מבוא:

ב' נוסחים של מסילת ישרים מצויים בידינו: "נוסח הויכוח" ו"הנוסח המודפס".

באמצע שנת ה'תצ"ה עזב עט"ר מוהר"ר הרמח"ל זלה"ה את עיר הולדתו פאדובה ועבר לגור באמסטרדם. כעבור כשלוש שנים ומחצה, סיים לכתוב את ספרו "מסילת ישרים" נוסח הויכוח. בחתימת הספר כתב:

לאחר שהסתיימה כתיבת הספר, מכורח אילוצים כלכליים ומדיניים פנה הרמח"ל ז"ל לאנשי שלומו בקהילת אמסטרדם ובקשם לסייעו להביאו לדפוס. עמיתיו נענו לבקשתו – לא לפני שאילצו אותו לערוך שינויים מקיפים במבנה המסילה, ובמספר מקומות אף בתכניה. כך נולדה מסילת ישרים "הנוסח המודפס", היא המהדורה הידועה והנפוצה ביותר עד היום. הספר הודפס לראשונה באמסטרדם:

"בשנת כי עת לחננה כי בא מועד לפ"'ק".

בהסכמות והברכות שבפתיחה לספר נמצא שדברי הרב רפאל מילדולה ז"ל נכתבו ביום:

 "יט לחודש טבת שנת ששון ושמחה ימצא בה לפ"ק".

מובן מכאן, שהמסילה הודפסה בשליש הראשון של שנת ה'ת"ק, כשנה וחצי אחרי סיום כתיבת נוסח הויכוח. ברור איפוא, שהמסילה נכתבה והודפסה בעת שהות הרמח"ל באמסטרדם.

מקור כתב יד ומקבילות

ספרית בית המדרש ללימודי יהדות בניו יורק, מחזיקה בקובץ כתבי יד שכותרתו "כללים ראשונים וכללים שניים קובץ" (שקופית 348). בסוף הקובץ, נמצאים כתבים שאספם הרב מרדכי שמואל גירונדי זצ"ל שהיה רבה של פאדובה. בין הדפים נמצא מאמר בן שלושה עמודים, וכותרתו "יְבֹאַר מַאֲמָר ר' פִּנְחָס בֵּן יָאִיר" . כתב היד אינו מזוהה, אם כי דומה בצורתו לכתבי יד שמצינו אצל מעתיקי כתבי הרמח"ל זלה"ה.

במאמר, כתב המחבר מבוא ופירוש לברייתא דרבי פנחס בן יאיר בביאור נפלא למילתא הראשונה "תורה מביאה לידי זהירות", בשימת דגש בחשיבות לימוד התורה, וחובת העיסוק בפנימיותה. תוכן זה שונה לחלוטין מב' המהדורות האחרות של מסילת ישרים וכמעט היה אפשר לחשוב שמדובר במחברים שונים. מצאנו בכתב יד מחיקות וכתיבה מחודשת באותו המסמך, צורת כתיבה המתאימה לכתיבת טיוטה ראשונית, וניתן להניח שהכותב ישב לפני הרמח"ל ז"ל ורשם את דבריו.

בחיפוש אחר מקבילות דומות בספרי הרמח"ל ז"ל למאמר זה, מצאנו במאמר "דרך עץ חיים" (שהוא המבוא לספר קל"ח פתחי חכמה) תוכן מקביל וזה לשונו:

"הרי תבין ותדע, שכל הקבלות שנתתי לך עד הנה הן אמת, ולימוד תורתנו הוא ליצר הרע ולסיטרא אחרא – סם המות, ולאחינו בית ישראל הוא סם החיים. והנה תראה, שחורבן בית קדשנו ותפארתנו ושגלינו מארצנו היה בעוון ביטול תורה, כמו שמבואר בתורתנו הקדושה  "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת" (דברים כט, כג) – "וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם" (דברים כט, כד), ו"ברית" האמור שם – היינו תורה.

והנה באמת מצינו, שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (ירמיהו ט, יב). ובפירוש צווה הנביא "וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ" (ירמיהו טז, יא), ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ" (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ו). 

נמצא, כל הכעס שכעס הקדוש ברוך הוא על עמו ישראל הוא בשביל התורה. כי בכל פעולה אין מי שיבין שורש הפעולה, איכותה ומהותה – כי אם הפועל בעצמו הוא מבין הפעולה, איכותה, ולאיזה דבר פעל הפעולה הזאת. לכן הקדוש ברוך הוא, שהוא פועל כל הפעולות, יודע שעסק התורה הוא ראש לכל התיקונים, לכן הזהיר עליה כמה פעמים, וכעס עלינו כל הכעס הזה על אשר עזבו את תורתו" (מאמר דרך עץ חיים).

קטע זה מ"דרך עץ חיים" דומה ביותר לנוסח הנמצא במאמר, וככל שידי מגעת, חיפשתי וסרקתי ספרים ומאגרים רבים, הן של הרמח"ל ז"ל והן של מחברים אחרים ולא מצאתי שום מקור שכ"כ דומה בעניין "מאסה של תורה". 

מאמר "דרך עץ חיים" הופרד בדרך מלאכותית ע"י המדפיסים ובמקורו היה מאמר הפתיחה לספר קל"ח פתחי חכמה שנכתב בפאדובה בשנת ה'תצ"ד. מהדמיון והזיקה שביניהם ניתן להניח שהפירוש הזה לברייתא דרפב"י נכתב ככל הנראה סביב אותה השנה, והוא מעין מהדורה קמא למסילה. המשפט האחרון במאמר נמצא בראש עמוד ריק ונפסק באמצע העניין, ונראה שלא היה לו המשך. ניתן לשער שכתיבתו הופסקה לטובת ספרים ומאמרים אחרים. 

כתיבת המסילה חודשה באמסטרדם במתכונת אחרת ושונה.

רקע סגנונות הכתיבה

כתיבות עט"ר הרמח"ל ז"ל באמסטרדם מגיעות לאחר תלאות, רדיפות וחרמות, שריפה וקבורת אמרי אלוקים, ואינן עוסקות בגלוי בתורת הסוד.

מעבר לתוכן התורני שבמהדורה קמא, ניתן לראות ההדרגה של ממש בתוכן ובסגנון בין כתבי ראשית המסילה לאחריתה. השנים שבהן נכתבה המהדורה קמא היו פוריות ביותר בלימוד ובכתיבת תורת הסוד. בשנת תצ"ד לבדה נכתבו ספרים וחיבורים רבים. חלקם נעלמו, ומהידועים נמצא את מאמר הויכוח, קל״ח פתחי חכמה, כללות האילן, כללים, דעת תבונות, פירוש על מדרש רבה. 

במקביל לפריחה בפאדובה נשפו בעורפו קנאי ונציה. למרות הרדיפה ואפילו בזכותה, האיש משה גדל בעירו ושמעו הלך לפניו.

"הנה, שבח לאלקי ישראל, מרבים העם לשוב מעון ולדרוש את דבר ה', ואלי יאספו כל חרד דבר יום ביומו לשמוע חידושים, כאשר יודיע ה' אלי, ובחורים מעם – אשר עד הנה הלכו אחרי הבלי הילדות והשחרות – הנה, ב"ה, נטו מדרך רעה לשוב אל ה' ובאים ולוקחים תיקונים איש איש ממעשיו אשר עשה". (אגרת טו שנת ת'צ).

"והחכם…  כי קם היום לשטן להעלות חמה ולהבעיר אף, לא ידעתי מה חרה לו?  כי לולא כהמולתו הייתה שתיקתו, עתה לא נודע מזה לעם הארץ דבר. אשר בבוא ספרו לרבני ויניציאה השם ישמרם – מאז היה ההמון הולך וגדל, ומהתם להכא הגיע, כי גם פה לא נשמע ממני מאומה. אף כי הרב חאגיש חשבה לרעה והאלקים חשבה לטובה למען עשה היום הזה להחיות עם רב, החיל אשר נגע אלקים בלבם לבקש את פני ה', כאשר מהיום ההוא והלאה רבים שבו מעון תהלה לאל, והתורה חוזרת לאכסניא שלה". (אגרת נט שנת ת'צ).

עם הזמן, החלו אותות השבר והאכזבה מממסד ההנהגה הרבני האשכנזי של מרכז אירופא ומזרחה לתת אותותיהם, וככל שרבתה האש מחוץ – היטיב הרמח"ל זלה"ה לזהות ולהצביע על הסיבות שגרמו להשחתת מידות רודפיו.

"הלא זה רע בעוונותינו הרבים, שרוב חכמי ישראל כבר רחקו מעל האמת ומן האור הנעים  כבוד ה' אלקינו, ללכת אחרי פלפוליהם של הבל. וה' בוחן לבות הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות הוא, כי אינם נוטים אלא אחרי הבצע והכבוד. ומה שיביא להם מאלה ככל אות נפשם, אותו יבחרו להם". (אגרת פח, תצ"ב).

פוריות עבודתו מבית, ורדיפותיו מבחוץ – הביאוהו להדגיש את חשיבות לימוד פנימיות התורה, "שהאור שבה מחזירתן למוטב" – תחת מאיסתם בה והפיכתה לכלי למילוי תאוות בצעם.

"הַשְּׁקִידָה בָּהּ, וְעַל הַכֹּל שֶׁתִּהְיֶה חֲשׁוּבָה בְּעֵינֵי הַקּוֹרֵא בָּהּ. וְזֹאת מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִיכְרוֹנָם לִבְרָכָה "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירָן לַמּוּטָב… וְהִנֵּה הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה – כְּדֵי לִמְצֹא סוֹדוֹתֶיהָ וְהַפְּנִימִיּוּת שֶׁלָּהּ… כִּי זֶה עִיקָּר לִימּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ שֶׁהוּא לִמְצוֹא פְּנִימִיּוּתָהּ, וְאָז יֶגַּע בְּכָל כֹּחוֹ לַהֲבִינָהּ, מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּמִי שֶׁאֵין עוֹסֵק – רַק בִּפְשָׁט" (להלן מס"י מהדורא קמא).

אחרי שקצה נפשו בנגעי בני אדם, יצא הרמח"ל בשנת תצ"ה למסעו לארץ ישראל. בשלב ראשון, היה עליו להגיע לאמסטרדם לתקופה מה טרם עלייתו לא"י. בדרכו לאמסטרדם – השתלם במסכת גהינם במעשה ה"לינץ" של ביה"ד בפרנקפורט. מסעו הארוך מפאדובה לאמסטרדם דרך גרמניא העמיק את השבר והכרת תחלואי הדור.

"הנה האשכנזים שלימים וכן רבים, ת"ל, כי בפראנקפורט לבדו יהיו בה כשלש מאות תלמידי חכמים בני הישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם, והלואי היה די בזה. 

ואם יש בכל מדינת אשכנז אשר עברתי בה, ובכל מדינת הולנדה אשר אני יושב בקרבה אנשים חרדים אל דבר ה' ומבקשים לדעת ליראה את ה' ולאהבה אותו ולהתחסד עם קונם, ודאי נער יכתבם.

איטליא, כבר יְדָעָהּ הכ"ת יותר ממני. ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלקים, כי אם תוהו ובוהו וחשך שליטים המה בעיר, ואפילו פירושא דקרא "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" לא יבינו ולא ישכילו", (אגרת קיח. אלול התצ"ה, אמסטרדם).

בחלוף שלוש שנים ומחצה לשבתו באמסטרדם נולדה המסילה. השבר הגדול ושתיקתו בתורת הסוד הביאו את הרמח"ל זלה"ה לכתיבת מסילת ישרים "נוסח הויכוח" – שמהותה תורת תיקון החכמים הריקים שפלפולם אומנתם, ורחוקים מדרכי האמת ויושר המידות. במרכזה, מוכיח "החסיד" את "החכם", מנצחו, מיישרו ומנחה אותו לאופן לימוד התורה, המצוות, והמידות ע"פ דרך האמת, והיישרה. הרמח"ל אינו חפץ בנצחון ונקמה אלא כוונתו להעלותם במסילה ש"המאור שבא מחזירן למוטב". תכלית רצונו היתה לתת לרודפיו כלים שיעזרו להם לעצור את התדרדרותם המוסרית שכמעט הסירה את ראשו שלו מעליו, לאחר שנאנס להשבע בפרנקפורט:

"שמהיום והלאה לא אלמוד עם שום אדם בעולם, יהיה מי שיהיה, ומתי שיהיה, ליחיד או לשנים ויותר חכמת הקבלה", (אגרת קח. יז טבת פרנקפורט).

ידע הרמח"ל ברוח קודשו שבאם יסרב להישבע – יכניס עצמו לכדי סכנה, ותהיה נשקפת סכנה ממשית לחייו לאור העובדה, שביכולת בית הדין לדון אותו כרודף ולמסור אותו לידי השלטון בתוענת מורד במלכות ובכנסיא. באגרת ששגרו שונאיו, התגלתה המזימה והמשימה שהטיל עליהם ראש רודפיו ממרום שבתו בצפון גרמניא:

"וכן הטיל עלינו לגלות לכם, כי במקרה אם הלוצאטו לא ישקוט בשל אותו כתב החרם, אזי יגמור אומר לפנות באמצעות אנשים רמי־המעלה, הקרובים לקיסר ולאפיפיור, שיעלוהו על המוקד באמצע ככר בגלל חוצפתו שכתב כי התהלים של דוד המלך ע״ה עתיד להתבטל ושספר התהלים שלו עולה עליו", (אגרות, גינצבורג, מוסד בילאליק עמ' תיד).

רבו מהרי"ב שהיה ברג'יו שבאיטליא לא ידע מאומה ממזימתם, ועל פליאתו בשאלתו מדוע הסכים לחתום ולהשבע, השיב לו הרמח"ל: 

"וכי יקום איש על רעהו ויאמר לו: או כתוב וחתום שאתה ממזר – דרך משל – או אסיר ראשך מעליך, האם יתן ראשו תחת רצונו, ולבלתי כתוב וחתום את כל הדבר אשר ירצה ימסור נפשו למיתה? כן הדבר הזה. הם באים לנגדי בחרב שלופה וקשת דרוכה, רדיפת כל בני הגולה, ואומרים לי, או כתוב וחתום על זאת, או נקים עליך מלחמה עד לב השמים, ואני אהיה כ"כ חסר לב ומשתטה לבלתי כתוב מה שהם רוצים? מאין לי כח לעמוד נגד עולם מלא"? (אגרת קי"ח).

רק חסיד ועניו שמעביר על מידותיו, ונפשו כעפר היתה לכל, ראוי ויכול לכתוב את המסילה הישרה לדבקות בבורא.

"וכי יאמרו: "מדוע לא יצילך ה'?" אף אני אשיבם: "אני שלו וכל העולם שלו, ואם הוא רוצה בזה, אני מה איכפת לי?", (אגרת קי"ח).

"האותי יוכיח במוסר אשר שתקתי ואחריש ואשר לא בחרב אצא לקראתם? כמדומה לי שלא עשיתי דבר יפה מזה מימי, אשך הנחתי למתרגזים להתעשש בקנאתם, ויהי אֵשם ללבבם וזיקות בערו – לחטאת נפשותם… כי זה הדרך אלך בה, להיות מנענע ראשי לכל גל וגל. וכל אשר ידברו עלי אנשי רשע לא חשוב הוא בעיני אפילו כקליפת השום, ולא נופל לבי עליו, כאלו לא היה… איני רודף כבוד, איני מבקש גדולה, מה לי איפה אם ידברו עלי רעה או טובה?" (אגרת קמו). 

כל ענין השבועה היה בעיני הרמח"ל בטל ומבוטל, אונס גמור וכחרס הנשבר. למרות הכל, במידת חסידותו העצומה לא שמר לאיש איבה או טינה. בימי שבתו באמסטרדם גזר על עצמו מרצונו שתיקה בלימוד הסוד – ולא מכח אונס השבועה.

"וכבר קשה להם מאד שאינני רוצה ללמד להם חכמת הסוד. ולא משום איסור פראנקפורט אני עושה זה, כי כל המעשה ההוא אצלי כחרס הנשבר, אך כי אינני רוצה בעת הזאת ללמד לשום אחד אפילו דיבור אחד, ועל כן, אפילו דיבור קטן לא הוצאתי ואינני מוציא מפי בזה", (אגרת קיח. אלול התצ"ה).

הדי האירועים הקשים ניכרים היטב בפרק "התורה המביאה לידי זהירות" בראשית "נוסח הויכוח". אם במהדורה קמא הודגשה חובת לימוד פנימיות התורה, סודותיה, והריחוק מהעיסוק ברובד הפשט, עתה מכורח האירועים, גנז הרמח"ל ז"ל את כתיבתו בחובת לימוד פנימיות התורה. מכאן ואילך הודגש בכתובים, שעיקר הלימוד הוא כדי להביא את האדם לידי זהירות במצות, במידות, הרחקתו מיצר הרע והחומריות, ודבקותו בטוב.

"וּמִי שֶׁלֹּא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה הִנֵּה חֹשֶׁךְ הַחוֹמְרִיּוּת יֵלֵךְ וַיִּתְגַבֵּר עָלָיו מַדְרֵיגָה אַחַר מַדְרֵיגָה, עַד שֶׁיִּמָּצֵא רָחוֹק מִן הָאֱמֶת הֶרְחֵק גָּדוֹל מְאֹד וְהוּא לֹא יֵדַע, אֲשֶׁר עַל כֵּן – אֲפִילּוּ הִרְהוּרֵי דְּבָרִים לֹא יַעֲלוּ עַל לִבּוֹ לְבַקֵּשׁ הָאֱמֶת בִּהְיוֹתוֹ רָחוֹק מִמֶּנּוּ. וְאִם הוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הִנֵּה סוֹף סוֹף מִמֵּילָא יִתְחַדֵּשׁ בּוֹ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁיְּבִיאֵהוּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב. וְהוּא מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מַחֲזִירָן לַמּוּטָב"" (סדר הויכוח פרק א').

הממסד הרבני הספרדי באמסטרדם היה פחות קנאי וקיצוני מחבריו האשכנזים ההולנדים ורבני מרכז ומזרח אירופא, וע"כ היה פתוח – באופן חריג למדי – לקבל את הרמח"ל (האשכנזי איטלקי) ז"ל בין שורותיו, לתמוך בו כלכלית, לקבלו כחבר וחכם בבית מדרש "עץ חיים" ולשמוע תורה מפיו. כשמונה חודשים בלבד לאחר הגעתו כתב הרמח"ל לרבו הר"י באסאן ז"ל:

"ואני פה תודה לאל, יושב בכבוד בין הספרדים, אשר המה כלם מחבבים אותי כאלו המה ילדוני. ואין זה אלא ממפלאות תמים דעים, כי הספרדים פה – מאוסים האיטליאני בעיניהם עד מאד…  ועכ"ז, ועם כל הדבה הרעה אשר הוציאו עלי, הגביר האל ית' את חסדו עלי ויתן בלבם לחבבני חבה יתירה כיום הזה, עד אשר הגיעו לשים אותי בראשי ישיבתם ה"י, ושיחתי חולין – בעיניהם כדברי שלמה. והנה כל התלמידי חכמים תודה לאל, מתקבצים ובאים אלי בכל עת אשר פנאי להם, וכבר קשה להם מאד שאינני רוצה ללמד להם חכמת הסוד" (אגרת קיח, אמסטרדם ר"ח אלול התצה).

אַךְ אִם הוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, בִּרְאוֹתוֹ דְרָכֶיהָ, צִיווּיֶיהָ וְאַזְהָרוֹתֶיהָ, הִנֵּה סוֹף סוֹף מֵאֵילָיו יִתְחַדֵּשׁ בּוֹ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁיְּבִיאֵהוּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירָן לְמוּטָב" (מסילת ישרים המודפס פרק ה').

בתוכן המרוכך נעדרת הפסקה: "וּמִי שֶׁלֹּא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה הִנֵּה חֹשֶׁךְ הַחוֹמְרִיּוּת יֵלֵךְ וַיִּתְגַבֵּר עָלָיו מַדְרֵיגָה אַחַר מַדְרֵיגָה, עַד שֶׁיִּמָּצֵא רָחוֹק מִן הָאֱמֶת הֶרְחֵק גָּדוֹל מְאֹד וְהוּא לֹא יֵדַע, אֲשֶׁר עַל כֵּן – אֲפִילּוּ הִרְהוּרֵי דְּבָרִים לֹא יַעֲלוּ עַל לִבּוֹ לְבַקֵּשׁ הָאֱמֶת בִּהְיוֹתוֹ רָחוֹק מִמֶּנּוּ", 

ובמקומה נכתב: "בִּרְאוֹתוֹ דְרָכֶיהָ, צִיווּיֶיהָ וְאַזְהָרוֹתֶיהָ, הִנֵּה סוֹף סוֹף מֵאֵילָיו יִתְחַדֵּשׁ בּוֹ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁיְּבִיאֵהוּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב".

אחרית דבר

"מסילת ישרים מהדורת קמא" היא מסמך מרתק. היא החוליה שהייתה חסרה בהבנת השתלשלות סוגית חסרון ביאור ערך "התורה" בברייתת רבי פנחס בן יאיר במהדורה המודפסת. היא גילוי דעתו האמיתית של עט"ר הרמח"ל זלה"ה לסוגיית לימוד התורה, שנשמטה בעוונותינו מפני הרדיפה. ומעבר לכל היא מאמר תורני מאלף בפני עצמו, והחזרת התורה לאכסניא שלה אחרי רפא"ה שנות.

הערות עריכה

הצעתי בעוניי לקרא למאמר "מסילת ישרים מהדורה קמא", מצד היותו המהדורה המוקדמת ביותר הידועה לנו ושנכתבה עוד בפאדובה. הערות וכותרות ששובצו בכתב מוקטן וגופן שונה ובסוגריים, אינן במקור ונוספו על ידי, על מנת לסייע ללומד. פוענחו המקורות שבדברי הרב ושובצו במקומם. וכן הוספו סימני פיסוק ע"מ להקל על ההבנה.