מבוא:

ב' נוסחים של מסילת ישרים מצויים בידינו: "נוסח הויכוח" ו"הנוסח המודפס".

באמצע שנת ה'תצ"ה עזב עט"ר מוהר"ר הרמח"ל זלה"ה את עיר הולדתו פאדובה ועבר לגור באמסטרדם. כעבור כשלוש שנים ומחצה, סיים לכתוב את ספרו "מסילת ישרים" נוסח הויכוח. בחתימת הספר כתב:

לאחר שהסתיימה כתיבת הספר, מכורח אילוצים כלכליים ומדיניים פנה הרמח"ל ז"ל לאנשי שלומו בקהילת אמסטרדם ובקשם לסייעו להביאו לדפוס. עמיתיו נענו לבקשתו – לא לפני שאילצו אותו לערוך שינויים במבנה המסילה ובתכניה. כך נולדה מסילת ישרים "הנוסח המודפס", והיא המהדורה הידועה והנפוצה ביותר עד היום. הספר הודפס לראשונה באמסטרדם:

"בשנת כי עת לחננה כי בא מועד לפ"'ק".

בהסכמות והברכות שבפתיחה לספר נמצא שדברי הרב רפאל מילדולה ז"ל נכתבו ביום:

 "יט לחודש טבת שנת ששון ושמחה ימצא בה לפ"ק".

מכאן נבין שהמסילה הודפסה באמסטרדם בשליש הראשון של שנת ה'ת"ק, כשנה וחצי אחרי סיום כתיבת נוסח הויכוח.

 

מקור כתב יד

ספריית בית המדרש ללימודי יהדות בניו יורק, מחזיקה בקובץ כתבי יד שכותרתו "כללים ראשונים וכללים שניים קובץ". בסוף הקובץ, נמצאים כתבים שאספם הרב מרדכי שמואל גירונדי זצ"ל שכיהן במשרת רבה של פאדובה. בין דפי הקובץ, נמצא מאמר בן שלושה עמודים, וכותרתו "יְבֹאַר מַאֲמָר ר' פִּנְחָס בֵּן יָאִיר". כתב היד אטלקי ואין בקוצר ידיעתי לקבוע אם הוא כתב ידו של מו"ר עט"ר זללה"ה אם לאו.

בתוכן המאמר נמצא מבוא ופירוש לברייתא דרבי פנחס בן יאיר בביאור נפלא למילתא הראשונה "תורה מביאה לידי זהירות", בשימת דגש לחשיבות לימוד התורה בעיני לומדה, וחובת העיסוק בפנימיותה. תוכן זה שונה לחלוטין מב' המהדורות האחרות של מסילת ישרים וכמעט היה אפשר לחשוב שמדובר במחברים שונים. מצאנו בכתב יד מחיקות, הערות ותוספות בתוך השורות ובשוליים, צורת כתיבה המתאימה לכתיבת טיוטה ראשונית, וניתן להניח שהכותב ישב לפני הרמח"ל ז"ל ורשם את דבריו. מצורת הכתיבה האיטלקית של המהדורה קמא, סביר מאור להניח שהפירוש לברייתא דרפב"י נכתב באיטליא. המשפט האחרון בכ"י נמצא בראש עמוד ריק ונפסק באמצע העניין, ונראה שלא היה לו המשך. ניתן לשער שכתיבתו הופסקה לטובת ספרים ומאמרים אחרים. כתיבת המסילה חודשה באמסטרדם במתכונת אחרת ושונה וכמ"ש להלן.

 

מקבילות וחדשות

בעניין סיבת "מאסה של תורה" מהדורה קמא נקט מו"ר עט"ר כסברת רבנו יונה שהביאה הר"ן בנדרים (פ"א ע"א) וז"ל:

"ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל, דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש? אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ. עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה".

"הרי תבין ותדע, שכל הקבלות שנתתי לך עד הנה הן אמת, ולימוד תורתנו הוא ליצר הרע ולסיטרא אחרא – סם המות, ולאחינו בית ישראל הוא סם החיים. והנה תראה, שחורבן בית קדשנו ותפארתנו ושגלינו מארצנו היה בעוון ביטול תורה, כמו שמבואר בתורתנו הקדושה  "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת" (דברים כט, כג) – "וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם" (דברים כט, כד), ו"ברית" האמור שם – היינו תורה.

והנה באמת מצינו, שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי"(ירמיהו ט, יב).ובפירוש צווה הנביא "וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ"(ירמיהו טז, יא), ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ"(ירושלמי חגיגה פ"א ה"ו). 

נמצא, כל הכעס שכעס הקדוש ברוך הוא על עמו ישראל הוא בשביל התורה. כי בכל פעולה אין מי שיבין שורש הפעולה, איכותה ומהותה – כי אם הפועל בעצמו הוא מבין הפעולה, איכותה, ולאיזה דבר פעל הפעולה הזאת. לכן הקדוש ברוך הוא, שהוא פועל כל הפעולות, יודע שעסק התורה הוא ראש לכל התיקונים, לכן הזהיר עליה כמה פעמים, וכעס עלינו כל הכעס הזה על אשר עזבו את תורתו" (מאמר דרך עץ חיים).

חידש מו"ר עט"ר בשער התורה במהדורה קמא, שהמאור שבה מביאו לידי זהירות בתנאי שתהיה חשובה בעיניו, ואם לאו – לא יוכל לכנוס במעלה המסילה העולה לקדושה ולדבקות.  

"הִנֵּה אֶבֶן הָרֹאשָׁה הִיא הַתּוֹרָה וְהִיא מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת. וּמַה שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר הַתּוֹרָה, הַיְינוּ הַשְּׁקִידָה בָּהּ, וְעַל הַכֹּל שֶׁתִּהְיֶה חֲשׁוּבָה בְּעֵינֵי הַקּוֹרֵא בָּהּ. וְזֹאת מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת… אִם כֵּן גַּם כָּאן דְּקָא אָמַר "תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת", צָרִיךְ לוֹמַר דְּהוּא דַּוְקָא בָּזֶה הַתְּנַאי".

ולא זו אף זו, ע"פ הסיפא דדרוש א', סודות התורה הם תכלית חשיבות התורה – סמא דחיי, והאמונה בהן בראשית ההעפלה – דיה כדי להרחיקו מהזילות ולהביאו לידי זהירות, מה שאין כן במי שעוסק רק בפשטיה "כִּי זֶה עִיקָּר לִימּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ שֶׁהוּא לִמְצוֹא פְּנִימִיּוּתָהּ, וְאָז יֶגַּע בְּכָל כֹּחוֹ לַהֲבִינָהּ, מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּמִי שֶׁאֵין עוֹסֵק – רַק בִּפְשָׁט":

"הֲרֵי רָאִינוּ בְּהֶדְיָא חִיּוּב הָאֱמוּנָה בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה. וְכַאֲשֶׁר יַאֲמִין בָּזֶה אָז יַאֲמִין בְּכָל הָאַזְהָרוֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ וְלֹא יֵקָלּוּ בְּעֵינָיו וּבְכֵן בָּא לִידֵי זְהִירוּת".

רקע סגנונות הכתיבה

כתיבות מו"ר עט"ר הרמח"ל ז"ל באמסטרדם מגיעות לאחר תלאות, רדיפות וחרמות, שריפה וקבורת אמרי אלוקים, ואינן עוסקות בגלוי בתורת הסוד.

מעבר לתוכן התורני שבמהדורה קמא, ניתן לראות ההדרגה של ממש בתוכן ובסגנון בין כתבי ראשית המסילה לאחריתה. השנים שבהן נכתבה המהדורה קמא היו פוריות ביותר בלימוד ובכתיבות תורת הסוד. בשנתו האחרונה לשבתו בפאדובה נכתבו ספרים וחיבורים רבים, חלקם נעלמו, ומהידועים שבהם נמצא את מאמר הויכוח, חל"ק פתחי חכמה, כללות האילן, כללים, דעת תבונות, ופירוש על מדרש רבה. 

במקביל לפריחה בפאדובה נשפו בעורפו קנאי ונציה. למרות הרדיפה ואפילו בזכותה, האיש משה גדל בעירו ושמעו הלך לפניו.

"הנה, שבח לאלקי ישראל, מרבים העם לשוב מעון ולדרוש את דבר ה', ואלי יאספו כל חרד דבר יום ביומו לשמוע חידושים, כאשר יודיע ה' אלי, ובחורים מעם – אשר עד הנה הלכו אחרי הבלי הילדות והשחרות – הנה, ב"ה, נטו מדרך רעה לשוב אל ה' ובאים ולוקחים תיקונים איש איש ממעשיו אשר עשה". (אגרת טו שנת ת'צ).

"והחכם…  כי קם היום לשטן להעלות חמה ולהבעיר אף, לא ידעתי מה חרה לו?  כי לולא כהמולתו הייתה שתיקתו, עתה לא נודע מזה לעם הארץ דבר. אשר בבוא ספרו לרבני ויניציאה השם ישמרם – מאז היה ההמון הולך וגדל, ומהתם להכא הגיע, כי גם פה לא נשמע ממני מאומה. אף כי הרב חאגיש חשבה לרעה והאלקים חשבה לטובה למען עשה היום הזה להחיות עם רב, החיל אשר נגע אלקים בלבם לבקש את פני ה', כאשר מהיום ההוא והלאה רבים שבו מעון תהלה לאל, והתורה חוזרת לאכסניא שלה". (אגרת נט שנת ת'צ).

עם הזמן, החלו אותות השבר והאכזבה מממסד ההנהגה הרבני האשכנזי של מרכז אירופא ומזרחה לתת אותותיהם, וככל שגבהה אש הרדיפה – זיהה הרמח"ל זללה"ה והצביע על מקורות ההצתה בריחוקם מהתורה והשחתת מידותיהם, הן בפרטות והן בהנהגה.

"הלא זה רע בעוונותינו הרבים, שרוב חכמי ישראל כבר רחקו מעל האמת ומן האור הנעים  כבוד ה' אלקינו, ללכת אחרי פלפוליהם של הבל. וה' בוחן לבות הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות הוא, כי אינם נוטים אלא אחרי הבצע והכבוד. ומה שיביא להם מאלה ככל אות נפשם, אותו יבחרו להם". (אגרת פח, תצ"ב).

פוריות עבודתו מבית, ורדיפותיו מבחוץ – הביאוהו להדגיש את חשיבות לימוד פנימיות התורה, "שהאור שבה מחזירתן למוטב" – תחת מאיסתם בה והפיכתה לכלי למילוי תאוות בצעם.

"הַשְּׁקִידָה בָּהּ, וְעַל הַכֹּל שֶׁתִּהְיֶה חֲשׁוּבָה בְּעֵינֵי הַקּוֹרֵא בָּהּ. וְזֹאת מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִיכְרוֹנָם לִבְרָכָה "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירָן לַמּוּטָב… וְהִנֵּה הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה – כְּדֵי לִמְצֹא סוֹדוֹתֶיהָ וְהַפְּנִימִיּוּת שֶׁלָּהּ… כִּי זֶה עִיקָּר לִימּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ שֶׁהוּא לִמְצוֹא פְּנִימִיּוּתָהּ, וְאָז יֶגַּע בְּכָל כֹּחוֹ לַהֲבִינָהּ, מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּמִי שֶׁאֵין עוֹסֵק – רַק בִּפְשָׁט" (להלן מס"י מהדורא קמא).

לכשקצה נפשו בנגעי בני אדם, יצא הרמח"ל בשנת תצ"ה למסעו לארץ ישראל. בשלב ראשון, היה עליו להגיע לאמסטרדם לתקופה מה טרם עלייתו לא"י. בדרכו לאמסטרדם, השתלם במסכת גהינם במעשה ה"לינץ" של ביה"ד בפרנקפורט.  מסעו הארוך מפאדובה לאמסטרדם דרך גרמניא העמיק את השבר והכרת תחלואי הדור.

"הנה האשכנזים שלימים וכן רבים, ת"ל, כי בפראנקפורט לבדו יהיו בה כשלש מאות תלמידי חכמים בני הישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם, והלואי היה די בזה. 

ואם יש בכל מדינת אשכנז אשר עברתי בה, ובכל מדינת הולנדה אשר אני יושב בקרבה אנשים חרדים אל דבר ה' ומבקשים לדעת ליראה את ה' ולאהבה אותו ולהתחסד עם קונם, ודאי נער יכתבם.

איטליא, כבר יְדָעָהּ הכ"ת יותר ממני. ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלקים, כי אם תוהו ובוהו וחשך שליטים המה בעיר, ואפילו פירושא דקרא "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" לא יבינו ולא ישכילו", (אגרת קיח. אלול התצ"ה, אמסטרדם).

בחלוף שלוש שנים ומחצה לשבתו באמסטרדם נולדה המסילה. השבר הגדול ושתיקתו בתורת הסוד הביאו את הרמח"ל זללה"ה לכתיבת מסילת ישרים "נוסח הויכוח", שבמהותה יוסד תורת תיקון לכל החכמים הריקים שפלפולם אומנתם, ורחוקים מדרכי האמת ויושר המידות. בראשיתה מוכיח "החסיד" את "החכם", מנצחו בסברות ישרות לשיטתו עצמו, ומכריחו להודות בכשלונו. משהודה לו, מעמיד החסיד לחכם מסילה סדורה וישרה המנחה אותו לאופן לימוד התורה, המצוות, והמידות ע"פ דרך האמת, והיישרה. 

 

מסילת חיים

"אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לג, יא).

מכל ספריו וכתביו האדירים מצאנו שכל רצונו של הרמח"ל היה להדפיס דווקא את הכתבים שהיה בכוחם להעמיד תיקון ודרך ישרה לרחוקים מהתכלית האמתית, ולא את הכתבים שעסקו בסודות טמירין ונשגבים. תכלית כתיבת רצונו היתה לתת לרודפיו כלים שיעזרו להם לעצור את התדרדרותם המוסרית ולהעלותם במסילה ש"המאור שבא מחזירן למוטב".

הוא אינו חפץ בנצחון ובנקמה. קדם למסילה קנוניה שנרקחה ע"י מושחתי בית הדין של ונציא ופרנקפורט, ואלה האחרונים טמנו לו פח בבואו לעירם, ואנסוהו לחתום על כתב שבועה: 

"שמהיום והלאה לא אלמוד עם שום אדם בעולם, יהיה מי שיהיה, ומתי שיהיה, ליחיד או לשנים ויותר חכמת הקבלה", (אגרת קח. יז טבת פרנקפורט).

ידע הרמח"ל ברוח קודשו שבאם יסרב להישבע – יכניס עצמו לכדי סכנה, ותהיה נשקפת סכנה ממשית לחייו לאור העובדה, שביכולת בית הדין לדון אותו כרודף ולמסור אותו לידי השלטונות באשמת מורד במלכות ובכנסיא. כל ענין ספר התהלים היה עלילת דם. הרמח"ל כתב מזמורי תהלים כפי שרבנים רבים עשו בדורו. המזמורים נכתבו לפני התגלות המגיד. רודפיו בדו שהם נכתבו ע"י המגיד למטרת החלפת את ספר התהלים של דוד הע"ה. די היה באמירה כזאת כדי לעורר עליו את חמת הכנסיא הארורה שמאוד מחזיקה מספר התהלים ולהוציאו להורג.

באגרת ששגרו שונאיו, התגלתה המזימה והמשימה שהטיל עליהם ראש רודפיו ממרום שבתו בצפון גרמניא:

"וכן הטיל עלינו לגלות לכם, כי במקרה אם הלוצאטו לא ישקוט בשל אותו כתב החרם, אזי יגמור אומר לפנות באמצעות אנשים רמי־המעלה, הקרובים לקיסר ולאפיפיור, שיעלוהו על המוקד באמצע ככר בגלל חוצפתו שכתב כי התהלים של דוד המלך ע״ה עתיד להתבטל ושספר התהלים שלו עולה עליו", (אגרות, גינצבורג, מוסד בילאליק עמ' תיד).

רבו מהרי"ב שהתגורר ברג'יו שבאיטליא לא ידע מאומה ממזימתם, ועל פליאתו בשאלתו מדוע הסכים לחתום ולהשבע, השיב לו הרמח"ל: 

וכי יקום איש על רעהו ויאמר לו: "או כתוב וחתום שאתה ממזר" – דרך משל, "או אסיר ראשך מעליך", האם יתן ראשו תחת רצונו, ולבלתי כתוב וחתום את כל הדבר אשר ירצה? ימסור נפשו למיתה? 

כן הדבר הזה. הם באים לנגדי בחרב שלופה וקשת דרוכה, רדיפת כל בני הגולה, ואומרים לי, "או כתוב וחתום על זאת, או נקים עליך מלחמה עד לב השמים", ואני אהיה כ"כ חסר לב ומשתטה לבלתי כתוב מה שהם רוצים? מאין לי כח לעמוד נגד עולם מלא"? (אגרת קי"ח).

רק קדוש חסיד ועניו שמעביר על מידותיו, ונפשו כעפר למרמס היתה, ראוי ויכול לכתוב את המסילה הישרה לדבקות בבורא.

"וכי יאמרו: "מדוע לא יצילך ה'", 

אף אני אשיבם: 

"אני שלו וכל העולם שלו, ואם הוא רוצה בזה, אני מה איכפת לי?". (אגרת קי"ח).

"האותי יוכיח במוסר אשר שתקתי ואחריש ואשר לא בחרב אצא לקראתם? כמדומה לי שלא עשיתי דבר יפה מזה מימי, אשך הנחתי למתרגזים להתעשש בקנאתם, ויהי אֵשם ללבבם וזיקות בערו – לחטאת נפשותם… כי זה הדרך אלך בה, להיות מנענע ראשי לכל גל וגל. וכל אשר ידברו עלי אנשי רשע לא חשוב הוא בעיני אפילו כקליפת השום, ולא נופל לבי עליו, כאלו לא היה… איני רודף כבוד, איני מבקש גדולה, מה לי איפה אם ידברו עלי רעה או טובה?" (אגרת קמו). 

כל ענין השבועה היה בעיני הרמח"ל בטל ומבוטל, אונס גמור וכחרס הנשבר. למרות הכל, במידת חסידותו העצומה לא שמר לאיש איבה או טינה. בימי שבתו באמסטרדם גזר על עצמו מרצונו שתיקה – ולא מכח אונס השבועה.

"וכבר קשה להם מאד שאינני רוצה ללמד להם חכמת הסוד. ולא משום איסור פראנקפורט אני עושה זה, כי כל המעשה ההוא אצלי כחרס הנשבר, אך כי אינני רוצה בעת הזאת ללמד לשום אחד אפילו דיבור אחד, ועל כן, אפילו דיבור קטן לא הוצאתי ואינני מוציא מפי בזה", (אגרת קיח. אלול התצ"ה).

הדי האירועים הקשים ניכרים היטב בפרק "התורה המביאה לידי זהירות" בראשית "מהדורת הויכוח". אם במהדורה קמא הודגשה חובת לימוד פנימיות התורה, סודותיה, והריחוק מהעיסוק ברובד הפשט, עתה מכורח האירועים, גנז הרמח"ל זללה"ה את כתיבתו בחובת לימוד פנימיות התורה. מכאן ואילך הודגש בכתובים, שעיקר הלימוד הוא כדי להביא את האדם לידי זהירות במצות, במידות, הרחקתו מיצר הרע והחומריות, ודבקותו בטוב.

"וּמִי שֶׁלֹּא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה הִנֵּה חֹשֶׁךְ הַחוֹמְרִיּוּת יֵלֵךְ וַיִּתְגַבֵּר עָלָיו מַדְרֵיגָה אַחַר מַדְרֵיגָה, עַד שֶׁיִּמָּצֵא רָחוֹק מִן הָאֱמֶת הֶרְחֵק גָּדוֹל מְאֹד וְהוּא לֹא יֵדַע, אֲשֶׁר עַל כֵּן – אֲפִילּוּ הִרְהוּרֵי דְּבָרִים לֹא יַעֲלוּ עַל לִבּוֹ לְבַקֵּשׁ הָאֱמֶת בִּהְיוֹתוֹ רָחוֹק מִמֶּנּוּ. וְאִם הוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הִנֵּה סוֹף סוֹף מִמֵּילָא יִתְחַדֵּשׁ בּוֹ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁיְּבִיאֵהוּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב. וְהוּא מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מַחֲזִירָן לַמּוּטָב"" (סדר הויכוח פרק א').

הממסד הרבני הספרדי באמסטרדם היה פחות קנאי וקיצוני מחבריו האשכנזים ההולנדים ורבני מרכז ומזרח אירופא, וע"כ היה פתוח – באופן חריג למדי – לקבל את הרמח"ל (האשכנזי איטלקי) ז"ל בין שורותיו, לתמוך בו כלכלית, לקבלו כחבר וחכם בבית מדרש "עץ חיים" ולשמוע תורה מפיו. כשמונה חודשים בלבד לאחר הגעתו כתב הרמח"ל לרבו הר"י באסאן ז"ל:

"ואני פה תודה לאל, יושב בכבוד בין הספרדים, אשר המה כלם מחבבים אותי כאלו המה ילדוני. ואין זה אלא ממפלאות תמים דעים, כי הספרדים פה – מאוסים האיטליאני בעיניהם עד מאד…  ועכ"ז, ועם כל הדבה הרעה אשר הוציאו עלי, הגביר האל ית' את חסדו עלי ויתן בלבם לחבבני חבה יתירה כיום הזה, עד אשר הגיעו לשים אותי בראשי ישיבתם ה"י, ושיחתי חולין – בעיניהם כדברי שלמה. והנה כל התלמידי חכמים תודה לאל, מתקבצים ובאים אלי בכל עת אשר פנאי להם, וכבר קשה להם מאד שאינני רוצה ללמד להם חכמת הסוד" (אגרת קיח, אמסטרדם ר"ח אלול התצה).

אחרית דבר

"מסילת ישרים מהדורת קמא" היא מסמך מרתק. היא החוליה שהייתה חסרה בהבנת השתלשלות סוגיית חסרון ביאור ערך "התורה" בברייתת רבי פנחס בן יאיר – בב' המהדורות של המסילה – הויכוח והמודפס. מהדורת קמא היא גילוי דעתו האמיתית של מו"ר עט"ר הרמח"ל זללה"ה לסוגיית לימוד התורה, שנשמטה בעוונותינו מפני הרדיפה. מעבר לכל היא מאמר תורני מאלף בפני עצמו, והחזרת התורה לאכסניא שלה אחרי רפא"ה שנות גלות.

 

הערות עריכה

הצעתי בעוניי לקרא למאמר "מסילת ישרים מהדורה קמא", מצד היותו המהדורה המוקדמת ביותר הידועה לנו שנכתבה עוד בפאדובה.

הערות וכותרות הנמצאות בכתב מוקטן וגופן שונה (רש"י), וסוגריים אינן במקור ונוספו על ידי, על מנת לסייע ללומד. פוענחו המקורות שבדברי הרב ושובצו במקומם. וכן הוספו סימני פיסוק ע"מ להקל על ההבנה.