק בעירו, וככל הנראה מתוקף מעמדו פגש את ר' בונאן שסבב בערי איטליא.

ר' בונאן היה השד"ר היחידי באותה התקופה שהיה גם בצפת, גם בטבריה וגם היה שותף לרב משה מלכי זצ"ל בהנהגת העיר צפת. הרב משה מלכי עצמו – היה היחיד והיותר מכולם שהיה מקושר עם הרמח"ל, העיר צפת, טבריה, עכו וכפר יאסיף וכדלהלן. ע"פ כל הנתונים, ישנה סבירות גבוהה מאוד, שהרב בונאן הביא את סיפורו של הרב מלכי לאיטליא.

שד"ר נוסף שסבב באיטליא החל משנת תק"ח (1748) היה הרב שלמה עבאדי זצ"ל – שד"ר הישוב היהודי כפר יאסיף. כאמור לעיל, בשנה זו היה ר' שלמה דוד בן ארבע בלבד וברור שגם איתו לא יכל להיוועד. ישנה סבירות שר' עבאדי שד"ר כפר יאסיף ור' בונאן שד"ר טבריה – נפגשו באיטליא. האם ר' עבאדי הוא המקור לידיעה, ובסופו של דבר הידיעה נשמעה מפי ר' בונאן או אדם אחר? נכון לעכשיו אין לדעת. כך או כך, עיקר העניין הוא בידיעה שהביא ה'איש נאמן' אודות מעשה הרב  משה מלכי זצ"ל.

הרב משה מלכי

הרב משה מלכי זצ"ל גר בצפת, שימש ברבנות והנהיג קהילה יחד עם שכנו הרב בונאן לפחות כשנתיים. בנוסף למשרת הרבנות, ידוע שהיה ר' משה סוחר אמיד ביותר, הלווה כספים לסוחרים צרפתים שישבו בצידון, סבב בערי מערב אירופא, וניצל את קשריו האישיים לקידום העיר צפת ורווחת תושביה. לימים אף יצא לשליחויות שד"ר מטעמה בערי אירופה, גייס וריכז תרומות, ונחשב לצדיק שחילץ את צפת מקשיה ושפלותה. 

"אותיות אשר תבואנה יעידון יגידון את כל התלאה אשר מצאתנו… הנאנקים דלי דלים ברעה ובצמא ובחוסר כל… ואין להם מושיע… והמה בוכים מה לעשות ומאין יבוא עזרם… ואנחנו לא נדע מה נעשה מקום רשעים… וחרבם תאכל בשר כי לא אדונים לאלה ואין כאן שרי מסים אנשי חיל לעזרה בצרות…" (מתוך אגרת בקשת עזרה עליה חתום הרב משה בן רפאל מרדכי מלכי זצ"ל 1728).

גם השליט המוסלמי דאהר אל עמאר העריכו מאוד, ופנה אליו בבקשה לפעול לחידוש הישוב היהודי בעיר טבריה. זכה הרב מלכי לחדש את הישוב בטבריה והביא אליה מאיזמיר את הרב חיים אבולעפיה זצוק"ל ואנשיו שנענו לפנייתו, ועלו וחידשו את הישוב היהודי בעיר.

בשנת ת"ק, חלה הרב משה מלכי ופרש מפעילותו הציבורית. בנוסף, באותם השנים כבדו המיסים, התחוללו מלחמות, רעידת אדמה פגעה קשות בצפת ופרצו מגפות. האירועים הקשים גרמו לרבים מיהודי צפת לעזוב את העיר ובתוכם גם ר' מלכי ז"ל שעזב ועבר בשנת תק"א לגור בעכו. כחמש שנים לאחר מכן – בפרשת "וילך" סוף אלול שנת תק"ו הסתלק הרב לבית עולמו ונספד ע"י הרב עובדיה בכ"ר אברהם הלוי בספר "חזון עובדיה" (דף ק"ב ע"ב).

תוכן עדות הרב משה מלכי

עדות הרב מלכי ז"ל מספקת פרטים רבים וחשובים אודות סיום פרק חייו של הרמח"ל בארץ ישראל. 

ששמע מאיש נאמן, שכשמת הרב לוצאטו הנ"ל בעכו, הרב מלאכי טרח עצמו להוליכו לא"י ולקברו שם, מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה".

"הרב מלאכי טרח עצמו": ר' מלכי (מלאכי – כתיב מלא) היה אמיד ובעל אמצעים, אולם מחלתו הכבידה עליו, וצליעתו לא הקלה עליו, והיה לו לטורח גדול הן גופני והן כלכלי להוליכו לקבורה בא"י.

"מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה": אחות הרב מלכי ז"ל הייתה נשואה לר' משה חאגיז ז"ל – מחולל הפולמוס נגד עט"ר הרמח"ל ז"ל ורודפו. אין ספק שר' מלכי היה מודע לפולמוס, הן מצד קשריו עם גיסו, והן מצד מסעותיו ברחבי אירופא. לא בכדי נקט לשון "שהכיר בו" – דהיינו שמצא היותו ההיפך מכל דברי הבלע והשטנה ששמע בעבר אודותיו. אין סבירות לומר שהייתה זו היכרות רגעית בזמן יציאת הנשמה, שאם כן, לא היה טורח בקבורתו, וע"כ סביר שהכירו מספר חודשים קודם לכן. בל נשכח, שעדות זו לא נשמעה במקור כדי לספר אודות סדרי הלווית הרמח"ל – אלא באה להעיד על יושרו ותומתו של הרמח"ל כנגד השמצות "מנחת הקנאות".

"להוליכו לא"י ולקברו שם": הרב מלכי דאג לכל סדרי הלווייתו וקבורתו של הרמח"ל בבית העלמין היהודי בכפר יאסיף הסמוך לעכו. העיר עכו, נמצאת במחלוקת הפוסקים האם דינה כארץ ישראל לענייני מצוות התלויות בארץ, כיון שלא נכבשה ע"י עולי בבל. בעקבות דברי הגמ' במסכת גיטין פסק הרמב"ם:

"אי זו היא סוריא. מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל – כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר – הרי היא כסוריא, אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון והם תחומי א"י" (הלכות תרומות א, ט).

לקברו בארץ ישראל

בגלל החשש ההלכתי שאין עכו נכללת בגבולות א"י, עסקו החוקרים רבות בשאלת מקום קבורת יהודי עכו במהלך הדורות. באלף השנים האחרונות היה מקובל שהעיר עכו העתיקה דינה כחוץ לארץ, והשטח המזרחי הגובל בעיר בסמיכות ל"תל עכו" דינו ארץ ישראל. 'תחום שבת' מוגדר כשטח הנמצא מחוץ לעיר ועד למרחק של כ- 1 ק"מ ממנה (לשיטת המדידה ראה כאן). מדברי המקור דלעיל "סמוך לעכו בתחום שבת – יש שם הר ושם בית הקברות בארץ ישראל" – תל עכו הוא המתאים ביותר לפי תיאור המקום והמרחק, ואכן, יש תיעודים ששם נקברו יהודי עכו.

עדות מראשית מסעו של הרב סיגווינטי בארץ ישראל בחודש תשרי תק"ב (9.1741) מעידה שלפחות מימי הרמב"ן ועד לימיו לא השתנה מקום הקבורה בתל עכו:

"ועכו, חציה חוצה לארץ וחציה ארץ ישראל. ובית הקברות – ארץ ישראל" ("אגרות המסע לרבנו חיים בן עטר" עמ' יז).

בשל המציאות הקשה, החל משנת תק"א (1741), חל גידול במספר תלמידי החכמים והמקובלים שנדדו לעכו ולסביבותיה. סוגיית קבורת הנגפים הציפה מחדש את שאלת שייכות עכו לארץ ישראל, ומעתה, גם תל עכו לא יצא מידי ספק. הישוב היהודי הקרוב ביותר לעכו שלא היה ספק לגביו היה כפר יאסיף.

הישוב היהודי בכפר יאסיף חודש ככל הנראה בסביבות שנת ת"ק (1740) ע"י פליטים יהודים שנמלטו מהערים הנגופות ורצו לגור על אדמת ארץ ישראל בלי חשש וספק. מחדשי הישוב היו תלמידי חכמים עובדי אדמה, צנועים וענווים. בראשית ימי החידוש, בית העלמין היהודי של הישוב על נקבריו היה עלום.

העדות הראשונה הכתובה וראשית מנהג קבורת יהודי עכו בכפר יאסיף היא קבורת הרמח"ל זלה"ה בשנת תק"ד "להוליכו לקברו בארץ ישראל". לא מן הנמנע שהרמח"ל ביקש מהרב משה מלכי שיקבור אותו באדמת ארץ ישראל שאליה כל כך השתוקק. החוקר אורי כהנא, מחבר החוברת "הישוב היהודי ובית הקברות היהודי בכפר יאסיף" מצא בסקירתו, כי המצבה הקדומה ביותר היא משנת התק"ד, וכנראה היה מראשוני הנקברים "החדשים" בבית העלמין. מקבורת הרמח"ל והלאה אנו מוצאים עדויות לקבורת נפטרים יהודים אמידים מהעיר עכו שהובאו למנוחות בכפר יאסיף מסיבת היותו סמוך לעכו, "אדמתו ארץ ישראל ודאי וללא ספק, ומוליכין אליו את הנפטרים".

לדוגמא, מצאנו בספר "עדות ביהוסף" (פרנקפורט תקכ"ג (1763)). בשנת תק"כ (1760), כשש עשרה שנה בלבד אחרי קבורת הרמח"ל בכפר, סייר בארץ יהודי בשם ר' יוסף סופר זצ"ל. סיפורי מסעותיו המרתקים הודפסו בספרו "עדות ביהוסף" והוא הספר הקדום והסמוך ביותר לפטירת הרמח"ל המתאר את חורבן צפת ברעידות האדמה, המגפות שהשתוללו בארץ ועד לצידון, תיאור של טבריה, כפר יאסיף, קברי צדיקים ועוד. 

"ומי שמת בעכו משיאין אותו על המטה למקום א׳ ושמו יוסיף,‎ ‏[ש]הוא קרוב כמו שעה וחצי לא״י" (שם עמ' 21)… ומעיר יוסיף – כל המקומות וכפרים – הכל א״י (שם עמ' 33)".

וכן מצאנו בספרים "שמחת ציון" משנת תקכ"ד (1763), ספר "שאר ישוב, כתבים א'". יצחק בן צבי (1966), ספר "תבואות הארץ" לרב יהוסף שוורץ, ירושלים תר"ה (1845), ספר "חבת ירושלים", ירושלים תר"ד (1844), ספר "מדריך ארץ ישראל", זאב וילנאי, ירושלים תרצ"ה (1935). ישנן עדויות נוספות ברוח הדברים הנ"ל. הכלל העולה, שהחל מקבורת הרמח"ל זלה"ה, מוזכר בית העלמין שבכפר יאסיף בהקשר:

  • שאין ספק להיותו באדמת ארץ ישראל
  • ואליו מוליכין את המת שנפטר בעכו

גרסאות הרב גירונדי

מצאנו, ראינו, שגרסתו הערוכה של ר' גירונדי שינתה את כל פרטי עדות: מקום מסירת העדות, הקשר מסירת העדות, מקום הקבורה, עדות הקבורה וסיבת ההשתדלות בקבורה. עתה, נעשה סדר בין גרסאותיו של הרב גירונדי ומקורותיהן:

גרסה א': לקוטי קבלה

"לקוטי קבלה", קובץ מאמרי הרמח"ל שהעתיקם ר' גירונדי וכתבם בכתב ידו. ככל הנראה, מחברת זו נכתבה הרבה לפני שנת תקצ"ה. בדך הפתיחה כתב:

"לקוטי קבלה מספרים יקרים שחיבר הרב המופלא בנסתר ובנגלה הגאון החסיד המקובל האלוקי, התנא הקדוש רבינו משה חיים לוצאטו זלה"ה אשר פר'ח כאר'ז בלבנו'ן… וכו' … ואח"כ ויעל משה לשכון בארץ הקדושה ובעה"ק טבריא תוב"ב ויקרא ה' אל משה לחזות זיו שכינתו ביום כ"ו ניסן ליהנות מפרי מעשיו הטובים והישרים בעולם הנצחי: זי"ע".

באופן מפתיע, כתב הרב גירונדי שיום פטירת הרמח"ל חל ב- כ"ו ניסן. לא מצאנו מקור נוסף לתאריך הזה. בנוסף, ציין והדגיש את סופי תיבות "פר'ח כאר'ז בלבנו'ןצירוף חזןהרומז כנראה להיות הרמח"ל חזן ימים נוראים בבית הכנסת האשכנזי בפאדובה. בחירת הנושא המודגש כשלעצמו תמוה. ציטוט זה מופיע שוב (כעשרים שנה?) מאוחר יותר בספרו "תולדות גדולי ישראל" "פר"ח כאר"ז בלבנו"ן במחנה זה פאדובה… "(עמ' 226). לא מצאנו מקור נוסף לתאריך זה.

 

גרסה ב': "כרם חמד" חלק ב' 

בראשית אסופת אגרות הרמח"ל (אחרי האילן) נמצא קובץ העתקות אגרות, ללא זיהוי מעתיקן ובכתיבה אטלקית. הקובץ הנ"ל מתחיל בהעתקת אגרת "בני משה", "אגרת טבריה", ואגרות ומסמכים מהפולמוס. בסוף כל אחת מאגרות הביא המעתיק את שם החתום/ים עליה – חוץ מאגרת טבריה!
הפעם השניה שאיגרת זו נזכרת היא במאמרו המודפס של ר' גירונדי שהודפס ב"כרם חמד" כרך ב', תקצ"ו (1836). תוכן הספר כולל אסופת מכתבים ממחברים שונים ובכללם ב' מכתבים שחוברו ע"י ר' גירונדי. הראשון הוא מכתב פנייתו, ותוכן השני הינו מעין תקציר קורות חייו של הרמח"ל במגמת פרסום יושרו וצדקותו של הרמח"ל. במאמר, הביא ר' גירונדי את תוכן "אגרת טבריה", והסיק שנשלחה לכאורה לקראת סוף שנת תק"ז ע"י רבני טבריה.
משום מה, נעלמה העתקת כ"י מעיני חוקרי הרמח"ל וכולם הביאו את דברי ר' גירונדי המודפסים מ"כרם חמד" (להלן) כמקור לאגרת, בשעה שהוא עצמו כתב "אעתיק לך האגרת". אין אנו יודעים אם האגרת קדמה למודפס או להפך. מהשוואתם ניתן לשער בסבירות גדולה, כי ההעתקה קדמה למודפס מב' סיבות עיקריות. הא': הנוסח המודפס נראה כהעתקה משובשת של העתקת כ"י. ב': בכ"י לא נזכר יום הפטירה אלא רק חודש הפטירה. בנוסף, קודם יום הפטירה נמצא סוגר ימני בלבד "(" המעיד שיום הפטירה היה כנראה תוספת ממוסגרת ואינה במקור ("כרם חמד" כרך ב' (עמ' 61)):


להלן תוכן האגרת עם השינויים.
• המובא בתוך סוגריים עגולות ( ) נמצא בכ"י ולא במודפס.
• המובא בתוך סוגריים עגולות [ ] נמצא במודפס ולא בכ"י.

"…ובן ארבעים שנה נקרא אל השמים מעל לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ואגב גררא אעתיק לך האגרת שכתבו רבני וגאוני עה"ק טבריה תוב"ב להודיע פטירתו של הרב ז"ל:
בת קול יוצאת מטבריא מכרזת ואומרת: על ההרים אשא בכי ונהי. איכה ישבה בדד. הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא, שמעו שמים והאזיני ארץ, כי הרב הכולל, המקובל האלדים, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא כמוהר"ר משה חיים לוצאטו – נפטר הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה' [*(בכ"ו אייר] בעיר אק"א סמוך לטבריא ונקבר בטבריא אצל רבי עקיבא ע"ה. אשרי חלקו בעה"ז ובעה"ב, ואוי לנו כי נפל עטרת ראשינו.
צאו וראו כמה גדול היה זכותו של הצדיק הזה, כי היתה מן הנמנעות בדבר דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדושא, אבל הקב"ה שמסבב (מסיבות) [סביבות] לקחו על כנפי נשרים והביאו בארצו הקדושה ארץ הצבי תוב"ב אצל רבי עקיבא ונפטר [בכ"ו ל] בחדש אייר. לכן הזהרו לעשות הספד גדול, כי אבל [כבד] גדול זה לנו, (כי) גדול(ה) השריפה אשר שרף ה', כי תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו ורבים השיב מעון. לא קם עוד בישראל כמש"ה. [ו]עתה אין בידינו כי אם לצדק את הדין ולומר: ברוך דיין אמת, [כי] צדיק הוא וצדיק דינו. ויהי רצון [שבע"ה] (שבעולם הבא) יהיה חלק(נו) במחיצתו הקדושה, אכי"ר".
(כרם חמד כרך ב' עמ' 61-62).

לפי "אגרת טבריה" הרמח"ל נפטר בעכו בכ"ו אייר. והיות וקבע ר' גירונדי שהיה הרמח"ל בן 40 שנה במותו – הסיקו מדבריו שנפטר בשנת תק"ז.
פרטי האגרת ינותחו להלן בהרחבה, ונוכיח:

אגרת זו מזוייפת!

 

גרסה ג': "תולדות גדולי ישראל – זכר צדיקים לברכה"
כעשר שנים אחרי שנדפסה גרסה ב' ב"כרם חמד", החלה להתגבש טיוטת "תולדות גדולי ישראל". בערך "הרב משה חיים לוצאטו" – לא כתב ר' גירונדי את תולדות חיי הרמח"ל אלא הפנה את הקורא:
"…פר"ח כאר"ז בלבנו"ן… עיין מה שכתבתי עליו בכרם חמד חלק שני דף נ"ה עד דף ס'". (שם, עמ' 226).
מדוע הרב גירונדי ז"ל מפנה את הקורא ל"כרם חמד"? מדוע, לכל הפחות, לא הביא את "אגרת טבריה", ובמקומה הביא את עדות "האיש הנאמן"?
על סמך כל האמור לעיל בע"ה נציע פתרון:

 

מקורות ב' הגרסאות:

ידיעת טבריה

בהנחה שידיעת פטירת הרמח"ל מקורה מטבריה, הרב בונאן היה השד"ר שהביא את הידיעה לאיטליא. אמנם ר' בונאן היה שד"ר של טבריה אולם מיום עלייתו לארץ גר בצפת ורק בשנת תק"ז עקר לטבריה, ובמהלך שנת מגוריו הראשונה יצא כשליחה. ידידו ושותפו להנהגה – ר' משה מלכי אמנם העתיק מגוריו לעכו, אבל  אחיו של הרב משה מלכי – הרב עזרא גר בצפת. מדרך הטבע, קשרי משפחה, מעמדו ופעלו הציבורי והכלכלי של ר' משה התמידו את קשריו עם צפת וטבריה.

 

מקור הידיעה: כפר יאסיף

אפשרות נוספת, שהידיעה הגיעה מכפר יאסיף ע"י הרב עבאדי ז"ל, (בהמשך המאמר נביא פירוט מורחב אודותיו).

 

 

פתרון גלגול הידיעה

בין אם הידיעה הגיעה משד"ר טבריה ולהלן בונאן – או שהגיעה מהשד"ר עבאדי או אישיות אחרת, בכל מקרה, פרשנות ר' גירונדי לידיעת האיש הנאמן עומדת בפני עצמה – ללא קשר לזהות "שד"ר הידיעה".
כשהגיע הרמח"ל זצ"ל באמצע שנת תק"ג (1743) לעיר עכו, פגש בר' משה מלכי תושב המקום. ר' מלכי היה גיסו של הרב חאגיז רודף הרמח"ל, וודאי שהכיר מקרוב את ספור חייו של הרמח"ל. מהכרות אישית ושכנות קרובה, התוודע ר' מלכי לגדולת הרמח"ל ולא התפתה לשמועות העבר. כשנה לאחר מכן נפטר הרמח"ל (תק"ד 1744). עצם העובדה, שהראשון שנזכר בו הביטוי החריג, "להוליכו לא"י ולקברו שם" הוא הרמח"ל – מעידה על בקשה שנמסרה מראש קודם פטירתו, והשתדלות גדולה מצד הרב מלכי לקיימה. השתדלות זו יכולה להתקיים רק מכח קשר קרוב ומיוחד ששרר בין השניים.
טרח הרב מלכי – הן גופנית, הן כלכלית והן אירגונית להוליכו לקבורה בבית העלמין היהודי בכפר יאסיף הסמוך לעכו. תירוצו הרשמי של הרב מלכי להשתדלותו היוצאת דופן עבור הרמח"ל הייתה "מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה" – התירוץ היחיד שיכול היה להפיס ולהניח את דעת מקטרגיו.

הידיעה הראשונה אודות פטירת הרמח"ל הגיעה לאיטליא ככל הנראה כבר בשנת תק"ד או בראשית תק"ה. (כדלהלן). מספר שנים לאחר מכן, הביא "שד"ר הידיעה" את ספורו של ר' מלכי  לאיטליא. ע"פ ר' גירונדי, הידיעה נשמרה בזיכרון זיקני איטליא כזו שהגיעה מטבריה. כשהחל הרב גירונדי ז"ל בכתיבת קורות חיי רבני איטליא, יתכן שהיה בידו מקור, או שצירף נסיבות, וקבע במחברתו "ליקוטי קבלה" (גרסה א') את תאריך כ"ו ניסן כיום פטירת הרמח"ל.

במשך הזמן, נודעה לר' גירונדי עדות ה'איש הנאמן'. הוכיח ר' משה הלל יצ"ו, שלמרות שהעתקתו של ר' גירונדי החלה הפועל בשנת תר"ה (1845), כבר בשנת תקצ"ה (1835) היה בידו עותק מדברי ר' ניפי. משמעות הדבר, שטרם שכתב ר' גירונדי את מאמרו ב"כרם חמד" (תקצ"ו – 1836) כבר אז נחשף לעדות ה"איש נאמן".

בחקירת העדות התברר לר' גירונדי, שהשד"ר הראשון אחרי פטירת הרמח"ל, הגיע לאיטליא בשנת תק"ח (1748) ומכאן הסיק שהרמח"ל נפטר בשנת (תק"ז 1747). לדידו של ר' גירונדי היה חשוב לציין שהרמח"ל נפטר בשנתו הארבעים דווקא, ולכן לא ציין את שנת הפטירה אלא רק את גילו.

צירף ר' גירונדי את מכלול ידיעותיו והטמיע אותן במאמרו שפרסם באסופת "כרם חמד" – כ 91 שנה אחרי פטירת הרמח"ל.

 

אגרת טבריה והרב גירונדי

בניתוח "אגרת טבריה" שהביא ר' גירונדי, ניתן לזהות בבירור, שאינה אלא פרשנות לעדות הרב מלכי ז"ל (להלן נדבוק בנוסח הכ"י).

"נפטר הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה' *(בכ"ו אייר בעיר אק"א סמוך לטבריא ונקבר בטבריא אצל רבי עקיבא ע"ה". (*במודפס מופיע הסוגר הימני בלבד לפי התאריך "(").

לפני כתשעים שנה עמד לראשונה אברהם יערי ז"ל חוקר א"י על הנוסח הבעייתי של אגרת טבריה והיה הראשון שטען שהיא מזויפת:

"א. רבני טבריה לא היו כותבים "אקא", כי אם עכו, שהיתה ידועה להם היטב, כי עכו היתה הנמל הצפוני העיקרי בארץ ודרכו באו כל העולים לצפת ולטבריה. לא כן איש אירופאי שעשה לו טרנסקריפציה מהשם הלועזי של העיר.

ב. רבני טבריה, או כל מי שדר בארץ ישראל, לא היה כותב "אק"א סמוך לטבריא" שהרי ידוע שאין  עכו סמוכה לטבריה כלל, ורוחב כל ארץ ישראל מפריד ביניהם". (יערי, מאזנים גיליון יד, אב תרצ"ב 1932, עמ' 10).

מה הביא את כותב האגרת לכתוב מידע שגוי באגרת?

הכותב מציין שהרמח"ל נפטר בעיר אק"א סמוך לטבריא. במונחים של תושבי ארץ ישראל עכו אינה סמוכה לטבריה, ובוודאי שלא בדרכי ותשתיות התעבורה שבארץ ישראל באותם הימים. המרחק בין עכו לטבריה מוערך בכ 55 ק"מ ושווה ערך למרחק בין עירו של גירונדי – פדובה – לעיירה טרוויזו. במונחים ובמציאות איטלקית הן נחשבות סמוכות. לשם הבנת פערי התפיסה, במונחים של א"י באותם הימים, המרחק בין עכו לכפר יאסיף עומד רק על  כ- 10 ק"מ וכחמישית מהמרחק בין עכו לטבריה, אבל בתיאור נשיאת אלונקת המת על הכתפיים לכפר מתוארת מציאות קשה מנשוא: "…ואם יפטר בר מינן, מכתופין על כתפיהן מהלך שתי שעות ומחצה לבית העלמין כפר יציב, ולפעמים ילונו שם מפני טורח הדרך". ("שאר ישוב, כתבים א').

בהמשך אגרת טבריה נכתב:

"צאו וראו כמה גדול היה זכותו של הצדיק הזה, כי היתה מן הנמנעות בדבר דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדושא, אבל הקב"ה שמסבב סביבות לקחו על כנפי נשרים והביאו בארצו הקדושה ארץ הצבי תוב"ב אצל רבי עקיבא ונפטר בכ"ו לחדש אייר", (שם)

לדידו של הרב גירונדי, כיון שהניח שעדות הקבורה הגיעה ע"י שד"ר מטבריה, ע"כ החשיב את הרב מלכי כתושב טבריה, ולכן ייחס את העדות הרב מלכי ל"רבני וגאוני טבריה", וכלשון האגרת: "שכתבו רבני וגאוני עה"ק טבריה תוב"ב להודיע פטירתו של הרב ז"ל".

"כי היתה מן הנמנעות בדבר, דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדושא",נתבונן ונראה שהכותב לא כתב "לילך לארעא" דהיינו "ללכת לארץ" כמתבקש לנפטר עכו שרצה להקבר בארץ ישראל, אלא כתב "לילך בארעא" – "ללכת בארץ",דהיינו שהבין שהרמח"ל דר בתחומי ארץ ישראל. מקור ידיעותיו של הכותב אודות העיר טבריה ומצוקותיה הסתמך על עדויות השדרי"ם, כיוון שחשב שאק"א סמוכה לטבריה, הניח שמסיבות שונות נמנע מהרמח"ל להגיע לטבריה.

"אבל הקב"ה שמסבב מסיבות לקחו על כנפי נשרים והביאו בארצו הקדושה ארץ הצבי תוב"ב אצל רבי עקיבא". גם כאן נקט כדלעיל "להביאו בארצו" ולא אמר "להביאו לארצו". כמבואר לעיל. 

אם כן, פרשנותו ועריכותיו הסתמכו על האגרת, וע"כ שינה ר' גירונדי את העדות המקורית של ר' מלכי: "להוליכו לארץ ישראל ולקברו שם" המתאימה לקבורתו בכפר יאסיף,  וכתב לגרסתו: "להוליכו לקברו בארץ ישראל" היותר מתאימה לשיטתו לטבריה! 

קביעתו של ר' גירונדי שהרמח"ל נפטר בגיל ארבעים הייתה מבחינתו ההוכחה שהרמח"ל ור' עקיבא הם מאותו שורש נשמה, וארבעים שנות חיי הרמח"ל באו להשלים את ארבעים שנות חייו הראשונות של ר' עקיבא שבהן לא שָׁנָה בתורה. לדידו, סמיכות קבריהם היא ההוכחה להשלמת התיקון ברוחניות ובגשמיות. 

עד היום נותרו בדעת הציבור הקביעות השגויות הנ"ל כהוכחה להכרח סמיכות מקום קבריהם.

מניתוח כלל הדברים עולה, שהסיבה שר' גירונדי לא הביא את 'אגרת טבריה' בספרו "תולדות גדולי ישראל" והביא רק את עדות "האיש הנאמן", כיוון שאין התאמה בין התוכן המקורי בדברי הרב ניפי ועדות האיש הנאמן לאגרת טבריה:

אין ספק, ש"אגרת" טבריה לא היתה ולא נבראה! על כן ייחוסה לכאורה לרבני וגאוני טבריה שגויה, בדויה ומזוייפת. האגרת שהתפרסמה, מתסמכת על ההעתקה לא חתומה, שנכתבה כנראה ע"י מאן דהו ממעריצי / תלמידי הרמח"ל באיטליא.

בטוחני, שר' גירונדי זצ"ל היה משוכנע שהבין נכונה את הנתונים שהיו בידו, ורק ערך אותם כיאה וכראוי לאישיות אדירה שכ"כ העריץ – כמו שעשה בכל עריכותיו בכלל, ובתולדות הרמח"ל בפרט. לדידנו, בהתייחס לתוכן האגרת בלבד ולא לכותבה ומניעיו ברור שהאגרת בדויה. השלכותיה יצרו בעיות קשות, שינויי עובדות היסטוריות ובלבול גדול בקורות חיי הרמח"ל זלה"ה בארץ ישראל ומקום מנוחתו.

יום פטירת הרמח"ל

ע"פ נתוני האגרת הבדויה ובתוספת הערות ר' גירונדי בתוכנה, הרי שהרמח"ל זלה"ה נפטר בשבת כ"ו אייר תק"ז (17.5.1747). עתה, משהוכח שהאגרת מזוייפת, הרי שאין שום ראיה התומכת ביום הפטירה. מה גם, שראינו לעיל שכתב בהקדמתו לחיבורו "ליקוטי קבלה" תאריך אחר – כ"ו ניסן – כיום פטירת הרמח"ל! לכל היותר אפשר לומר שכיוון שיום כ"ו אייר התקבל בציבור כיום פטירת הרמח"ל – בהעדר ידיעה ברורה, ניתן לקבלו כיום פטירה חלופי.

לפי אגרת טבריה המזוייפת – הרי:

יום כ"ו אייר תק"ד חל ביום שישי ערב שבת בחוקתי. באותו הזמן, ארץ ישראל הייתה מוכת מגיפות ורווית מלחמות
  • יום כ"ו אייר תק"ז חל ביום שבת. באותו הזמן, ארץ ישראל הייתה מוכת מגיפות ורווית מלחמות. אין מציאות שילינו מת שנפטר במגיפה עד לבוקרו של יום ראשון.
  • ועוד פחות סביר, שיתירו השלטונות להעביר גופה שנספתה במגפה לקבורה בחבל ארץ מרוחק מחשש להתפשטות המגיפה רח"ל.
  • ועוד פחות סביר, שיהיה אפשר להעבירו מחבל עכו לחבל טבריה, שלא היו תחת אותו שלטון. (ראה להלן טענת יערי).

ובהנחה שיום הפטירה כ"ו אייר – נכון, וכפי שנוכיח להלן שנפטר בשנת תק"ד, נקבל שנפטר ביום שישי כ"ו אייר תק"ד. ע"פ הטענות דלעיל, אין שום אפשרות מעשית להביאו לקבורה בטבריה ביום שישי. ואם היינו אומרים שאכן נקבר בטבריה הרי שהיו מוכרחים להלינו עד ליום ראשון, וכאמור, זה בלתי אפשרי!

 

שנת פטירת הרמח"ל

 

קביעה שנת הפטירה ל-תק"ז (1747) הסתמכה על ידיעת שנת לידתו – תס"ז (1707) והסקת חשבון ימי שנותיו ע"פ גירונדי, "ובן ארבעים שנה נקרא אל השמים". כאמור, ר' גירונדי עצמו הביא בספרו שהרב מלכי קבר את הרמח"ל, אולם לא ידע שר' מלכי נפטר כשנה קודם לכן  – באלול תק"ו (כמובא לעיל הספדו ב  בספר "חזון עובדיה). אין ספק שקביעת שנת תק"ז בטעות יסודה ואין לה כלל על מה לסמוך.

יש שצרפו את מועד כתיבת "אגרת כפר יאסיף" (להלן) שנכתבה באלול תק"ז והסיקו (ללא כל ההסבר/הוכחה) שנכתבה סמוך לפטירתו. קביעה זו הייתה מאוד "נוחה" ומגמתית לצורך הגדלת והדגשת חשיבותו של הרמח"ל שהיה ניצוצו של ר' עקיבא. 

יש ששיערו שנפטר שנה קודם לכן – תק"ו. אלא, שהמקור עליו התבססו היא אגרת טבריה. דא עקא, באגרת לא נכתבה שנת הפטירה אלא צוין שנפטר בגיל 40, מכאן שמוכרחים הם לסבור שנפטר בשנת תק"ז ולא בשנת תק"ו.

שלוש אגרות נותרו בארכיונים מתקופת מגוריו של הרמח"ל בארץ ישראל:

  • אגרת א: אגרת הרמח"ל לחבריו באמסטרדם (אגרת קסה). האגרת נושאת תאריך: עכו, יום א', כב' לחודש תמוז תק"ג (3.7.1743)
  • אגרת ב: אגרת דוד מינדיס. העתק אגרת שנשלחה מאמסטרדם לעכו ע"י דוד מינדיס – ידידו הקרוב של הרמח"ל, ונמצאת בספרון "כנור דוד". בכתיבת ידו. תאריכה כב' שבט תק"ד, וככל הנראה זו האגרת האחרונה שנשלחה מאמסטרדם לעכו, וזו כנראה הסיבה שמינדיס בחר לשמור העתק ממנה [10]
  • אגרת ג: אגרת ר' חזק ז"ל בשם התלמידים מפאדובה אל הרמח"ל (אגרת קסו). האגרת מובאת ב"כרם חמד" כרך ג' (עמ' 168 הערה 129) ותאריכה א' אייר תק"ד (2.4.1744).אין לדעת אם מדובר בהעתק או המקור, ואם אכן נשלחה

בפועל, אגרתו האחרונה של הרמח"ל היא משנת תק"ג, והאחרונה שאולי נשלחה אליו היא מר"ח אייר תק"ד. אין אסמכתא שאגרות ב', ג', משנת תק"ד אכן נשלחו ו/או הגיעו ליעדן.

 

הרב אברהם ישמעאל סאנגוניטי ז"ל

עדות הראייה האחרונה נמצאת באגרת הרב סאנגוניטי ז"ל. הרב הנכבד יליד מודינא איטליא, נמנה על תלמידי אור החיים הקדוש, ולאחר פטירת רבו, נכסף לבית אביו. באגרתו מיום שישי, יז' חשון תק"ה, תיעד הרב את כל תלאות מסעותיו החל מיציאתו מירושלים ועד הגעתו לליוורנו. כשנה קודם לכן, ביום חמישי טו חשון תק"ד, התחיל הרב את מסעו מירושלים ופנה לנמל יפו. בהעדר ספינה למצרים, בחר להפליג צפונה לצידון וממנה לקחת ספינה למצרים. רק בער"ח כסלו נזדמנה לו ספינה לצידון. מספר הרב:

ושם בעכו קיבל אותי בסבר פנים יפות החכם השלם כמוהר"ר משה חיים לוצאטו ז"ל בביתו, ושלח לי קפיאו (כובע) ופירוקא (פיאה נוכרית) בשביל שלא לשלם ג'אפא"ר (מס דרכים) שכן הוא המנהג בעכו ובצידון, שכל מי שהוא פראנקו (יליד אירופא) אינו משלם לא גאפאר ולא פארג (מס קרקעות) ולא שום דבר". ("רבי חיים בן עטר, עלייתו לארץ ישראל". ד"ר בנימין קלאר, ירושלים תשי"א, עמ' צט).

כתב הרב סאנגוניטי באיגרת אחרי הזכרת שמו של הרמח"ל –  ז"ל, זכרונו לברכה. מסעו של הרב סאנגוניטי מארץ ישראל לליוורנו אמור היה להמשך לכל היותר עד לששה שבועות. היה עליו להגיע לאלכסנדריא, וממנה לליוורנו. בפועל, בב' כסלו תק"ד הגיע הרב לצידון ושם פגש ביהודים רבים שברחו מצפת בגלל המגפות. ב-י' אדר תק"ד הגיע לאלכסנדריא, ורק כעבור שבעה חודשים – ביום ג', כ"ח אב תק"ד נזדמנה לו "ספינה סוידיזא [שוודית] שאין לה מלחמה עם שום אדם" והפליג איתה לאירופא.

אין ספק, שבמהלך התשעה חודשים שחלפו מיום צאתו מארץ ישראל ועד שהפליג מאלכסנדריא, הגיעו הרבה נוסעים נוספים מא"י למצרים, ובתוכם אנשים רבים שנמלטו מחמת המגפות והצרות מכל ישובי הארץ, ומהם נודע לרב סאנגוניטי על פטירת הרמח"ל זלה"ה, ולכן ציין ליד שמו – ז"ל.

ועוד, מדברי הרב סאנגוניטי עצמו, שכתבם כשנתיים קודם לכן בעת שעלה לארץ ישראל, ניתן לראות שהתקשורת בין ארץ ישראל למצרים באותם הימים היתה סבירה.

"ונתעכבנו שם באלכסנדרי״א של מצרים י״ד ימים עד ששמענו תהילות לאל, הקב״ה אמר למלאך המשחית די, ונתבשרנו מטוב ירושלים. ורצינו להלוך ליפו בים והוא מהלך ת״ק מיל – הולכים בג׳ ימים אם הרוח טוב. וביפו אין יהודים כלל, ומשם לירושלים יום וחצי בדרך. ולקחנו ספינה והלכנו.

והנה רב החובל, במקום שהיה לו להוליך אותנו ליפו קלקל השורה,‏ ועקם הדרך והוליכנו לעכו,‏ ומעכו אין דרך לילך לירושלים כ״א כדוחק… והנה בהוליך אותנו רב החובל לעכו חשבנו אותה לרעה,‏ ואלקים חשבה לטובה לפי שהיינו אומרים, מה זה היה לנו לילך לעכו ומשם לצפת, ומצפת לירושלים אורחין רחיקין. ואלוקים חשבה לטובה כי באמת לעכו שמענו שמועות רעות שירושלים ויפו מליאה מגיפה, ובכל יום ביפו מתים י"ב, ובירושלים כהנה וכהנה בר מינן…. אבל זו היתה מן החסדים שלא רצה הקב"ה לאבד אותנו ביפו"(איגרות המסע לרבנו חיים בן עטר, עמ' טז').

הרי לנו עדות ברורה שהחונים במצרים ידעו היטב את המצב בארץ ישראל והידיעות הגיעו בפרקי זמן קצרים מהתרחשותם, ובפרט בנושא דנן – היקף המגפות שהשתוללו ומצב הערים והאזורים. ואם כך היו פני הדברים במהלך השבועיים שהמתין באלכסנדריא בעת שעלה לארץ, קל וחומר ופשוט הדבר, שבמהלך השבעה חודשים שהתעכב באלכסנדריא במסעו חזרה לליוורנו – הגיעו אליו ידיעות מארץ ישראל.

 

הכרעת מקום ומועד הפטירה מכלל הנתונים:

הרמח"ל זלה"ה נפטר בין חודש טבת לחודש תמוז, ועדות הרב סאנגוניטי אכן מאשרת שהרמח"ל ז"ל נפטר בשנת תק"ד.

לאור כל הנתונים: עט"ר כמוהר"ר הרמח"ל הקדוש נספה:

או ביום שישי, כ"ו אייר ה'תק"ד (1744), ערב שבת בחקתי, 

או ביום רביעי, כ"ו ניסן ה'תק"ד (1744), 

בשנת ה 37 לחייו, במהלך שנת מגוריו הראשונה בעיר עכו.

כל שאר התאריכים וההשערות נובעות מתוך רצון מיותר להאדיר את דמותו בצל הרדיפות שעבר.

תיעודים ועדויות השוללות סברת טבריה

  • ספר "מסעות ארץ ישראל" (אברהם יערי, "אחדות" תל אביב, תש"ו (1945)):
    החוקר יערי הביא בספרו 16 סיפורי מסעות, החל משנת תקי"ג (1735) – כשש עשרה שנה אחרי פטירת הרמח"ל – ועד לשנת תרנ"ח (1898), ובאף אחד מהם לא נזכר הרמח"ל כלל. וכן הדבר בכל הספרים וסיפורי המסע האחרים שנתחברו עד לשנת תרצ"ב (1932) המתעדים את העיר טבריה וסביבותיה. בכולם – בלי יוצא מן הכלל – מוזכר רק קבר רבי עקיבא, ורובם מציינים שסביב קברו נמצאים קברי כ"ד אלף תלמידיו. 

    חלק מהעדויות הקיימות (דלהלן) המתארות את סביבות המערה – נכתבו ע"י תושבי המקום. לפי דברי השבח וההלל שבאגרת טבריה – לא יעלה על הדעת שכל הכותבים ובפרט תושבי המקום יתעלמו מקבר "המקובל האלהי, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא", ובוודאי שלא ניתן היה להתעלם מהקבר ש"גודלו כקבר הרמב"ם" כעדותו המאוחרת של הרב טולידאנו להלן. 

    העדויות שבספרים הבאים הן המרכזיות והמפורטות בהקשר למערת רבי עקיבא וסביבותיה:

בשנת תק"כ (1760) סייר בארץ ר' יוסף סופר זצ"ל. את מסעותיו תיאר בספרו "עדות ביהוסף". ספר זה הוא הקדום והסמוך ביותר לפטירת הרמח"ל המתאר את חורבן צפת ברעידות האדמה, תיאור המגפות שהשתוללו בארץ ועד לצידון, תיאור של טבריה, כפר יאסיף, קברי צדיקים ועוד. 

בסקירתו אודות טבריה, מתאר בין השאר את הקברים המפורסמים שבה ובכללם קבר רבי עקיבא ותלמידיו. קברו הטרי לכאורה של הרמח"ל שאמור להיות סמוך ביותר למערה – לא מוזכר כלל ועיקר. בהמשך מסעו, הגיע הרב סופר לכפר יסיף. בשהותו שם לקח על עצמו לתקן לתושבי המקום את ספרי תורה ואשר ע"כ גר שם כשנה. הרב מתאר את המקום ומדגיש את יחודו לעניין ארץ ישראל, אבל אינו מזכיר שום נפטר שקבור בבית הקברות המקומי.

"ומי שמת בעכו משיאין אותו על המטה למקום א׳ ושמו יוסיף,‎ ‏[ש]הוא קרוב כמו שעה וחצי לא״י" (שם עמ' 21)… ומעיר יוסיף כל המקומות וכפרים – הכל א״י" (שם עמ' 33).

רבי נתן שטרנהרץ הידוע כרבי נתן מברסלב – מוהרנ"ט – תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, סייר בארץ בשנת תקנ"ט והעלה את רשמיו ביומנו "ימי נתן", והודפס בשם בשם "ימי מוהרנ"ת". ביום שני כח' תמוז תקנ"ט (1.7.1799) פקד את ציון ר' עקיבא:

"ביום שני פרשת חקת היינו על ציון ר' עקיבא ועשרים וארבעה אלף תלמידיו שמנחים באותו ההר הגבוה, ובראשו ציון רבי עקיבא, וכנגדו מערה של אשת רבי עקיבא, משם חזרנו והלכנו עד שבאנו למערת ר' חיא ובניו וחזרנו לביתנו", (ימי מוהרנ"ת, ח"ב סימן קמ"ט).

מהציטוט לעיל נראה בעליל שאין שום אזכור לקבר הרמח"ל. הערכתו וחביבותו היתרה של ר' נחמן מברסלב לרמח"ל היתה ידועה. העיד רבי נחמן מטשעהרין זצ"ל משם אביו "שמעתי מאבי ז"ל שרבינו ז"ל [רבי נחמן מברסלב] ציוה לקצת מאנ"ש וכו' בתחילת ההתקרבות ללמוד ספר מסילת ישרים" ("אבניה ברזל", עמוד קס"ז). לא יעלה על הדעת, שמוהרנ"ת לא יזכיר את קבר הרמח"ל – אילו היה הקבר בטבריה.

 

בספר מתאר המחבר (עמ' כב, ע"ב) את קברו של רבי עקיבא וסביבות המערה, ולא מזכיר כלל את קבר הרמח"ל. לעומת זאת, מזכיר המחבר את עובדת היות בית הקברות כפר יאסיף מקום קבורת יהודי עכו – ללא שהזכיר שום נפטר (עמ' ו, ע"ב): 

"כפר יציב ב' רפויה וה' צ' כמו ס'" וכתב "שיש ב' שעות מעכו – כפר יציב. ושם מעט יהודים כמו ך', והם עובדי אדמה, והיא ארץ ישראל ממש. והמת, מוליכים מעכו לכפר הנזכר. ואם אי אפשר להוליכו לשם, שמת בשבת (ה"ה: ויצטרכו להלינו עד ליום ראשון) או שאר אונס – קוברין אותו בבה"ק שבעכו".

מפת אזור עכו כפר יאסיף 1880 זכויות שמורות למקור :Credit  (לחץ להגדלה)
מתאים לשנת עדות ספר "חבת ירושלים" להלן

ספר "טובת מראה", תרנ"ז (1897):
ספרו של 
הרה"צ רפאל אוחנה זצ"ל המוקדש כולו לר' עקיבא. הרב המחבר סוקר בפרוטרוט את קברות הצדיקים שבטבריה וסביבותיה ולא מזכיר כלל שיש קבר או ציון לרמח"ל. ויותר מכך, הביא הרב מעשה "מוזר ביותר" לסיבת בניית  קבר לרבי עקיבא. בעמוד ס"ז ע"ב הביא הרב כלשונו "מעשה נורא":

"שמעו נא דברי אשר שמעתי מזה כמה שנים מפי זקן הכשר כה"ר אברהם סתהון נ"ע, אשר היה שמש לרבנים הראשונים כמלאכים. ומפיו ממש שמעתי מעשה שהיה בישמעאלי אחד בעיה"ק טבריה שהייתה לו שפחה אחת חרשת שדברו בה חכמים – לא שומעת ולא מדברת. והישמעאלי הנזכר איש וביתו הכבידו עולם עליה בשירות והצוחות והכאות וכיוצא, וכל דבר הקשה יתנו לה, וכל דבר הקטון ישרתו אותו שאר המשרתים.

באופן פעם אחת הכתה אותה גבירתה מכות אכזריות, והיא אין לה פה לדבר, ותברח מפניה אל מחוץ לעיר. וכאשר נטו צללי ערב עלתה אל ההר חמד אלקים הנזכר וישבה בתוך המערה הנזכר, ויהי בחצי הלילה ותראה איש אלקים קדוש הוא רבי עקיבא זיע״א. 

– ויאמר לה, "מי את"? 

ולא השיבה אותו דבר לבעבור שהיא חרשת כנזכר. 

– ויען ויאמר לה, "דברי תכף".

– אזי פיה פתחה וענתה ואמרה, "אני שפחת פלוני ומפני שרי גברתי אנכי בורחת, כי הכבידו עלי הרבה ולא יכולתי לסבול". 

– אזי אמר לה רבי עקיבא זיע״א, "באי לקטי אבנים".

ותכף עמדה ונשאת ולקטה משם אבנים. 

– אמר לה, ״עשי שורת אבנים בכאן במקום הזה", וגם הוא זיע"א כנגדה עשה לו שורה אחרת. 

– ויען ויאמר אליה, "שמעי בת וראי והטי אזנך, והיה בבקר השכם, תלך לאדונייך והשתחוי לו, ותאמרי לו שילך עמך אצל הרב של העיר, ויאמר לו יביא אומן ויבנה בכאן צורת קבר כי זה הוא המקום המכוון כנגד מקום מנוחתי למטה בתוך המערה

ויהי בבקר, בטרם יכיר איש את רעהו ירדה מההר והלכה בזריזות גדולה לדפוק על שער חצר אדוניה, והמה קמו, עמדו ופתחו השער והנה היא לא״ה שפחתם. ותדבר אליהם כדברים האלה דבר אלי אדוני הארץ והוא גרמא למשיח אלמים, וכך וכך היה המעשה. ואזי תכף עמד על עמדו אדוניה והוליכה בידו אצל הרב, והיה קדוש ה׳ נורא מאד, שכל הגוים יודעים כי שפחתו אלמת, וזה ידוע לכל באי שער עירו. ותכף אחר תפילת שחרית עלה הרב בעצמו, ויעלו עמו כמה רבנים  והאומן גם כן עמהם, ומצאו שתי שורות אבנים במקום ההוא כאשר אמרה, ותכף בנו המצבה הזאת הנראת בראש ההר. עד כאן שמעתי מפיו שזה היה בימיו", (טובת מראה עמ' ס"ז ע"ב).

סיפור זה, תמוה ככל שיהיה, הביאו הרב אוחנה זצ"ל בשם הרב סתהון זצ"ל, לסיבת בניית מצבת קבר רבי עקיבא מעל המערה – מכוון ממש כנגד מקום מנוחתו.


ספר "טבור הארץ"  להרה"צ קליערס משה זצ"ל (תרס"ו (1914)):
בספר מביא הרב תיעוד מפורט של העיר טבריה וסביבותיה. בעמ' צט' (ע"ב) מוזכר רק מקום קבורת רבי עקיבא ותלמידיו. גם כאן, לא נזכר הרמח"ל ואפילו ברמז.

ספר "מסעות משה" להרה"ג טננבוים משה בן מנחם מנדל זצ"ל (תרפ"ה (1925)):
בספר מתעד הרב את מסעותיו בא"י ובכללם את העיר טבריה וסביבותיה. כעשר שנים קודם מסעו התפרסמה "אגרת טבריה" של גירונדי. בביקורו בקבר רבי עקיבא חיפש הרב את קבר הרמח"ל – ולא מצאו:

"רבי משה חיים לוצאטו, מ"ק בעיה"ק טבריא וקברו לא נודע כעת. יום פטירתו כ"ו אייר" (שם עמ' קל"ז).

ספר "שבולים בודדות" לאפרים דיינארד, ירושלים, א' ניסן תרע"ה (16.3.1915). "אספת מאמרים אשר אספתי מדפים בודדים – כ"י ונדפסים דאקומענטים, תעודות, שטרות, שירים, קינות, וכדומה, שנאבדו במשך דורות ולא נשאר להם זכר בספרתנו".

בפתיחה לספרו מתאר דיינארד את המציאות הקשה של אותם הימים, ומסירת נפשו לגאולת המסמכים. בעמוד 26 הביא "מכתב מארה"ק תק"ז", והוא כתב השדרות שנכתב ע"י מתיישבי כפר יאסיף בסוף שנת תק"ז (1747) ונמסר לידי הרב שלמה עבאדי זצ"ל. כתב מקורי זה, נכתב יחסית בסמיכות לפטירת הרמח"ל ובאזור סביבת מגוריו. והוא המקור והעדות הראשונה לקבורת הרמח"ל בכפר יאסיף. להלן ידון תוכנו בהרחבה.

"ציון, מאסף החברה הא"י להיסטוריה ואתנוגרפיה" ירושלים תרפ"ו (1926).

הספר כולל מאמרים מכותבים שונים ובתוכם מאמר, "לתולדות הישוב היהודי בכפר יוסף", מאת מר יצחק בן-צבי חוקר ארץ ישראל בזמנו, ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל. המאמר מביא את רשמי קורות סיורו בכפר יוסף.

חשיבותו הרבה נובעת מעצם היותו המקור הראשון שערער על אפשרות קבורת הרמח"ל בטבריה – בהסתמך על האגרת שפרסם דיינארד . רשמי סיורו משתרעים ע"פ 14 עמודים.

""כפר יוסף", הידוע בקרב הערבים כשם "כפר־יאסיף", נמצא במרחק של שעה ורבע רכיבה, כלומר שמנה או תשעה קילומטר מעכו…

לפני הכניסה אל הכפר, מימין לדרך המלך, נגלה לנגד עיני בית הקברות היהודי. הרשם שהוא עושה הוא חזק ומפתיע, ביחוד בסביבה זרה זו, הרחוקה וקרועה מכל ישוב יהודי. מצדו האחר נסמך שדה הקברות אל חורשה הזיתים, ומצדו השני נגע בבתי הכפר. החלקה היא גדולה למדי, וכולה זרועה מצבות, לוחות ושברי לוחות – זכר למצבות שאבדה צורתן. ע״פ גדלו של בית הקברות ניכר, שכאן מצאו מנוחתם דורות שלמים. ושום גדר, שום חומה אין לבית הקברות.

ירדנו מעל הסוסים, קשרנום אל עץ אחד מעצי הזית, ואנכי התחלתי לעיין בקברים ובמצבות. בודדות הן המצבות, אשר כתבותיהן נשמרו; אולם ברובן הגדול, ביחוד במצבות העתיקוה, אשר במעמקי השדה לא נשאר שום זכר לאותיות שהיו חרותות על גבן".

בהמשך מאמרו דן בן-צבי בשאלה "כיצד נתחדש הישוב העברי בכפר יוסף", ובדבריו מתייחס גם לאגרת השד"ר עבאדי:

"אין זה מן הנמנע איפא שהישוב היהודי הקדמון, מתקופת המשנה והתלמוד, השאיר אחריו גרעינים ונמשך במשך דורות עד זמן מאוחר ועוד זמן קצר לפני התחדשות הישוב ע״י ר׳ שלמה עבאדי היה בה ישוב יהודי עם בתי-כנסיות וכו׳.

המכתב הנ״ל מונה רשימה של קברים קדושים, הנמצאים על יד הכפר. רובם הם לגמרי דברי אגדה, שאין ליחס להם שום ערך, ואגב מראים דוגמתם, במובן גם כן בלי שום יסוד, במקומות אחרים בארץ.

כדאי רק לציין שני קברים חשובים, שיש כנראה איזה יסוד שהוא ליחסם לכפר-יוסף, והם של ר׳ משה חיים לוצאטו והר"ר משה מלכי. הרמח"ל מת במגפה בעכו ביום כ"ו אייר התק"ו. גראץ אומר, אמנם, שמקום קבורתו הוא בטבריה,  אולם מקום קברו איננו ידוע (ע״י קברי ארץ-הצבי) והדבר צריך איפא חזוק. הסברה נותנת, להפך, שהרמח"ל נקבר, כמנהג עכו, דוקא בכפר יוסף הסמוך, ובהיות שהמכתב נכתב רק כשנה אחת אחרי המאורע, הרי היה מקום קבורתו מן הדברים המפורסמים, ולא קל היה לסלף את האמת".

כשש שנים מאוחר יותר עסק החוקר אברהם יערי בנושא בהרחבה. אמנם יערי היה הראשון שהעלה טיעונים כבדי משקל וחקר ביסודיות את האגרות, אולם בטעות יוחסה לו זכות ראשונים בפקפוק מקום הקבורה.

שבועון "מאזנים" גיליון י"ד, (ל' מנחם אב תרצ"ב (1.9.1932)):
אברהם יערי מפרסם בשבועון מאמר מחקרי ראשון, "איפה נקבר הרמח"ל". המפקפק באמינותה ומקוריותה של אגרת טבריה. מאז שפורסמה לראשונה אגרת כפר יאסיף בא' ניסן תרע"ה (16.3.1915), החלה לחלחל לתודעה אודות קיומן של  ב' אגרות/ סברות סותרות למקום קבורת הרמח"ל.

סביב ראשית שנות השלושים של המאה הקודמת החל החוקר גינצבורג בעבודתו הגדולה באיסוף ובפענוח אגרות הרמח"ל וחקירת דברי ימיהם. עבודתו עוררה התעניינות רבה בחיי הרמח"ל, ונסיונות התחקות אחרי מקום קבורתו נוכח האגרות הסותרות. כשבע עשרה שנה אחרי פרסום אגרת כפר יאסיף ע"י דיינארד נטל יערי את מלאכת העימות בין האגרות. כותב יערי:

"זהו המקור השני, ועל פיו לא נקבר רמח"ל בטבריה, כי אם בכפר יוסף. לכאורה שני מקורות הם, הסותרים זה את זה ואין בידנו להכריע. אולם מציאת המקור השני הזה הביאתני לבדוק את המקור הראשון (אגרת טבריה)והגעתי לכלל מסקנה, שמקור זה אינו אמת. היינו, שהאגרת לא נתחברה כלל בטבריה כי אם באירופה על ידי אחד מתלמידי רמח״ל, ואלו הן הוכחותי בקצרה" (מאזנים עמ' 10).

יערי הביא טיעונים כבדי משקל. חלקם הובאו לעיל במסגרת הוכחות זיוף אגרת טבריה. יערי טען:

"א. באגרת כתוב "בעיר אק"א סמוך לטבריה". רבני טבריה לא היו כותבים "אקא", כי אם עכו, שהיתה ידועה להם היטב, כי עכו היתה הנמל הצפוני העיקרי בארץ ודרכו באו כל העולים לצפת ולטבריה. לא כן איש אירופאי שעשה לו טרנסקריפציה מהשם הלועזי של העיר.

ב. רבני טבריה, או כל מי שדר בארץ ישראל, לא היה כותב "אק"א סמוך לטבריא" שהרי ידוע שאין  עכו סמוכה לטבריה כלל, ורוחב כל ארץ ישראל מפריד ביניהם.

ג. אין להניח, שבשעת מגפה יעבירו ניגף לרוחב כל הארץ. בשני הדברים האחרונים הרגישו גם יוסט ואחריו טדסקי, שכתבו את תולדות רמח"ל, והם רצו ליישב, שאין הכונה לעכו, כי אם לאיזה מקום סמוך לטבריה ו"אק"א" שמו. אולם ראשית, אין מקום כזה במציאות בסביבות טבריה, ולא ידוע לנו ישוב יהודי כזה. ושנית, חי ומת רמח"ל כעכו, כמו שנראה עוד ממקומות אחרים".

ונמלא את דבריו; באותן השנים באזורי טבריה/ צפת, שלט השליט המורד המוסלמי דאהר אלעמר, ואילו עכו הייתה נתונה תחת השלטון הטורקי. לא תתכן אפשרות העברת גופות נפטרים שנספו במגיפה בין חבלי שלטון אלה.

"ד. כל נוסח המכתב מראה על הערצה והפלגה יתרה, שרק תלמיד ומעריץ יכול היה להביעה, וכנראה, מכוון היה נוסח זו כלפי הרבנים החולקים על רמח"ל.

ה. אילו נקבר רמח״ל בטבריה, שלא פסק בה הישוב היהודי מאז, האיך אין הקבר ידוע כלל, ובפרט אם פטירתו עשתה רושם כזה על רבני טבריה. לא כן אם נקבר בכפר יוסף, ששם פסק הישוב היהודי זה כבר".

הטיעון החמישי של יערי התעצם וקיבל עם השנים משנה חוזק ובלא שכיוון אליו. דבריו הם עדות ברורה ביותר, שבמועד פרסום המאמר – סוף שנת תרצ"ב (9.1932) לא היה ציון כל שהוא לרמח"ל ולא היה ידוע מקום מנוחתו בטבריה!

"ו. אילו היו לו לרמח"ל מעריצים כאלה בטבריה – מדוע לא התיישב בה, כי אם ישב בעכו כל שנות היותו בארץ, כמו שנראה להלן". (יערי, מאזנים גיליון יד, אב תרצ"ב 1932, עמ' 10).

  • ספר "אוצרות יוסף" – טוב רא"י:
    בשנת תרצ"ד (1934) הדפיס הרב יוסף חיים ילוז ז"ל יליד טבריה את ספרו טוב רא"י.  תוכנו מכיל קובץ "שמות אנשי שם, רבני טבריא וגאוניה וחכמיה וגדוליה החל משנת ת"ק מצבותם וקבורתם". הספר אינו מכיל רק מידע עובדתי מדעי אלא כולל גם ספורי מעשיות, פולקלור ואגדות.

    בערך האות ל' (עמ' סו), מופיע לראשונה המקור להמצאת מצבת הרמח"ל בטבריה. בתחילת דבריו בערך רמח"ל כתב: 

    "על תולדותיו של הרמח"ל וישיבתו "אור תורה"… הוא חיבר ספרים רבים בקבלה ושירים בעיר עכו…". 

    מידע זה בדוי, ולכולי עלמא אין בו אפילו שמץ של אמת. ישיבת "אור התורה" מיסודו של הרב רוקח ז"ל הייתה הרחק מארץ ישראל – בעיר ויניציא, ולשם הגיע מהר"י גורדון תלמידו המובהק של הרמח"ל ולא הרמח"ל… בהמשך דבריו כתב:

    "נפטר במגיפה… בעיר עכו, ומשם הובל לקבורה לעיה"ק טבריה בראש ההר המערבי, סמוך למערת רע"ק [רבי עקיבא] זיע"א. רבני אה"ק [ארץ הקודש] פרסמו אז את דבר מותו בעולם בכרוז זה…". 

    ובהמשך דבריו מביא את אגרת טבריה. (ראה כאן ובנספחים). מתוכן דבריו, ניתן להיווכח בוודאות, שהכותב הנכבד – כלל לא הכיר את תולדות חיי הרמח"ל.

    באותו הספר – בערך האות ס' (עמ' פז) מספר הכותב בתולדות חייו של ר' אברהם סיטון, הוא הרב סתהון ע"ה דלעיל. לדבריו נולד הרב סטהון בבגדד, עלה וקבע את מושבו בטבריה. הרב ילוז מביא את "מעשה נורא" ששמע "מרבני טבריה משמו, שספר ב' מעשיות", ומצטט את המעשה המוזר שהביא הרב אוחנה ז"ל בספרו "טובת מראה", תוך כדי עריכה קלה והתאמות לשון.

    בתוך המעשיה שהביא כתב הרב ילוז  הערה בסוגרים (ראה כאן באופן מלאוזה לשונה:

"…ויען ויאמר לה שמעי בת וראי והטי אזנך בבקר השכם לכי אל אדוניך והשתחוי לו ואמרי לו שילך עמך אצל רב העיר ויאמר לו יביא אומן ויבנה במקום הזה צורת קבר (הוא הקבר של רמח״ל שנקבר בטבריה על ראש ההר המערבי מול עיה״ק טבת״ו ומכוון ממש נגד המערה הסגורה בתוך ההר שנטמן בה ר׳ עקיבא זיע״א), וזה המקום מכוון ממש כנגד מקום מנוחתי למטה בתוך המערה…" (טוב רואי עמ' פז).

במעשה הנורא שהובא לעיל מספרו של הרב אוחנה ז"ל "טובת מראה" נאמר מפורשות שזו היא מצבת רבי עקיבא הנראית בראש ההר. כעבור 36 שנה, הוסבה המצבה להיות ציון הרמח"ל כפי שנרחיב בהמשך.

הערת הרב ילוז ז"ל המובאת בסוגריים, "(הוא הקבר של רמח״ל שנקבר בטבריה על ראש ההר המערבי מול עיה״ק טבת״ו ומכוון ממש נגד המערה הסגורה בתוך ההר שנטמן בה ר׳ עקיבא זיע״א)":

  • היא התוספת שלו על הציטוט שהביא מ"טובת מראה"!
  • היא ראשית זיוף "עדות כתובה" למציאות ציון הרמח"ל לכאורה בטבריה!

אם היו דברי הרב ילוז נכונים – הרי שמצבת הרמח"ל הגדולה כבר בימיו היתה בת למעלה משמונים שנה, ונצבת "על ראש ההר המערבי מול עיה״ק טבת״ו ומכוון ממש נגד המערה הסגורה בתוך ההר שנטמן בה ר׳ עקיבא זיע״א". 

אלא, ששלל העדויות והעובדות מוכיחות:

א. תיאור המצבה בסיפור המקורי של ר' אוחנה ז"ל – היא מצבת רבי עקיבא.

ב. הציון אינו מתועד בספר "מסעות משה" שהודפס תשע שנים קודם הדפסת "הטוב רא"י".

ג. יערי העיד (1932) כשנתיים קודם דברי "הטוב רא"י" שאין מצבת הרמח"ל ידועה בטבריה.

ד. הרב ברוך טולידאנו (בן משפחתו להלן) כותב בשנת תרצ"ז (1937) "על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת".

תמוה ביותר, שהטוב רא"י "הרחיק עדותו" תרתי משמע, ולא רמז אפילו בקוצו של י' אודות "המעשה הנורא" בסקירת תולדות חייו של הרמח"ל (21 עמודים קודם לכן בספרו שלו).

 

 

  • ספר "ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו", (ב' כרכים (גינצבורג), הוצאת ביאליק/דביר, תרצ"ז (1937)):
    בשנת תרצ"ז הודפסו לראשונה אגרות רמח"ל. בשנות חקירת האגרות ופענוחם, ניסה המהדיר גינצבורג ז"ל לאמת את אגרת טבריה מול הממצאים שבשטח, ולעמתם בסברת כפר יאסיף שטען החוקר יערי. בסיכום הערותיו (406, 409) על אגרת טבריה עמ' תמ"ח כתב:

    "(406): לדעתנו, אין הכרח לומר שמכתב רבני טבריה כולו מזויף, אלא אפשר שבאו לתוכו הוספות מאוחרות, כדי לקשט את זכרון רמח״ל, בטעם האגדה העממית, בקישוט נוסף זה ש״נקבר בטבריא אצל רבי עקיבא״.

    (409): לדעתנו, המלים ״סמוך לטבריא ונקבר בטבריא אצל רבי עקיבא ע׳׳ה״ הן הוספה מאוחרת

    מספר דפים לאחר מכן, בציונים ובמילואים כתב המהדיר בספרו (כרך ב' עמ' ת"ע הערה 406):

"יערי מחליט… שמקום קברו של הרמח"ל אינו בטבריה אלא בכפר יוסף – דבר זה עדיין מוטל בספק גדול. מר ברוך טולידאנו מטבריה כותב לי בנדון זה במכתבו מיום ר"ח אב תרצ"ז: 

קבר הרמח"ל ידוע כאן, על פי המסורה שכמעט אין לפקפק באמתותה, אצל המערה של ר' עקיבא במעלה ההר הנשקף על-פני העיר: וכיון שהקבר גדול בגודל קבר הרמב"ם בערך, הוא נראה היטב מן העיר. – – על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת". 

פנייתו של גינצבורג בשנת תרצ"ז (1937) לר' טולידאנו בשאלת הימצאות קבר לרמח"ל בטבריה היתה לאחר שיוך ציון מראה מקום מערת ר' עקיבא – לרמח"ל ע"י הרב ילוז ב"טוב רא"י". גינצבורג הסתמך על עדותו של ר' טולידאנו בלבד מבלי שפקד את המקום, ולכן הטיל ספק גדול בדברי יערי, ולמסקנה וכתב:

"הדבר ברור איפוא, כי השאלה עודנה צריכה עיון".

  • ספר "אגרות רמחל" הוצאת 'מכון רמח"ל' ירושלים תשס"א (2001):
    בשנת תשס"א הדפיס המכון מחדש את האגרות שהודפסו לפנים ע"י הוצאת ביאליק/דביר. בשנת תשמ"ו, כ 15 שנה קודם לכן, הוציא לאור המכון את ספרו הראשון "יסוד עולם" (ירושלים תשמ"ו),ושם נמצאת התייחסותו הראשונה של ראש המכון – הרב שריקי יצ"ו לנושא הציון בטבריה:

    "נכון הדבר שמקובל ע"פ תלמידי רמח"ל, שרבם היה ניצוץ של רבי עקיבא ומסתבר לאמר שקודש הקודשים רבי משה חיים, שעסק בתורה הקדושה עד גיל ארבעים, השלים חייו של התנא הקדוש ר' עקיבא בן יוסף שחזר בתשובה בגיל ארבעים!!! אפילו שבעיניהם קבורת הרמח"ל אצל רבי עקיבא כמחויב המציאות, העובדות ההיסטוריות מוכיחות ההיפך. עובדות אלה שהוכיחו גדולי החוקרים עולים יפה עם העדות שמביא ר' חננאל ניפי בשם ר' שלמה דויד מהזקנים: "ואני שמעתי… להוליכו לקברו בא"י". ואינו פורש מקום הקבורה, כי המקום הקרוב ביותר בארץ ישראל היה כפר יוסף… דברינו מתאימים לגמרי לדברי השד"ר מכפר יוסף שנכתבה באלול תק"ז, שבה נמנה קבר הרמח"ל בין קברי הקדושים השונים בכפר יוסף.

    "לגבי מקום קבורתו ע״י רבי עקיבא אין זה אלא מסורת חדשה במקורות שאינם מוסמכים. ובקודש חזיתי ספרו של החכם המקובל ר׳ סלאמן המוצפי, ולדעתו ספק גדול היא שנקבר בסמוך לרבי עקיבא כפי שאומרים העולם ולא נהג להשתטח שם על המצבה מעולם!
    ואם ישאל הקורא מה עם המצבה שליד רבי עקיבא? אפשר לאמר שקודם כל המצבה היא חדשה ולפני כן הייתה מצבת אבנים הנזכרת במעשה שמובא בספר "טובת מראה". והמצבה הנ״ל שמשה ציון לעולים להר מכיוון העיר לדעת את מקום מערת רבי עקיבא וכנזכר ג״כ "באוצר מסעות" של מרן החיד״א" (יסוד עולם עמ' לו-לז).

    כעבור מספר שנים, חזר בו המכון מסיבה לא ברורה – ללא שהתגלו מסמכים או עדויות חדשות או בדל של מידע נוסף. ועוד, משום מה, בהוצאה החדשה של האגרות הועתקה העדות הנ"ל (בעמ' תמ"ג) אבל הושמטה העובדה "על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת", וכן בכל פרסומי המכון.

הכרעת מקום קבורת הרמח"ל

בגלויה נדירה משנת תרע"ג (1913) נראה צילום קבר רבי עקיבא, וכן זוהה ע"י המו"ל כמופיע בכיתוב המודפס. בצילום נראה מבנה לבן, שהוא ככל הנראה ציון 'מראה המקום' המכוון כנגד מערת רבי עקיבא. בהסתמך על העדויות המאוחרות של ה"מסעות משה" משנת תרפ"ה (1925) ויערי משנת תרצ"ב (1932) ו"כנס טבריה" להלן (1947), רואים באופן חד משמעי כי לא היתה כל מצבה /ציון /סימון כל שהוא לרמח"ל.

התמונה והזכויות באדיבות:  © ביתמונהאוסף שפרה לנצט http://www.bitmuna.com 
ראה כאן מקור נוסף לגלויה

 

בונה הציון בטבריה

לפני כמאה שנה, החלה התעוררות גאולת קרקעות בטבריה. בשנת תרפ"ז (1927) החלה עבודת פענוח אגרות רמח"ל (שהודפסו כעשור לאחר מכן). אחרי שהחוקר יערי פרסם את מאמרו בשנת תרצ"ב (1932) החל הפקפוק באמתות אגרת טבריה. בשנת תרצ"ד, קיבע הרב ילוז את סילוף הציון בספרו "טוב רא"י" ב"מעשה הנורא" אודות השפחה הישמעלית החרשת-אילמת.

ניסיונות החוקרים להתחקות אחרי הממצאים בשטח לאימות אגרת טבריה זירזו את המזורזים שהמציאו את הציון. לזה כיוון הרב טולידאנו בתשובתו למהדיר גינצבורג "קבר הרמח"ל ידוע כאן":

"מר ברוך טולידאנו מטבריה כותב לי בנדון זה במכתבו מיום ר"ח אב תרצ"ז:
קבר הרמח"ל ידוע כאן, על פי המסורה שכמעט אין לפקפק באמתותה, אצל המערה של ר' עקיבא במעלה ההר הנשקף על-פני העיר;
וכיון שהקבר גדול בגודל קבר הרמב"ם בערך, הוא נראה היטב מן העיר. – – על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת". 

הרב ברוך טולידאנו ואחיו הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל תושבי טבריה, טרחו מאוד בגאולת קרקעות טבריה ושיקום קבריה. פנייתו של גינצבורג לר' טולידאנו הגיעה הרבה אחרי התעוררות הספקות וכשלוש שנים אחרי קביעתו ההזויה של ר' ילוז – גיסו של אחיו הרב יעקב משה טולידאנו. מטרת פנייתו התמימה של גינצבורג לר' טולידאנו תושב טבריה, היתה לבירור טענת יערי מול הממצאים שבשטח, אולם לא ידע גינצבורג שהמכותב ובני משפחתו המציאו את המסורת שבעקבותיה נבנה יותר מאוחר הציון שהפך להיות לקבר. הוא גם לא ידע, שאין כלל מצבה בטבריה. לא בכדי כתב הרב טולידאנו במכתבו "שהקבר גדול בגודל קבר הרמב"ם בערך" כיון שהמצבה שנבנתה, היתה זהה לאותה המצבה שהוא ואחיו שיקמו ובנו קודם לכן על קברו של הרמב"ם בטבריה (ואולי אפילו נבנתה ע"י אותו בנאי). 


מימין, ציון הרמח"ל כביכול בטבריה,                                          משמאל, קבר הרמב"ם זלה"ה (תחילת שנות ה-30)

הכיתוב הנמצא היום על המצבה הבדויה: פ"נ [=פה נטמן] החליף את 'הציון' כביכול בטבריה ונקבע למקום "קבורתו הרשמי". עדות הרב טולידאנו שהודפסה בשנת תרצ"ז (1937) – "על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת" מאששת את העובדה שזה לא מכבר הגו את ההשערה, ולשונו הסגירתו, "שכמעט אין לפקפק באמתותה". לאחרונה התפרסם ברבים מחקר הקושר את הרבנים 1 טולידאנו למספר פרשיות זיופים.  כעשור לאחר הפניה לר' טולידאנו, הצמיחה 'המסורה' החדשה אתר קבורה. 

ראה: "חזון טברימון, תעודות מזויפות מבית היוצר של האחים טולידאנו בטבריה", הרב משה הלל, ירושלים תשפ"ב. המחקר הראשון אודות "כנס טבריה" פורסם לראשונה בחוברת זו העוסקת בחשיפת זיופים ושיטות עבודה של שני האחים טולידאנו. 

בשנת תש"ז (1947), במלאת 200 שנה לפטירת הרמח"ל, החליטה מחלקת התרבות של הועד הלאומי לכנסת ישראל, בהוראת נשיאה מר יצחק בן צבי, לנקוט בפעולות שונות להנצחת הרמח"ל, ש"חידש את נעורי לשוננו", כחלק מההתעוררות התחיה הלאומית, העצמת אנשי הרוח והשפה העברית. לצד הועד הלאומי הוקם "ועד צבורי לחגיגות רמח"ל" ובראשה הועמד אהרן זאב בן ישי. שהיה איש רוח, סופר, משורר וכתב, ובין תפקידיו בעירית תל אביב היה עורך העיתון "ידיעות עיריית תל אביב". בז' באדר תש"ז (27.2.47) פורסמה קריאה מטעם מחלקת התרבות של הועד הלאומי (ההדגשות והסוגרים במקור):

שנת רמח"ל

כרוז מחלקת התרבות של הועד הלאומי.

אחינו כל בית ישראל!

השנה תמלאנה מאתים שנה מיום הסתיים פרשת חייו ופעולתיו של אחד מופלא בקרבנו, פרשה שראשיתה באיטליה, המשכה בהולנד, הדיה באירופה היהודית כולה, וסיומה בארץ־ישראל, יהודה מאיר לדורות.

ר' משה חיים לוצאטו חידש את נעורי לשוננו… מן הראוי שנעלה את זכרו ונספר את פעולותיו ונברר את משנתו בשנה זו, שנת המאתים למותו.

לכן החלטנו אנחנו, מחלקת התרבות של הועד הלאומי, להכריו בשמנו ובשם כל מוסדות התרבות המרכזיים בארץ שהושיטו את ידם לנו בזה כעל שנת רמח"ל. 

אור לכ"ו באייר (שהוא לפי עדות אחת, יום פטירתו של רמח"ל) אנו קוראים לעצרת־עם לאומית, מוקדשת לזכרו, בעיר־הקדש טבריה (שבה או בקרבתה מקום מנוחתו). לעצרת זו אנו מזמינים את כל נושאי התרבות בישוב ואת כל מרכזי התרבות הגדולים בתפוצות… 

מסקנות הועד הצבורי הובאו בפני ועדת התרבות ואושרו. עיקריהן: 

לקראת חגיגות רמח״ל – במלאת 200 שנה לפטירתו

ועד צבורי לחגיגות רמח"ל. – ליד מחלקת התרבות של הועד הלאומי נוסד – ביזמת מר א.ז. בן-ישי – ועד צבורי לחגיגת "שנת רמח"ל", במלאת 200 שנה לפטירתו של ר' משה חיים לוצאטו, אבי הספרות העברית החדשה (תס"ז – תש"ז)…

עצרת ישובית בטבריה. – אור לכ"ו אייר ש.ז. יום פטירתו של רמח"ל, תתכנס בטבריה – עיר קבורתו של רמח"ל לפי המסורת – עצרת ישובית מטעם הועד הלאומי לכנסת ישראל, במעמד חכמים וסופרים ונציגי מוסדות התרבות העברים מכל הארץ. בעצרת זו יורצו הרצאות על רמח"ל ותקופתו, וכן יוכרז על-ידי מחלקת התרבות של הועד הלאומי על "שנת רמח"ל" (למחקר, לעיון וללימוד ביצירותיו).
"שבת רמח"ל"… משבת זו, ובמשך כל השנה, ייקבעו בבתי-התפילה שעורים ב"מסילת ישרים".
…בבתי-הספר…
…כפר "מסילת ישרים" ורחובות על שם רמח"ל. – הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל נתבקשה לקרוא בשנת רמח"ל נקודת-ישוב חרדית חדשה בגליל התחתון, שתווסד בשנה זו, בשם "כפר מסילת-ישרים". כן נתבקשו העיריות והמועצות המקומיות העבריות לקרוא רחובות על-שם רמח"ל (בתל-אביב קיים זה-כבר רחוב בשם זה).
פרסי רמח"ל
תערוכות רמח"ל
מוזיאון רמח"ל…".

"עצרת רמח"ל" נקבעה ליום חמישי, ערב כ"ו אייר תש"ז בבית העם בטבריה, ולמחרתה זומנה התכנסות בשעה 8 בבוקר ליד מלון "דפנה" לשם עליה לקברו של הרמח"ל ("דבר" 15.5.47). רבנים חשובים השתתפו בעצרת ובכללם הרבנים הראשיים של טבריה, הרבנים הראשים של תל אביב; יעקב משה טולידאנו ואיסר יהודה אונטרמן, עו"ד שמעון דהאן – ראש עירית טבריה, ד"ר קסוטו, יעקב פיכמן, אנשי רוח, סופרים ותושבי טבריה. הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל זצ"ל היו אמורים להשתתף אולם לבסוף נעדרו, ותמורתם הוקראו מכתבי ברכותיהם. חלק מתוכנית העצרת שודר ברדיו ירושלים. את הערב פתח מר יצחק בן-צבי נשיא הוועד הלאומי. תוכן נאומו התפרסם כחודש מאוחר יותר במאמר "רמח"ל וישובה של ארץ ישראל".  

בפתח דבריו, סקר בן-צבי את תולדות ימי התחדשות הישוב בטבריה בעלייתו של ר' חיים אבולעפיה. לטענתו, עלייתו עוררה בקרב הקהילות היהודיות באיטליה ורבניה כמיהה, השתוקקות ורצון לעלות וליישב את ארץ ישראל. וכיוון שכך, גם ברמח"ל פעמה רוח חלוצית משיחית והשתוקקות לכאורה לקחת חלק בחלוציות וחידוש הישוב היהודי בעשיה ולא רק בתפילה.

"…אני בא לידי מסקנה שדעתו של הרמח"ל היתה כדעת רבי חיים אבולעפיה איש המעשה, ובדעת אחת היו שניהם".

כלל לא ידוע שהיה קשר בין הרבנים אבולעפיה והרמח"ל, וקביעה חסרת שחר זו של בן-צבי תמוהה ביותר. 

מגמתו של בן צבי ברורה! בדבריו ניסה ליצור זיקה עמוקה בין הרמח"ל לעיר טבריה וחכמיה, ולשזור קביעה זו במסכת חייו האמתית של הרמח"ל, להיותו ניצוצו של רבי עקיבא הקבור בטבריה, האלצותו להתיישב בעכו, וקבורתו בכפר יאסיף.

בסוף דבריו יצא המרצע מן השק בגילוי דעתו ומטרתו (ההדגשות אינן במקור):

"…הוא מת באסון טרגי במגפה, אשר קטפה אותו ואת אשתו ואת שני ילדיו… הוא מת פתאום, בגיל 40, הוא וכל בני משפחתו, וגם מקום קבורתו לא נודע אל נכון. רבני טבריה הודיעו לגולה על מותו הטרגי במלים הללו:

'…ונקבר בטבריא אצל רבי עקיבא ע"ה. אשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא, ואוי לנו כי נפלה עטרת ראשינו… ולא קם עוד בישראל כמש"ה'.

אפשר להסיק מכאן, כי בהיותו בעכו עמד רמח"ל בקשר עם רבני ארץ ישראל, והם ידעו להעריך אותו כראוי, אבל לצערנו לא נשארו תעודות בכתב. אבל יש להעיר על טעות שנשתרבבה במכתב זה, אולי על ידי המעתיק, בדבר קבורתו של הרמח"ל בטבריה, על יד קברו של ר' עקיבא. 

כנגד זה יש תעודה מקורית אחרת, מכתבו של רבי שלמה עבאדי, מחדש הישוב של כפר יסיף, שבו נאמר, כי רבי משה מלכי ורבי חיים לושאטו קבורים בכפר יסיף. דבר זה מתאים למנהג המקובל אצל יהודי עכו עד היום הזה, להוביל את מתיהם לקבורה בכפר יסיף, הסמוך לעכו, ואין שום יסוד להניח שבנדון רמח"ל ומשפחתו נהגו אחרת. אולם הישוב בכפר יסיף נפסק לפני מאה שנה, ורק בית הקברות היהודי נשאר בו לזכר עד היום הזה.

אכן, טבריה היא העיר הקרובה ביותר לרוחו של רמח"ל, עליה נאמר: 'טבריה עמוקה מכולן, ומשם עתידין להגאל' (ראש השנה ל"א). קשריו הרוחניים של הרמח"ל אל הרשב"י ואל רבי עקיבא מספיקים, בכדי לחייבנו להקים לו ציון וזכרון בעיר זו, ליד קברו של רבי עקיבא, שרמח"ל ראה את עצמו ניצוץ ממנו".

נאומו הפסאודו-מדעי של בן-צבי אינו יותר מערבוב של אגדות והיסטוריה. קביעתו ברורה וחד משמעית:

הרמח"ל אכן נקבר בכפר יאסיף. אולם מכיוון שפסקה ההתיישבות היהודית בכפר יאסיף, ובית הקברות היהודי זרוע הרס – לא ניתן להקים לו "ציון וזכרון" בכפר, ואין זה לכבודו שיוקם ציון וזכרון במקום נידח. על כן: 

"קשריו הרוחניים של הרמח"ל אל הרשב"י ואל רבי עקיבא מספיקים, בכדי לחייבנו להקים לו ציון וזכרון בעיר זו, ליד קברו של רבי עקיבא".

שאיפותיו של בן צבי היו להקים ציון וזכרון לרמח"ל בעיר טבריה. הוא ודאי לא תיאר לעצמו שהציון והזכרון שהגה – יהפוך להיות "קבר הרמח"ל" ומוקד משיכה והשתטחות לרבבות על גל-אבנים, הקשור כדבריו לרמח"ל רק בגין קשרים רוחניים ושאיפותיו הציוניות לכאורה של הרמח"ל.  

אחרי נאומו של בן צבי, עלה לנאום הרב יעקב משה טולידאנו, רבה של תל אביב ולימים שר הדתות. גם דבריו עובדו למאמר שפורסם כחודש לאחר העצרת בשבועון "היסוד".   כקודמו, בתחילת נאומו סקר את תולדות חיי הרמח"ל וקהילות איטליה. בתייחסותו לקבר הרמח"ל המציא טיעונים שונים ומשונים ובכללם המציא פתרון לסתירה שבין אגרת טבריה לאגרת כפר יאסיף:

 "אני חושב שדוקא עי"ז אנו מבינים הסתירה שבין אגרת טבריה ובין האגרת של ר"ש עבאדי השד"ר הנז', וזהו שמפני המגפה לא הועברה גופתו של רמח"ל מיד אחרי מותו לטבריה, כי אם שמו אותו בארון בכפר יאסיף, מקום קברות יהודי עכו… ורק אחרי זמן הועברה לטבריה, ושתי האגרות איפוא צודקות, שבאגרת השד"ר ר"ש עבאדי שנכתבה רק חדשים אחדים אחרי מות רמח"ל, היה עוד ארונו מונח בכפר יאסיף, ואגרת רבני טבריה נכתב בזמן שהועבר הארון לשם, ומן הדין הוא שגם בשעה שמעבירין הארון למקום אחר, מספידים עליו, ביחוד באדם גדול כזה", (שם עמ' 299).

דבריו האחרונים של הרב טולידאנו מופרכים לחלוטין; הן מצד העובדה שבארץ ישראל אין קוברים בארון, ויתרה מכך, חל איסור הלכתי להעביר עצמות ממקום למקום אפילו מצד סיבת כבוד המת, ומעולם לא נשמע שנעשה כדבר הזה בארץ ישראל.

בחתימת דבריו התייחס הרב טולידאנו לאגדה ההזויה על השפחה הישמעאלית החרשת-אילמת:

"בס' טובת מראה… מובא סיפור אגדיי בשם ה"ר אברהם סתהון, ששימש את הרבנים שבטבריה, מלפני כשמונים שנה, שבניין הקבר ההוא נעשה ע"י נס שקרה למשרתת ערביה סומא שברחה מאדוניה למערת רע"ק להתחבא שם…

אני חושב שהספור הזה, עם כל הזרות שבו, מתייחס הוא אל זמן קבורתו של רמח"ל שם, שאולי לא רצו גדולי הרבנים בטבריה להרשות בניין קבר עליו, מפחדם מהחרם של מתנגדי רמח"ל, ורק על ידי סיפור חלום כזה, יכלו לבנות. זוהי השערתי שלדעתי קרובה לאמת. זכר צדיק וקדוש לברכה בישראל" (שם עמ' 301).

כמוכח לעיל, הבדיה שהוטמעה באגדה הומצאה ע"י גיסו הרב ילוז ב"טוב רא"י", והרב הנכבד אימץ אותה לביסוס המצאותיו, לשם הסבת מראה מקום מערת רבי עקיבא זיע"א – "לקבר הרמח"ל". 

בכתבת סקירת העצרת שפרסם בן-ישי בעיתון "חדשות עירית תל אביב" , הביא בתחילת הכתבה את החלטות הועדה שעמד בראשה, ולאחריהן דיווח:

"למחרת, בכ"ו אייר (יום מותו של רמח"ל) בבוקר, עלו משתתפי העצרת ומאנשי טבריה אל המקום שבו נמצא לפי המסורת קברו של רמח"ל (סמוך לקברו של ר' עקיבא). נקבע מקום שבו יוצב ציון לזכר הרמח"ל".

ידיעות עירית תל-אביב כ"ו אייר תש"ז (16.5.47) הידיעה בדבר החלטת קביעת מקום ציון הרמח"ל

למחרת עצרת טבריה, עלו משתתפי העצרת ומאנשי טבריה למקום שבו נמצא "קברו של רמח"ל" לפי המסורת שבדו הרבנים ילוז וטולידאנו. נקבע מקום שבו יוצב ציון וזיכרון לרמח"ל, כהוראותו המלומדת של מר יצחק בן-צבי. הקבר נבנה אחרי זמן קצר בהשתדלות אחיו – הרב ברוך טולידאנו, וחתנו ראש עירית טבריה עו"ד שמעון דהאן (אדהאן). 

אחד מגדולי החכמים שהתנגד נחרצות להמצאת טבריה עוד בראשית התהוותה היה חכם סלמאן מוצפי זצ"ל. הרב נולד בבגדד, וחמש פעמים עלה לארץ ישראל קודם שנשתקע בה. בט"ו באלול ה'תרצ"ה (7.9.1935) בהיותו בן 35 עלה עם משפחתו לארץ ישראל.

"ביום השישי פרשת כי תבוא אל הארץ ט"ו אלול תרצ"ה עלה רבנו עם אמו ואשתו לארץ ישראל ודרכו רגליו בעיר טבריה בה עשה את השבת בקרבת ציון רבי מאיר בעל הנס". ("עולמו של צדיק" הרב בן ציון מוצפי, ירושלים תשל"ו, הוצ"ח עמ' 90). 

בהנהגותיו הקדושות נהג הרב לנסוע לקברי צדיקים ולשפוך שיחה, תפילה ובכיה. הוא הכיר כל פינה ומצבה, וכאלה שהיו במקומות נדחים ובלתי מוכרים.

"שהותו בגליל ארכה שבועיים התחנה הראשונה היתה טבריה בה שהה קרוב לשבוע. בלילה הראשון התפלל ע"י ציונו של התנא רבי מאיר בעל הנס חצי לילה משניות מפי רבי מאיר וחצי השני תפלות ואמירת סליחות… בציון רבי עקיבא בילה כמעט יום תמים תחת שמש הלוהטת". (שם עמ' 126-129).

מעיד הרב בן ציון יצ"ו, כששאל את אביו אודות הקבר בטבריה, ענה לו, שאין הרמח"ל טמון בטבריה ו"אין לה שום מקור – אפילו רעוע", אלא בכפר יאסיף. ובתשובה לשאלה שנשאל בשו"ת אתר דורש ציון (שאלה 200640)" "האם הרמח"ל טמון בטבריה? והאם זה נכון שמו"ר אביכם התנגד לזה?", ענה:

"…זכורני כשהייתי ילד קטן כבן 6 שנים, ומור אבי ז"ל נסע עם 150 איש מירושלים… והיה גל אבנים ניצב כסימן לציונו של רבנו עקיבא זיע"א. ואמר אבי ז"ל להם כי אין לגשת לגל האבנים כי הוא ניצב רק כסימן לאנשי טבריה ולעולי הרגל שמקבר הרמב"ם ז"ל היו מזהים את המקום

גל אבנים, מזהה קבר רבי עקיבא. גלויה משנת תרצ"ד (1934)

קודם כ-50 שנה אחד מאנשי אירופה כתב על דעת עצמו בצבע על הגל שמו של הרמח"ל ואבי ז"ל מנע מכולם לגשת שם.

זכורני קודם 54 שנה עירית טבריה דאז ניסתה לסלול שביל ליד קבר רבי עקיבא, גם ניסו להתקין גג מביטון מעל ציונו, וחפרו בורות לבנית העמודים, והשליכו עצמות ישראל לאשפה, והגיעו שלוחי בד"ץ העדה החרדית והרסו את היסודות, משום שנתגלו עצמות מתים בבורות והושלכו כדומן על פני השדה, וזאת ראיתי בעיני. מיד הגיעה משלחת של הרבנות הראשית, ופגשתי אותה בהזדמן, בראשה עמד הראשל"צ הרב יצחק נסים ועמו עמיתו הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב יעקב עדס, הרב עובדיה הדאיה, הרב שאול ישראלי, הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל, ועוד, והורו לעצור את העבודות שם. מפני שעל פי מסורת רבני טבריה 24 אלף תלמידיו קבורים כולם במורד ההר.

חדשים מקרוב באו וסללו כביש אספלט סביב הקבר, והגדילו לעשות עוד ובנו "מציבה" לרמח"ל שלא היתה ולא נבראה, ומתעקשים לומר שזה קברו בעוד שכל אנשי טבריה הוותיקים, ובראשם עטרת ראשינו הגאון רבי מאיר וועקנין ז"ל רב העיר וחביריו, יודעים שאין זה נכון כלל. וחקרתי אותם זה למעלה מחמישים שנה, והעידו שאין זה קברו, ולך תוכיח שלא. והם מתעקשים ל"הוכיח" שזה קברו, ומוכנים להוריד את השמש והכוכבים שיעידו שכך הוא. ואין בי כח לעמוד כנגדם".

וכיוצא בזה, העיד הרב שמואל אליהו יצ"ו, שדעת אביו הראשל"צ מרדכי אליהו זצוק"ל (שהיה בחור בין 18 בימי העצרת) היתה שהרמח"ל הקדוש אינו קבור בטבריה אלא בכפר יאסיף! וסיפר, שכשהיה עם אביו בציון רבי עקיבא, אמר לו הראשל"צ זצ"ל במפורש: "הרמח"ל אינו קבור כאן אלא בכפר יאסיף".

 

לסיכום:
הוכח מעל לכל ספק, שציון הרמח"ל בטבריה שהפך להיות קבר הרמח"ל בטבריה, נבנה לראשונה לאחר עצרת טבריה בשנת תש"ז (1947) על סמך: אגרת בדויה, שיבוש אגדה הזויה על שפחה ישמעאלית מטורפת חרשת-אילמת. ובתמיכת מר יצחק בן צבי – נשיא הועד הלאומי, הרב יעקב טולידאנו – רבה הראשי של תל אביב, אחיו – הרב ברוך טולידאנו, חתנו – עו"ד שמעון טולידאנו – ראש העיר טבריה, ופעילים ציונים, אנשי תרבות וספר. מייסדי הקבר רצו להציג את הרמח"ל כרב נכבד, ציוני נלהב, מחדש הישוב, השפה, הספרות והמוסר.

"כשנקרב אליו, נכיר בו אדם קרוב לנו, לב קרוב – משורר שעמד במערכות ישראל, שנלחם בכל להט נפשו לגאולת ישראל, ולא שקט על אדמה נכר עד אם השיג את מרום מאוייו ועלה כחלוץ לפני אחיו, אל ארץ געגועיו", ("דבר", כ"ו אייר תש"ז (16.5.47) רמח"ל כמשורר, יעקב פיכמן מנואמי עצרת רמח"ל).

מקום נכבד הוקדש לספרו של הרמח"ל "מסילת ישרים", ואף הומלץ להקים בגליל ישוב חרדי כשם הספר. בראשית הסבת גל האבנים – לקבר הרמח"ל, נכתב על הציון בצבע שחור ובאותיות גדולות: "בעל מסילת ישרים", ומעליו באותיות קטנות, "רבנו משה חיים לוצאטו". ומאז, רבבות עמך בית ישראל, רבנים, מקובלים ואנשי שם, באים ומשתטחים על גל אבנים שהוקם מכוח שרשרת הזיות וסברות חסרות יסוד, עד שאי אפשר שלא לבכות או לצחוק. נשגב מבינתנו, כיצד אנשים רמי מעלה בתורה, באקדמיה ובציבור מסרבים להכיר באמת ובעובדות!

 

מנוחה נכונה כפר יאסיף

כפר יאסיף נמצא כתשעה ק"מ מזרחית לעכו. ההתיישבות היהודית במקום החלה כנראה בימי בית שני, אולם לא התקיימה ברציפות. ניתן למצא עדויות לגלי התיישבות מתקופות שנות. לעניינו, ככל הנראה בין שנת ת"ק – תק"א (1740-1741), התחדש הישוב היהודי במקום. בשנת תק"ב מתאר ר' סיגוונטי את הישוב:

"ואחר ראש השנה בב' ימים, הלכנו חוץ לעיר מהלך ד' שעות כדי לילך לקבר חושי הארכי, וכל אותו הדרך מלא בניינים גדולים וגבוהים… ואותו הכפר נקרא כבר ישיב, המוזכר בזוהר: "מטו לכפר ישיב" (לא מצאנו כפר בשם זה בזוהר),  ובו שובע גדול והוא מארץ ישראל ונוהג כארץ ישראל ממש. ומצאנו שם כמו עשרה בעלי בתים והם יושבים בטוב ובחירות גדולה, ומלאכתם היא זריעה וקצירה, ונותנים מעשרות, ושורפים התרומה. ושנה זו שנת התק״ב אינם זורעים כי היא שביעית. ואין להם שום גלות, ממש כמו שהיינו מקדם בחירות ובשלווה גדולה. ובוודאי שמי שיושב ללמוד תורה שם הוא בטוב שובע ובחירות. ואויר ארץ ישראל מחכים. והמחיה בזול, ומים שם שלא היו בכל העולם. ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות כלל ועיקר, כי כל אחד ואחד תחת גפנו ותחת תאנתו. ואינם לובשים מלבושים טובים כי אם מלבוש אחד, בין בשבת ובין ביום טוב וזה מפני שאינם מבקשים כבוד לנפשם" (איגרות המסע, עמ' יז).

מאורעות הארץ ובפרט בצפונה, מלחמות ומגפות גרמו להגירה גדולה ונדידה. רבים מבני צפת נמלטו מהעיר. גם תושבי העיר טבריה סבלו ממלחמות וסכנות שאיימו ח"ו להשמיד לאבד ולהרוג. מזלה של עכו גם לא שפר, מבית ומחוץ שיכלה חרב ובחדרים אימה. בתחילת חידוש הישוב, היה כפר יאסיף לאי של שקט ושלוות עובדי אדמה. עם הזמן נקבצו אליו פליטים ובתוכם תלמידי חכמים, ועתה משנדרשו התושבים להחזיק בידם נקלעו לדוחק. תושב המקום, הרב שלמה בן גבריאל עבאדי זצ"ל, נתבקש לצאת כשד"ר על מנת: 

"לקיים ולהעמיד המקום הקדוש הנז' כפר יאסיב תוב"ב בעשותם סִפֵּק לת״ח הקוראים בספר תורת האלקים, שואלין ודורשין כל הדבר הקשה, על אדמת הקודש וישבו לבטח לעולם. הנה גם המצוה הזאת אין הקיש לערכה בהפריש מממונם לצורך בנין בית הכנסת וגמר בנין בית המדרש" (להלן אגרת כפר יאסיף).

הרב שלמה עבאדי

הרב שלמה בן גבריאל למשפחת עבאדי נולד בארם צובה – היא העיר חאלב שבסוריא. המידע הראשון שמצאנו אודותיו נמצא בסידור "שערי רחמים" (שקופית 9) שהודפס בשאלוניקי בשנת תק"א. מהסכמה לסידור כתב הרב שמואל שלם זצ"ל – מגדולי חכמי סלוניקי נודע, שהרב עבאדי יצא ממקום גידולו, העיר המערבית שבמערבא של בבל היא 'ארם צובה' שנודעה כזבת חלב ודבש בגדולי חכמיה ותורתה – וממנה הגיע לטורקיא טרם בואו לארץ ישראל. 

בדברי ההקדמה של ר' עבאדי נודע, שהרב עבאדי, יצא למסעו מארם צובא לטורקיא ובמהלך שנת ת"ק (1740) הגיע לעיר אדריאנופול לבית מדרשו של רבה הראשי הרב גירון זצ"ל. ממנו המשיך לשאלוניקי והגיע אליה בראשית שנת תק"א וגר שנה שלמה בביתו של הרב שמואל שלם זצ"ל. בראשית שנת תק"ב (סוף 1741) עלה הרב המקובל עבאדי משאלוניקי לארץ ישראל והתיישב בצפת עיר המקובלים מספר שנים.

"הנה באנו להודיע במרום מחנה קדשם, כי העיר ה' את רוח איש אלהים קדוש יאמר לו, הוא החכם השלם המקובל האלהי שלשלת יוחסין כמה"ר שלמה עבאדי ה"י, ובא למקום הקדוש הנז' כפר יאסיב תוב״ב, אחר כמה הרפתקי דעדו עליו, וישב בצפת תוב״ב כמה שנים, ומרוב הצרות יצא ערום בלא כסות והלך גם לעה״ק ירושלים תוב״ב, מרוב הצרות ויוקר השער והרעב יצא ערום, ובא למקום הקדוש הנז', ובחר בו ליופי המקום" (אגרות ארץ ישראל עמ' 274)

איננו יודעים כמה שנים ישב הרב עבאדי בצפת ובירושלים, אולם מובן שעבר תלאות רבות בגוף ובממון, עד שנותר חסר כל. כנראה שבסביבות ראשית שנת תק"ו (1746) הגיע לכפר יאסיף והתיישב בו. לא נכונה הסברה שהרב עבאדי ייסד את הישוב בכפר יאסיף כיון שהישוב חודש כשש שנים לפני הגעתו. לפי חשבון זה, ר' עבאדי הגיע לכפר יאסיף כשנה וחצי אחרי פטירת הרמח"ל וקבורתו במקום, וקרוב לפטירת הרב משה מלכי.

הרב עבאדי שלא מכבר הצטרף לישוב המתחדש נתבקש ע"י תושבי הכפר לצאת למסע שדרו"ת מטעמם. לדידם, היה הוא המתאים ביותר לשליחות מעצם היותו תושב המקום, רב מפורסם (סידורו), מוכר בארם צובא, טורקיא ואיטליא, ומלומד במסעות והתמודדויות.

בט"ו לחודש אלול התק"ז (10.8.1747) נחתמה אגרת לשד"ר של כפר יאסיף הרב שלמה עבאדי ז"ל. שליחות זו הייתה חריגה במיוחד, כיון שרק הערים ירושלים, חברון, צפת וטבריה היו מוסכמות ובד"כ מתואמות בשליחת שדרי"ם לחו"ל (מלבדם יצאו שלוחים ממספר מועט של ישיבות נודעות ומוסכמות, ואנשים בודדים שמצוקתם הרקיעה שחקים). בניגוד לכל שדר"י א"י, כפר יאסיף עלום השם היה זקוק לציר נאמן שיפתח את לבם וכיסם של בני הגולה. 

מתחנותיו הראשונות וכתבי ההמלצה ברור אפוא, שבתחילה פעל הרב עבאדי לקבלת הכרה ותמיכה רחבה להצלחת שליחותו. באמצע חודש אב תק"י (8.1750) מצאנו אותו מקבל הסכמה עבור ספרו "לקט שושנים" מהרב שבתאי אלחנן מהזקנים בעיר בעיר קסאלי מונפיראטו (Casale Monferrato) שבצפון מערב איטליא. איננו יודעים כמה זמן והיכן היה באיטליא, אולם כשליח המקום – אין ספק שסיפר נכבדות אודות כפר יאסיף – על החיים ועל הטמונים

 

אגרת כפר יאסיף

האגרת המלאה ניתנת לקריאה בספר "אגרות ארץ ישראל" מאת יערי (החל מעמוד 270). בע"ה להלן נתייחס במה שנוגע לאמירותיו השגויות של יערי שבגינם היו שערערו על חלקים מתוכן האגרת.

בחלקה הראשון של האגרת מתואר הכפר כמקום טוב נבחר ה' – אלא שֶׁשָּׁמַם מיושביו, והארץ עליה הוא יושב "בוקא ומבוקה ומבולקה" – "חרבה, נשחתת ושוממה". דלות הצדיקים החפים מעוון היושבים עליה מעוררים את הארץ מתוארת כאלמנה גלמודה לצעוק ולבכות בעבורם – אם כי ללא הועיל.

"באדין מתכנשין כנסייא לשם שמים, נכנס בכי טוב על דברת הארץ שראייתה טובה, מקום אשר בחר לו י-ה, הלא היא כפר יאסיב תוב״ב וכל גבולה, לעלות זכרונה קמי שמייא, לשכן שמו שם כאשר בתחילה, הדרא ארעא בחזקת מארי קמא לאחוזת עולם. 

הנה העם היושב בה נשוא עון, והיא ענייה בוכיה ומבכה נהי בכי תמרורים, כי המר שדי לה כמר מדלי, וגם דל"ה דל״ה עניה שכולה וגלמודה, בוקא ומבוקה ומבולקה, והיא מר לה זה ימים רבים לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם".

הפסקה הבאה, ממשיכה לתאר את המצב הקשה בכל צפון הארץ. ועתה, מתווספת לזעקת הארץ צעקת החיים ונאקת הקדושים שוכני ארץ החיים בכל ארצות הגליל. בסוף הרשימה נזכרו גם טמוני כפר יאסיף.

"כי זה חמש שנים והרעב בקרב הארץ, איש בשר זרועו יאכלו ונהפכו כל פנים לירקון. ועתה הנה צעקת בני ישראל העם היושב בה באה, וישמע אלקים את נאקתם הני שופרי דבלו בארעא, שרי אלפים תקיפי ארעא, תנאים ואמוראים, קדישי עליון, היושבים ראשונה במחנה שכינה, כגון אלישע בן שפט, וחושי הארכי, ורבי נהוראי, ור' יהודה בן בבא, ור' אמי ור' אסי, והרב שלמה ן' גבירול, והרב ר' אברהם ן' עזרא, והרב המובהק משה מלכי זלה״ה והרב ר' חיים לוסטו, ואחריהם כל ישרי לב, כמה לכמה אצילי בני ישראל אשי”רי המלך – מלכו של עולם אסורין שם, עד עת בא דברו לאמר לאסורים צאו מתחת גוש עפר תחתית וקומו צאו אל ארץ חמדה ההר חמד אלהים לשבתו מן העולם ועד העולם".

יערי התייחס לפסקה דלעיל במאמרו "איפה נקבר רמחל" שפורסם בשבעון מאזנים וזה לשונו:

"ובאגרת אחת שניתנה לשד"ר רבי שלמה עבאדי, אחד ממחדשי הישוב בכפר יוסף, נמנה [הרמח"ל] בין קברי הקדושים השונים בכפר יוסף… וכך נהגו גם עם הרמח"ל… זה מתאים לגמרי לאגרת השד"ר מכפר יוסף, שבו נמנה קבר רמח"ל בין קברי הכפר… כי מספר קברי הצדיקים בכפר יוסף היה גדול גם בלאו הכי, וביניהם מפורסמים (חלק רב מהם אגדיים)" (יערי, מאזנים גיליון יד, אב תרצ"ב 1932, עמ' 10-11).

וכאן, בנקודה זו, יערי טעה והטעה.

הזיהוי הראשון שאגרת טבריה מזוייפת, וקבר הרמחל נמצא בכפר יאסיף נזקף לזכותו של יערי. אולם, זלזולו בחכמי ישראל גרם לו:

  • להתייחס בביטול לעניין הנקברים – "חלק רב מהם אגדיים"
  • לכתיבה מאוד לא מקצועית שקבעה שרשימת הנפטרים כוללת כל "הקדושים השונים בכפר יוסף"
  • למסקנות שגויות – "כי מספר קברי הצדיקים בכפר יוסף היה גדול גם בלאו הכי, וביניהם מפורסמים"

בפועל, מצדיקי הציון הבדוי בטבריה נאחזו בהתבטאויותיו המזלזלות וטענו לעומתו, שעובדת אזכור הקברים ככאלה שנמצאים בכפר יאסיף היא הונאה ולכן אי אפשר לסמוך על אגרת כפר יאסיף.

בניגוד לקביעתו המוטעת של יערי, אין שום מילה בכל האגרת שטוענת שזו רשימת הנפטרים הקבורים בכפר יאסיף! ויותר מכך, מחדשי הישוב בכפר יאסיף היו ברובם תלמידי חכמים, ולא יעלה על הדעת שינסו להוליך שולל ו/או יכזבו במידע הידוע והמפורסם לכל. וכן, ידוע היום, שלמעט הרמח"ל והרב משה מלכי – בזמן כתיבת האגרת לא היו בשוכני בית העלמין יהודים מפורסמים. גם מחברי האגרת ידעו זאת היטב, וע"כ בחרו לציין את המצב הכללי בארץ:

 
"כי זה חמש שנים והרעב בקרב הארץ, איש בשר זרועו יאכלו ונהפכו כל פנים לירקון". המציאות הקשה מנשוא הביאה ל"ועתה הנה צעקת בני ישראל העם היושב בה באה, וישמע אלקים את נאקתם הני שופרי דבלו בארעא". צעקת החיים והמתים שויכה לכלל שוכני ארץ ישראל "היושבים ראשונה במחנה שכינה" ולא מיוחדים לכפר יאסיף.
בסוף הרשימת נמצאים גם "הרב המובהק משה מלכי זלה״ה והרב ר' חיים לוסטו" – שני הצדיקים מפורסמים שקבורים בכפר יאסיף – והיחידים ששמעם ידוע ומפורסם ברחבי אירופא. לא בכדי נזכר שמם בסוף הרשימה כיוון שהם החוליה המקשרת את כפר יאסיף עם כל צדיקי חבל הגליל. "ואחריהם כל ישרי לב, כמה לכמה אצילי בני ישראל אשי"רי המלך – מלכו של עולם – אסורין שם" ובכללם כלל הצדיקים הטמונים במאסר אדמת צפון הארץ המצפים ומייחלים לתחיית המתים.
הזכרת שמות צדיקים שהיו טבועים בזכרון יהודי הגולה בנשימה אחת עם הרמח"ל והרב מלכי נועדה לשדר לקורא מסר מוכר, המרכך את עלימות הכפר. מצוקת תושבי הארץ שנזקקו לתפילת החיים והנפטרים, היתה מוכרת היטב לתושבי חו"ל, והוותה זרז למצפון הקוראים שישבו בשלווה (יחסית) להירתם לעזרתם מדין "מבשרך לא תתעלם".
נושא "קברי צדיקים" תופס מקום מרכזי במרבית ספורי המסעות לארץ ישראל.  רבים מהם נדפסו במטרה לרענן זיכרון הגעגועים לארץ ישראל, ולספק את תאוות תושבי הגולה שצמאו לחוות את הארץ הקדושה – דרך המילה הכתובה. מאידך נוצלו היומנים ע"י השדרי"ם לחיזוק ושימור תמיכת קהילות חו"ל ביושבי הארץ הקדושה. ציונם היווה לכותב ולקורא כאחד – מקור להשראה, לקרבה, וצפייה לישועת שמים. 
צמידות הזכרת אתרי קבורה – שאינם סמוכים זה לזה – במשפט אחד אינו חריג, וכדוגמתו מצאנו גם בספרים "עדות ביהוסף" ו"חבת ירושלים" בני אותה התקופה. בתוכנם מוזכרים חלק מקברי הצדיקים ששמם נזכר באגרת כפר יאסיף, ואף אחד מהם לא נחשד כזיוף. 
פלא גדול הוא, שאף אחד לא טרח להתבונן בתוכן האגרת, וכולם קיבלו את דברי יערי כהוויתם. ומכאן והלאה, התפתלו ושפכו מילים כמים כדי לנסות ולתרץ את מסקנתו המוטעת והמזלזלת של יערי, שכביכול זו רשימת הנקברים בכפר יאסיף.
 

בית העלמין היהודי העתיק בכפר יאסיף

בסוף שנת תק"ו, כשנתיים ומחצה לאחר פטירת הרמח"ל זלה"ה, הסתלק הרב משה מלכי לבית עולמו וגם הוא נטמן בכפר יאסיף. כתובת מצבתו מזוהה וברורה.
בגלל הזנחה, שוד אבנים והרס קברים, חרב בית הקברות בכפר יאסיף. המצבה הגדולה הצמודה למצבת הרב מלכי זצ"ל יוחסה למצבת קברו של הרמח"ל זלה"ה. אנו יודעים בוודאות שהאבן הנוכחית היתה לפני כעשרים שנה במקום אחר, וידוע לנו מי הזיז אותה למקומה הנוכחי. קהילת הרמח"ל פועלת ללא לאות למציאת מקום מנוחתו המדויק באתר. אין שום פקפוק או אי וודאות שמקום מנוחתו הוא במתחם בית העלמין הנוכחי. אי"ה, עד שיתברר המיקום המדוייק אין לנו אלא הציון הנוכחי, המצוין במצבת שיש מחודשת.

עדות קבורת הרמח"ל כפי שהובאה ע"י הרב ניפי "שכשמת הרב לוצאטו הנ"ל בעכו, הרב מלאכי טרח עצמו להוליכו לא"י ולקברו שם", נכתבה כולה בלשון יחיד, ולא נזכרו או נרמזו בני ביתו שנספו גם הם במגפה. בנוסף, אין לנו ידיעה שאכן כולם נפטרו באותו היום, וע"כ סביר להניח שלא נקברו בכפר יאסיף, אלא בסביבות "תל עכו".

בימים אלה, הקימה "קהילת הרמח"ל" את עמותת "נחלת הרמח"ל" למטרת שיקום בית העלמין. העמותה פועלת בשיתוף עם כל הגורמים האחראים על המקום, בהכנת תכנית לשיקום בית העלמין היהודי העתיק בכפר יאסיף, בתשתיות, שיקום קברים, והסדרת קבר הרמח"ל כפי שראוי לבוצינא קדישא עט"ר הרמח"ל הקדוש. בראשית שנת תשפ"א החלו עבודות שיקום המתחם סביב קברו של הרב מלכי זצ"ל.

 

בתמונה: שמאל למטה – מצבת הרב מלכי ז"ל, לפניו מימין לשמאל –  מצבות הרמח"ל, אשתו ציפורה ובנו קודם תחילת השיקום.

(ראה דיון בעניין האגרת בקישורים בתחתית העמוד ובפרט בחוברת של אורי כהנא).

 

קבר הרמחל הכרעה לפי גלויה

סיכום הדברים

מקום מנוחתו של עט"ר הרמח"ל הקדוש זלה"ה בבית העלמין היהודי העתיק בכפר יאסיף ללא שום ספק.

הרה"ג בן ציון מוצפי יצ"ו, ציטט לא אחת את אביו הרה"צ המקובל ר' סלמן מוצפי זצ"ל (יליד שנת תר"ס 1900) שעלה לארץ מבגדד בשנת תרצ"ה (1935) שטען, שאין הרמח"ל טמון בטבריה ו"אין לה שום מקור - אפילו רעוע", אלא בכפר יאסיף.

הרב שמואל אליהו

הרב שמואל אליהו שליט"א, גילה שדעת אביו הראשל"צ מרדכי אליהו זצוק"ל היתה שהרמח"ל הקדוש אינו קבור בטבריה אלא בכפר יאסיף! בשיחה עם הרב מקובר שליט"א (אייר תשע"ט) סיפר, שכשהיה עם אביו בציון רבי עקיבא, אמר לו הראשל"צ זצ"ל במפורש: "הרמח"ל אינו קבור כאן אלא בכפר יאסיף". הרב נתן את רשותו לפרסם את הענין בשמו!!

ממשה עד משה לא קם כמשה. ולכל היד החזקה, לכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל.

 

 

 

 

למנווטים בוויז, יש לחפש "סופר פארם כפר יאסיף". הכניסה לבית הקברות ממש מול החניה של הסופר פארם ונראית כמעבר בין בתים (לרוב בקיץ מוסתר ע"י קוצים וצמחיה גבוהה), לפני שלט הדרכים הירוק.

לשאלות הרבים:
1. בית העלמין נמצא על הכביש הראשי (70) העולה צפונה ועובר בתוך הישובים.
2. יש לחצות בזהירות רבה את הכביש הראשי והסואן!
3. אין שום בעיה בטחונית לבקר במקום בכל שעות היממה, ואין צורך בתיאום.
4. בלילה, השדה חשוך ביותר ואין אמצעי תאורה.

 

 

קבר הרמחל מקורות והוכחות

 

קישורים חיצוניים והרחבות בעניין בית הקברות היהודי העתיק בכפר יאסיף:

תיקון ליל שבועות השלם

התיקון היחיד שנערך בדיוק כפי שעשה אותו האר"י הקדו"ש והוראותיו