גילויים חדשים מקורות הרמח"ל בארץ ישראל

תקופת ארץ ישראל נחשבה לעלומה ביותר בחייו של הרמח"ל. במשך שמונה שנות מגוריו באמסטרדם התפרסמה גדולתו ברבים והוסר מעליו שבט החרמים. רצף האיגרות שהתפרסמו, נשמרו ככל הנראה ע"י רבו מהר"י באסאן זצ"ל, ולאחר שהסתלק רבו לבית עולמו (תצ"ט) והתפזר עשן רדיפתו – ממילא פסקו חילופי האגרות ועימם התיעוד. למעט מכתבים בודדים – לא נשמרו האגרות שהוחלפו בין הרמח"ל ז"ל לתלמידיו (שסביר להניח שהיו) במשך אותן השנים שחלפו מפטירת רבו ועד עלייתו לארץ ישראל. מאז ועד שנגנז הרמח"ל ז"ל במרומים נותרה רק אגרת אחת שנשלחה מהעיר עכו לידידיו ותלמידיו באמסטרדם ביום א' כ"ב לחדש תמוז תק"ג והגיעה לידי הרב דוד פרנקו מינדיס ז"ל. לכאורה, טבעי היה שיישאר באמסטרדם עד קץ הימין. 

כשלוש עשרה שנים קודם עלייתו לארץ ישראל, בראשית שנות רדיפתו, כבר גילה הרמח"ל ז"ל את השתוקקותו וכוונתו לעלות לארץ:

בזעקתו האישית לבורא עולם בתפילת "לך אלי תקותי" (אייר ה'ת"ץ):
כִּי בְּכֹל לֵב דְרַשְׁתִּיךָ, מַלֵּא נָא אֶת בַּקָּשָׁתִי:
חָנֵּנִי וְרַחֲמֵנִי וְאֶרְאֶה אֶת פְּעוּלָּתִי:
וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרְךָ וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי:
תִּשְׁפּוֹךְ רוּחֲךָ עַל כָּל בָּשָׂר וְאַל תְּהִי לָרִיק יְגִיעָתִי:
וְהִנֵּה [אצ"ל וּבְנֵה] עִירְךָ בִּנְיָן עוֹלָם, וְאֶזְבַּח שָׁם אֶת תּוֹדָתִי:

מספר חודשים לאחר מכן כתב לרבו:

"ואני גם כן כבר קבעתי עצמי בעז"ה ובישועתו ללכת אל ארץ טובה מן הארצות האלה – ארץ הקדושה. אמת, כי לא אוכל עשוהו מיום אל יום, אבל מקוה אני שלא יעברו שנים, ואם יחפוץ ה' – מקוה אני שלא יעברו גם חדשים הרבה". (אגרת עח) – אלול ה'ת"ץ.

בעותק האיגרת האחת משתי האגרות שנותרו לנו (משנת תק"ד), שנכתבה בימי ספירת העומר שנת תק"ד, כותב הרב יעקב חזק זצ"ל מבחירי תלמידיו באיטליא לרבו:

"קם לבנו בקרבנו בשמענו שגם כי האריך טרחא – מלא ה' מאויי לבו הטהור והביאו אל ארץ הקדושה ברווחה והצלחה. מה טוב חלקו ומה נעים גורלו לעבוד את ה' בטהרה וללכת בדרך ישרה. אשרי מי שזכה לנטוע שם משכן שלו". (אגרת קסו).

אין ודאות שהאגרת נשלחה, ואם כן – ככל הנראה לא הגיעה ליעדה.

כל מאוויי הרמח"ל היו לתיקון השכינה ולעבוד את ה' בטהרה שלמה, וזה ניתן להיעשות רק בארץ ישראל.

בראשית קיץ שנת תק"ג עגן הרמח"ל בנמל עכו. משוער שביתו ובית מדרשו שכן בחדר הנמצא היום במתחם המסגד הגדול בעכו (ולא במקום שמכונה "בית כנסת הרמח"ל" כהמצאת מחלקת התיירים…). עדות הראייה האחרונה נכתבה ע"י רבי אברהם ישמעאל חי סאנגוניטי – תלמיד "אור החיים" רבי חיים בן עטר זי"ע, מיום א', ראש חודש כסלו תק"ד, בעת שהתארח בביתו של הרמח"ל בעכו (להלן). מעבר לכך, אין בידינו שום עדות נוספת!

מחבר ספר "ירים משה" העלה השערה לתקופת שהיית הרמח"ל בארץ ישראל ובירושלים. על פי המחקר דלהלן מסתבר שאין לה שום בסיס. (ניתן לקרוא אודותיה כאן). גם אם הסברה שהרמח"ל היה בירושלים נכונה, הרי ששהה שם זמן קצר וחזר לעכו, ולדאבוננו נספה בעכו עם צפורה אשתו ובנו יחידו במגפת הדבר.

מספר מסמכים התחברו בענין פטירתו וקבורתו, ועליהם מתבססים חוקרי תולדות הרמח"ל לשיטותיהם. להלן נעמיד דברים על אמיתתם ודיוקם בבירור תולדות חיי הרמח"ל בארץ ישראל. 

ישנן סברות סותרות בעניין קבורתו של הרמח"ל בא"י ומקורן בשיבושי העתקות של חיבור אודות חייו שנכתב ע"י חכם מאיטליא – הרב חננאל ניפי זצוק"ל (תקע"א). החיבור המקורי ככתבו וכלשונו, נותר בשלמותו בהעתקת כתב ידו של תלמידו הרב יצחק שמואל פינצי זצ"ל. העתקה מכתיבת הרב ניפי ז"ל נערכה ע"י רבה של פדובה דאז הרב שמואל מרדכי גירונדי זצ"ל (נולד כחמישים וחמש שנה אחרי פטירת הרמח"ל). בעריכתו, הוסיף וגרע מהנוסח המקורי כפי שחשב שראוי להכתב על הרמח"ל. חיבורו שהודפס ומאמרו שפורסם בספר "כרם חמד" היוו המקור לכל הקביעות ההיסטוריות המשובשות והשגויות.

הרב חננאל ניפי זצ"ל

"כמוהר"ר חננאל בכמ"ר… שמואל חנניה ניפי זלה"ה, בעל המחבר ספר זה שמו נודע בשערים "זכר צדיק לברכה" מפירארא ונתיישב בצינטו [צ'נטו] בתחלת שנת התקפ"ד, וכבר מקדם זרחה תורתו במקום מולדתו זה", ("טובי אודיע", דף לו ע"א, סימן כד).

במילים אלה פותח התלמיד הנאמן יצחק שמואל פינצי זצ"ל את ספרו "טובי אודיע", אודות רבו חננאל ניפי זצ"ל [1]. הרב ניפי ז"ל נולד בשנת תק"כ (1760) ושקד ימים כלילות על התורה. בשנות העשרים לחייו למד הרב ניפי בבית מדרשו של החכם ר' יעקב משה עייאש זצוק"ל בעיר פרארה שבצפון איטליא, "יצק מים על ידיו, והיה שותה בצמא את דבריו". בקיאותו וגדלותו בתורה נודעה ברבים, ונותרו בכתביו מאות דפי שו"ת ארוכים ומפורטים.  בחודש אייר תקנ"ז (5.1797) נכנעה הרפובליקה של ויניציא לצבאו של נפוליאון שהוכרז כמלכה של איטליה, ובסיון תקס"ד (5.1804) עלה למדריגת קיסר. גם העיר פירארא נכללה תחת שלטונו הקיסרות הראשונה – האימפריה הצרפתית הראשונה. בחודש מנחם אב תקס"ו (7.1806) נקרא הרב ניפי עם מספר רבנים נוספים מאיטליה להימנות בכלל שבעים ואחד חברי הסנהדרין שכינס נפוליאון בפאריס.

"והוא היה בין ההולכים לפאריז בשנת התקס"ו בנחמו עד ערב פסח שחזר לעירו, כאשר נקראו לפני מלך צרפת הוא הנקרא נאפוליאוני בונא פארטי, והיו כמספר שבעים עם הראש שהיו קורין לו הנשיא, והיו נקראים סנהדרין. ולהם עשה המלך י"ב שאלות וכבר השיבו, ונדפסו", (שם).  

כעבור כשמונה חודשים בערב פסח חזר הרב ניפי לעירו, ובאלול תקפ"ב (8.1822) עבר הרב נפי לעיר צ'נטו הקרובה לפירארא להיות בה רב ומו"ץ (מורה צדק).

"הוא היה עניו כהלל, וכל מדות החכם הנאמרים באבות נמצאו בו… ומענותנותו היה חותם תשובותיו ופסקיו בפסוק לא ליודעים ח"ן… אחר פטירתו בשני בכ"ח טבת שנת התקצ"ו (18.1.1836) נקבר בכבוד גדול ביום כ"ט ער"ח שבט, וצוה שבזכרון נשמתו יזכירו דוקא בשם זקן ותו לא מידי…  והוא בן ע"ו (76)", ("טובי אודיע", דף לו ע"ב, סימן כד).

לא זכה הרב ניפי זצ"ל להדפיס את ספריו וחיבוריו ההלכתיים, למעט חוברת דלה שיצאה בפרארא בשנת תרס"ט (1909) "זכרון לאברהם אליהו לקוטים מכתבי הרב חננאל ניפי" [2]. בתוך טו"ב עמודיה הביא המו"ל יוסף ירא, זעיר מתולדות חייו של הרב ניפי הכוללים מידע רב וחשוב.

"בשנת תקע"א מצאנוהו אחד מדייני הקק״י.‏ ובשנה הואת כבר חבר הספר "זכר צדיקים לברכה".‏..‏  תלמידו הנאמן כמוהר״ר שמואל יצחק פינצי – העתיק לעצמו הספר זכר צדיקים לברכה – והוא בידי כתב יד

על כן חובה עלי להודיע החילוק הגדול שיש בין ספר זצ"ל הנדפס ובין הכתב יד("זכרון לאברהם" עמ' 3).

יוסף ירא מיידע, שזכה לרכוש את כתביו של הרב ניפי ז"ל ובכללם ספר "זכר צדיקים לברכה" – העתקת הרב פינצי זצ"ל, וומידע את הקורא שכתב היד אינו זהה ל"ספר הנדפס" ויש "חילוק גדול" ביניהם.

"הספר הנדפס" – הוא ספרו של הרב גירונדי זצ"ל – "תולדות גדולי ישראל". ספר זה הוא יצירת שעטנז של ספרו של הרב גירונדי וכתב ידו של הרב ניפי ז"ל.

הרב יצחק שמואל פינצי זצ"ל

הרב יצחק שמואל פינצי בן משה חי יהונתן זצ"ל, נולד בשנת תקמ"ז (1787) בפירארא. מועטות הידיעות אודותיו בשל ענוותנותו הגדולה.

פינצי, "יצחק ירנן" עמוד ד' ע"ב: "שנת תרי"ו שנותי למספר סט". בשנת 1856 היה בן 69 , ומכאן שנולד בשנת תקמ"ז – 1787

החל משנת תקנ"ח (1798) בהיותו בן 11 בלבד, קבע הרב פינצי את מקומו בבית המדרש של הקהילה הכללית בפירארא תחת ראשותו של הרב חננאל ניפי. במשך 38 השנים ששהה במחיצתו, זכה מידי פעם להיות לו לעזר קולמוסו בכתיבת ספר "זכר צדיק לברכה".

ספר "זכר צדיק לברכה"

ספר "זכר צדיק לברכה" הוא ספרו של הרב ניפי ז"ל. הספר נכתב על פני מספר שנים, ולפי דברי יוסף ירא דלעיל, כבר בשנת תקע"א (1811) היה החיבור קיים. מהכתובים מתברר שלכתחילה ייעד אותו הרב ניפי לטובת בני ישיבתו, לתיעוד וזכרון שמות רבני וגדולי איטליא, שלא נזכרו בספר  "שם הגדולים" למר"ן החיד"א זצוק"ל.

ספר "זכר צדיק לברכה" בכתיבת ידו המקורית של הרב ניפי ז"ל שרד רק בחלקו, חסרים בו ערכים רבים, קובץ השמות שנכתב אופייני לגירסת טיוטה, והערכים אינם לפי סדר [4]. כאמור הרב ניפי נפטר בשנת תקצ"ו (1836) וחיבורו בכתב ידו נשאר בידי חתנו ואחיינו הרב ר' אברהם מיכאל קארפניטי זצ"ל שנתמנה להיות רבה של צ'נטו תחתיו. בשנת תר"ב, כשש שנים לאחר שהרב ניפי עלה למרומים, חלם הרב פינצי חלום, וכדרכו בהודאה החליט להנציחו בעשייה ולהוקיר תודתו בחיבורו "טובי אודיע"

ספר "טובי אודיע"

"אמרו חכמינו ז"ל בברכות פ' הרואה ט' בחלום סימן טוב לו, כי השי"ת רמז לטובה. והנה לדידי אמינא, כי הקונטיריס הזה קשרתיו לכתוב בו, וקריתי שמו משנים שעברו בשם "ט֒ובי או֒דיע" כלומר, לזמן הבא אודיע לרבים, מה שֶׁיִּכָּתְבוּ בתוכו – לְזַכּוֹתָם", ("טובי אודיע" פתיחה "הערה לקוראים").

הרב פינצי מספר, שכבר משנים עברו עלה בדעתו לכתוב קונטרס בשם "טובי אודיע" ככל הנראה אודות תלמידי חכמים. עם הזמן התגלגלו הדברים, והקונטרס שכתב הכיל ברובו העתקות מהחיבור "זכר צדיק לברכה" של ניפי רבו. בעקבות החלום, הבין שרמזו לו משמים להודיע טובו בהשלמת העתקת דברי רבו, כדי לזכות על-ידו ולזכות את הרבים.

בהמשך הדברים, מפרט הרב פינצי בהקדמה את כוונת רבו בכתיבת החיבור "זכר צדיק לברכה", ועבודתו שלו בקיבוץ השמות שלא נכללו דברי רבו:

(עמוד א'). "ולהודיע לדורות שתהלה לאל אומתינו נתעלתה בגידול תלמידים ותלמידי חכמים בכל תפוצות העולם, לכן ללמדם שגם הם יעשו גידולים – דאם אין גדיים אין תיישים – לקח לו דרך בעלי סדר הדורות. והביא גם הוא על שולחנו הטהור קובץ שמות כל הרבנים שעלה בידו לקבץ בסדר אלפא ביתא, וקרא לילקוטו שם והוא, זכ֒ר צד֒יק לבר֒כה, שם ראוי לקרוא לפעולה הטובה הזאת בדרך כל חי. שקדמתו להיות גם הוא זוכה ומזכה, ועל ידו זכיתי לכתוב בספרו כל מה שהיה אומר בפיו – מעת שהייתי משתעשע בתורתו מידי יום ביומו זה שלושים ושמונה שנים בקירוב – מעלה מטה.

(עמוד ב). ובכן אמינא, כי בהיותי הולך ומתעסק משנה שעברה לקבץ שמות כל החכמים והרבנים שהיו פה פירארא, מכח ספרי חבורות מצוה הישנים, או מאיזה ספר כגון מהמצויין והמפורסם ספר 'פחד יצחק' ומכתיבת יד, וזכיתי לקבוץ שמות משנת השצ"א ואילך, וחיברתי לוח פרטי לכבוד תורתם, ולכבוד בני קהלתנו, שגם הם היום יקיימו מה שגרסינן באבות "והעמידו תלמידים הרבה", וכלומר כתבם על לוח לבך ועל ספר – למען ימשך תלמידים אחרים דור אחר דור. 

וכך עשיתי להביאם על לוח עד כל שמות תלמידי הישיבה הכללית יר"ה פה פירארא מגדולם ועד קטנם עד כל ר"ח אלול דהאי שנא התר"ב [וגם לרבות עד כל שנת התרי"ד שקימינן עלה]("טובי אודיע" הקדמה).

כאמור, בראשיתו כלל החיבור קובץ שמות והרחבות לתולדות תלמידי חכמים אשר הוא עצמו קבצם. ככל שארכו הימים ונכנס הרב פינצי ז"ל בעובי הכתיבה, הכיר בהכרח שיש להביא את כל דברי רבו בשלמותם. בשנת תר"ב פנה ר' פינצי לחתנו של הרב ניפי, וביקש לקבל בהלוואה את כתב היד של הספר על מנת להעתיקו בשלמות:

לכן אברך את ה' אשר יעצני לילך לצינטו וליקח בתורת הלואה ספר האמור מחתנו של הרב הנזכר אשר יצק מים על ידו, ודעתי להעתיק ממנו שאר שמות מרבני פירארא אשר בשנה שעברה לא יכולתי לקבצם" ("טובי אודיע" הקדמה).

מעצם העובדה, שהאיש שכ"כ נזהר בכבוד רבותיו וחבריו – קרא לחיבור בשם "טובי אודיע" ולא בשמו המקורי "זכר צדיק לברכה" ניתן להבין, שלא היה בכוונתו להדפיסו אלא רק להעתיקו ולכללו בתוך קובץ שמות רבני פירארא עליו עמל, ולהעמיד את ההעתקה לזיכוי הרבים.

בהמשך דבריו מבאר הרב פינצי את שיטת עבודתו:

"ואגב חדא תרתי כי גם לרצון, חשבתי להעתיק כל ספרו ע"י אחד מסופרי מתא דידן.  וכוונתי להגדיל תורתו וגם להועיל לי ולתלמידים כמוני, וטובים השנים מן האחד.
ובאיזה מן השמות של הרבנים כתבתי איזה זכרון או חידוש הניצב תוך שני חצאי לבנה, להודיע שהוא תוספת כפי הענין.
והכל להיותנו בכל מכל כל זוכים ומזכים כי זה כ"ל האד"ם נוטריקון כ'תיבת ל'שונות ה'רבנים א'שר ד'עתם מ'כוונת, וכל העולם לא נברא אלא בשביל לצוות לזה",
(שם).

שיטת עבודתו מאפשרת לנו היום לזהות בבירור מהי כתיבת פרי עטו והערותיו שלו, ומהי כתיבת רבו. בפועל, בזכות העתקתו הנאמנה של ר' פינצי ב"טובי אודיע" נותר בידינו הקובץ השלם והמדויק של ספר "זכר צדיק לברכה" של הרב ניפי זצ"ל. 

"טובי אודיע" לא הודפס מעולם ונשכח כמת מלב, ורבות בגלל ספרו המודפס של הרב גירונדי ז"ל שכלל בתוכו ב' ספרים משולבים: ספרו שלו "תולדות גדולי ישראל" והעתקה ערוכה של חיבורו של הרב ניפי ז"ל, שבעריכה שונתה מ"צדיק"  ל-"זכר צדיקים לברכה".

ולמען הקל ההבנה נסדר פרשת "ואלה שמות":

הרב חננאל ניפי: תק"כ – תקצ"ו ( 1836 – 1760 )
הרב שמואל יצחק פינצי: תקמ"ז – ? תרט"ו ( 1855 ? – 1787 )
הרב מרדכי גירונדי: תקנ"ט – תרי"ב ( 1852 – 1799 )

הרב מרדכי שמואל גירונדי זצ"ל

הרב מרדכי שמואל גירונדי זצ"ל נולד בשנת תקנ"ט (1799) 55 שנה אחרי פטירת עט"ר הרמח"ל זלה"ה. בשנת תקע"ח (1817) בהיותו בן 18 הוציא לאור את ספרו הראשון 'תוכו רצוף אהבה' העוסק בענייני מוסר ודרך ארץ. בהיותו בן 30 בלבד, מונה להיות ראש אבות בתי הדין ושני בקודש בעיר פאדובה, וכעבור שנה – לאחר פטירת רב העיר פאדובה נתמנה תחתיו להיות רב העיר. במקביל לעבודתם הביוגרפית של הרבנים ניפי ופינצי ז"ל דלעיל, גם הרב גירונדי עסק רבות בשנים באיסוף ותיעוד קורות חיי רבני איטליא בכלל ופאדובה בפרט, וקרא לחיבורו "תולדות גדולי ישראל, גאוני איטליא ורבני פאדובה". 

באסופת מכתבים שנדפסו בספר "כרם חמד" משנת תקצ"ה פרסם המוציא לאור ב' מכתבים שנשלחו אליו מאת הרב גירונדי. מכתב ד' (הרביעי בסדר המודפס בספר) הינו קצר, ותוכנו פניית הרב גירונדי לעורך האסופה על מנת לעניינו במאמר שכתב זה מכבר לתולדות חייו של הרמח"ל. העורך בחר לפרסמה כהקדמה למכתב ה' (החמישי):

"לכן, הערני לבבי לשלוח אליך תולדות מוהר"ר משה חיים לוצאטו זצוק"ל, אשר כתבתי בשנה שעברה… כדי שתדפיסהו תוך חיבורך… הודיעני אם תולדות הללו מוצאים חן בעיני חכמי מדינתך, כי אז אוסיף שנית בשנה האחרת לכתוב תולדות גאוני איטלייא". ("כרם חמד" ח"ב, מכתב ד' עמ' 54).

המכתב החמישי, הוא מאמר רחב היקף הסוקר בהרחבה את תולדות חייו של הרמח"ל, והעיר המו"ל על דברי הפתיחה:

"שלוחה אלי מאת ידידי הרב החריף החכם היקר וירא אלקים מרבים, מרדכי שמואל גירונדי האב"ד דק"ק פאדובה להעתיקה בין אסופת אגרותי. וכפי דבריו באגרתו אלי, נמצאים תחת יד החכם היקר הזה תולדות שאר גאוני אטאליא, אשר עיני חכמים רבים כלות ומיחלות לראותם בדפוס". (שם).

ב"כרם חמד" כרך ג' שנדפס בשנת תקצ"ז הביא המו"ל מכתב נוסף שקיבל מהרב גירונדי. המכתב כלל י"ב מאמרים ובהיקף של חוברת. בדף הפתיחה כתב הרב את רשימת נושאי המאמרים, ובכללם תוכן המאמר החמישי (עמ' 88): "שמונה עניינים מספר "תולדות גאוני איטלייאה ורבני פאדובה" שחברתי בימי חורפי" (עמ' 88)

מכל י"ב המאמרים, בחר המו"ל להביא רק ז' עניינים מהמאמר החמישי. בסופם הדפיס המו"ל ב' פסקאות שכותרם "תולדות הזמן" שצורפו ע"י הרב גירונדי למכתב:

"הנה קול שועת בת עמי מארץ צינטו, כי נפלה עטרת ראשם ומורה צדקם, הרב הכולל הדורש טוב לעמו, חכם וחסיד כמוהרר חננאל ניפי זצ"ל בן ששה ושבעים שנה… הוא חיבר ספר "זכר צדיקים לברכה על תולדות גאוני ישראל". ("כרם חמד" ח"ג, מכתב ז' עמ' 96).

אלו המקורות המודפסים הראשונים שנזכרים בהם ב' הספרים, אם כי בחליפת האגרות והכתבים השונים שלא הודפסו – כבר דובר בהם בזמנים יותר מוקדמים. בי"ג לחודש טבת שנת תרי"ב (1852) נפטר הרב גירונדי לפתע והוא בן 52 בלבד. טרם מותו, הספיק הרב לסיים את טיוטת ספרו "תולדות גדולי ישראל" אבל לא הספיק לעורכו לגירסה סופית הראויה להידפס. כעבור כשנה מפטירתו, הביא בנו ר' אפרים רפאל גירונדי ז"ל את הספר לדפוס [5], טיוטת כתב ידו של אביו נמצאת במשמורת ספריית מונטפיורי שבלונדון [6].   

השתלשלות תולדות המהדורות

עיון בגרסת הטיוטה ובספר "תולדות גדולי ישראל" המודפס – מעורר תמיהות ושאלות. (עבודה נפלאה עשה הרב משה הלל יצ"ו בחקירת ההבדלים ושינויי הנוסחים, בספרו שעומד להתפרסם) נדבוק בקצירת האומר ונציין את עיקרי ההבדלים בין ב' גרסאות. טיוטת כתב היד מחולקת לב' חטיבות עיקריות, ולכל אחת מהן "דף שער" יחודי.

החטיבה הראשונה: 

חטיבה זו כוללת את שישים העמודים הראשונים. בדף השער נכתב:

"תולדות גדולי ישראל גאוני איטלייא ורבני פאדובה, זכרון ימי חייהם, שמות חבוריהם וציוני תהלתם זצ"ל, יחד חוברו מאת הרב הגדול החכם הכולל כמוה"רר מרדכי שמואל גירונדי נר"ו".

שישים העמודים הראשונים שבטיוטת כתב יד  נעדרים מהמהדורה המודפסת. העמודים הנעדרים כוללים בתוכנם: ההסכמות משנת תר"ט בחתימות אוטוגרפיות של "חיים נחום מזרחי" שד"ר צפת, "אברהם שלמה זלמן" צורף, ו"לוי נחמיאש שד"ר מעה"ק חברון", יחוסו ותולדות חייו שלו עצמו (גירונדי) ובני משפחתו בעבר ובהווה, סקירה אודות ספריו וקשריו עם רבני דורו. קובץ מאמרים עצמאיים (תת חטיבה ראשונה) אודות רבנים שונים שנכתבו ונשלחו לכתבי עת שונים, ונראה שהיו אמורים להשתלב במקומם בעריכת המהדורה המודפסת.
לזה כיוון יוסף ירא (לעיל) שצווח ככרוכיא "על כן חובה עלי להודיע החילוק הגדול שיש בין ספר זצ"ל הנדפס ובין הכתב יד". 

החטיבה השנייה:
מעמוד שישים ואילך מתחילה החטיבה השנייה, וישנה זהות מלאה בין הכתב יד למהדורה המודפסת. בדף השער של החטיבה השנייה נכתב בכ"י ובמודפס:

במהדורה המודפסת צירף בנו את ציור דיוקן אביו הרב שמואל מרדכי גירונדי זצ"ל.

  תולדות גדולי ישראל
וגאוני איטליאה
יחד חוברו מאת העובד עבודת
הקדש בק"ק פאדובה בקוראי שמו
מרדכי שמואל גירונדי ס"ט
  והגהות ותוספות וביאורים
על ספר זכר צדיקים לברכה
אשר אסף וקיבץ הרב  החכם  המפורסם  ח"ק
כמוה"רר חננאל ניפי זל"הה מ"ץ ב"קק צינטו הנודע בשערים שמו דברי פי חכם חן
 

זה
יהיה                                  משפט
הספר וסדורו
מזה אחד                                                             ומזה אחד

החלטת בנו של הרב גירונדי להדפסת הטיוטה הניבה ספר לא ערוך, המקשה מאד על הקורא לאחוז בתוכנו ולשמור על רצף הקריאה. עיון בטיוטה חושף את שיטת עבודתו של אביו: תוכן העמודים הימניים של הטיוטה הם מפרי עטו שלו. העמודים השמאליים כוללים את חיבורו הערוך של הרב ניפי "זכר צדיקים (צדיק) לברכה". נראה שכוונת הרב גירונדי הייתה לאגוד בטיוטה את ההרחבות שהביא מדברי הרב ניפי במקביל לערכים שהוא כתב בדף הימני. כותרות העמודים משתנות מידי פעם אם כי נשענות על אותו הבסיס. אם נתבונן, נראה שכותרת שני העמודים היא כותרת אחת ארוכה:

"תולדות גדולי ישראל מהצעיר מש"ג והגהות דברי פי חכם ח"ן במספר זכר צדיקים לברכה".

ההסבר למבנה הטיוטה המשונה נובע מהחלטתו של ר' גירונדי לשלב את ספרו של ר' ניפי רק בשנת תמ"ו – כעשר שנים אחרי פטירת הרב ניפי, והרבה אחרי שטיוטת ספרו שלו כבר נכתבה. לדברי הרב הלל, כבר בשנת תקצ"ג התעניין ר' גירונדי בחיבור של ר' ניפי:

"במכתב לרב ניפי, מתאריך כד אב תקצ"ג, כתב אליו רמש"ג [גירונדי]: "שמעתי אומרים כי מעכ"ת בא לידי גמר טוב ספרו זכר צדיקים לברכה, יגיד נא לי אם יוציאנו לאור עולם" (דובר שלום, חלק ה, סימן תתל) תשובת ר"ח ניפי הייתה: "מיום שבאתי לשרת בקדש פה העירה [צ'נטו] השיבותי ידי מלכתוב בחבורי זכר צדיקים לברכה, כי העיר הזאת איננה כל כך מליאה מהספרים המצטרכים לבא לשלימות המלאכה הגדולה ההיא" (שם, סימן תתמט)", (הרב משה הלל, ספר תולדות גדולי ישראל וגאוני איטליה).

מדברי ר' גירונדי ניכר שחפץ שספרו של ר' ניפי יצא לאור. וכאמור אחרי פטירתו, החליט לשלב ספרו בספרו כשהבין, שככל הנראה אין לכתב היד גואל, וערכו רב מדי מכדי שיאבד. 

תוכן טיוטת כתב היד של גירונדי (6106 F) כולל כבר את הנוסח המשולב ומעיד שקדמה לו טיוטה. בסוף כתב היד גילה הרב דעתו, כי זו אינה המהדורה הסופית, ותקוותו להגיה ולכתוב מהדורה שניה שתבוא עד תכליתה:

"חייבים אנחנו להודות ולהלל ולשבח ולפאר לה' ית' ויתעלה שעזרנו להגיע לתשלום המלאכה הזאת במהדורא הראשונה, ותפלתנו תכון לפניו שיעזרנו על דבר כבוד שמו לחזור על למודנו בקונטריס זה ולחבר בו מהדורא שניה ולבא עד תכליתה".

תרשים כתבי היד ואופן השתלשלותם

שינויים ועריכות

בדף השער לחטיבה השנייה כתב הרב גירונדי בטור השמאלי את שיטת שילוב ספרו של הרב ניפי:

והגהות ותוספות וביאורים על ספר זכר צדיקים לברכה, אשר אסף וקיבץ הרב החכם המפורסם ח"ק כמוה"רר חננאל ניפי זל"הה מ"ץ ב"קק צינטו הנודע בשערים שמו דברי פי חכם חן.

ספר הנכבד זכר צדיקים לברכה שהעתקתי מכתיבת יד הרב המחבר עצמו, וצרפתיו בכור שכלי למלאות את דבריו ולבאר את המקומות אשר היו סתומים בספרו וביארתים כיד ה' הטובה עלי ותיקנתי את הלשון באופן שיעלה לרצון כל קורא נעים"

והאל הבורא, יברך לקורא, הדן לכף זכות".

בדברי הפתיחה מבקש ר' גירונדי מהקורא לדון אותו לכף זכות. ולאמיתו של דבר, העתקתו לא נאמנת למקור. עריכתו בעניין קורות חיי הרמח"ל גרמו לשינוי עובדות היסטוריות שהביאו למסקנות מרחיקות לכת (כדלהלן). ר' גירונדי, בהערצתו הגדולה לרמח"ל לא היה שבע רצון מנוסחתו של ר' ניפי, ע"כ; ערך, מחק, שינה, הרחיב וקיצץ כפי שחשב שראוי לכתוב על הרמח"ל.

בעמוד הימני של הספר בערך 'רמח"ל', בחר ר' גירונדי לכתוב קיצור דברים מפרי עטו, והפנה את הקורא למאמרו בספר "כרם חמד". 

הרב החסיד צדיק יסוד עולם המקובל הקדוש התנא האלקי, נר ישראל רבינו משה חיים לוצאטו פר"ח כאר"ז בלבנו"ן במחנה זה פאדובה ונולד ליע"קב איש תם ישר וירא אלהים בשנת הת"סז. עיין מה שכתבתי עליו בכרם חמד חלק שני דף נ"ה עד דף ס'". (תולדות גדולי ישראל עמ' 226)

במקביל, בעמודים השמאליים הביא את מאמרו הארוך והערוך של ר' ניפי.

הותיר לנו ה' לברכה את העתקתו הנאמנה של הרב פינצי, המאפשרת לנו לבחון את חילופי הגרסאות בתולדות חיי הרמח"ל.

לצורך קלות ההשוואה:

  • החזרנו ב' פסקאות שהוזזו בעריכת ר' גירונדי למקומם כבמסמך המקורי 
  • חילופי לשון שאינם משמעותיים להשוואה כגון: כמוהר"ר > כמוהרר"י  או  איטליא > איטלייאה וכו' לא צויינו/נצבעו ונשארו כבמקור
  • טקסט שצבעו שחור – טקסט מקורי שלא עבר שינוי ועריכה בב' הגרסאות
  • טקסט שצבעו כחול – טקסט הנמצא רק במסמך המקור של הרב ניפי ז"ל ונמחק בגירסת הרב גירונדי ז"ל
  • טקסט שצבעו אדום – תוספות טקסט שהוסיף הרב גירונדי ז"ל מדעתו על המקור
  • הטקסט חולק לקטעים לצורך הסברים ומעקב אחר השינויים שבנוסח המשולב
"מעלת הרב המופלא מהר"ר המקובל האלוהי החסיד כמוהר"ר משה חיים לוצאטו זצוק"ל מעיר פאדובה ב‎זמן כמוהרר"י בסאן מריגייו, וכמוהר"ר בנימין הכהן, וכמוהר"רי הגאון כמוהר"ר לאמפרונטי, ומהרר"י אירגאס זצוק"ל הוא כמוהר"ר ישעיהו בסאן רבו של הרב ז"ל הנקרא בפי הכל הרב המגיד של עיר ק"ק פאדובה מפני שממנו שמעו שהיה המלאך דובר בו מדבר עמו, והיה לו מגיד מן השמים כמו הרב‎ מוהר"י יוסף קארו זצוק"ל ושהיה שהיה מגלה לו סודות ורזי התורה, ועל דבר זה נחלקו רבני דורו לשתי כתות.
הללו מימינים לזכותו ה"ה כמוהרר"י הרב המפורסם גאון דורו מוהר"ר ישעיהו בסאן רב‎ו, והרב החסיד מקובל אלדי כמוהר"ר בנימין כהן מריגייו שהפיל תחינתו לפניו לפני מותו שישאל ממגידו מהמגיד סיבת חוליו, והרב המופלא ח"ק כמוהר"ר יעקב אבוהב ואחרים הרבה עמהם בן הגאון החסיד בעל דבר שמואל זצ"ל, והרב החסיד מוהר"ר ישראל קמחי בעל עבודת ישראל, וכמוהר"ר כלבו ורבני ליוורנו ומהר"י אירגאז בעל דברי יוסף ושומר אמונים, וכמו"הרר אביעד ש"ש באזיליאה וכמוה"רר שמשון רומנים וכמוה"רר דוד חיים פינצי רבני מנטובה וכמוה"ררי לאמפרונטי בעל פחד יצחק.

והללו משמאילים לחובתו ומדברים תועה על נסתרות שלו ועל סודותיו שהיה דורש וכותב, ה"ה כמוהר"ר ועל דבריו כמו החכם ר' משה בכמוהר"ר יעקב חאגיז, ורבני ק"ק פראנקפורט דמיין ורבני ברלין וסיעתייהו".

כפי שניתן לראות, ר' גירונדי, מאריך בתארים ומפליג בשבחי הרבנים, ובפרט מוסיף תארים לרמח"ל: "מעלת", "המקובל האלוקי החסיד", וכו'. ברשימת "המימינים", הוסיף על הנוסח המקורי רשימת רבנים ועטרם בחיבוריהם המפורסמים על מנת להדגיש את מעלתם וחשיבותם וליצור רושם שכביכול נהנה הרמח"ל מתמיכה רחבה של בעלי שם.

בניגוד אליהם, קבוצת "המשמאילים" מוצגת כקבוצת רבנים עלומים מגרמניא שנמשכה אחרי הרב חאגיז ז"ל. מכלל טענותיהם השאיר ר' גירונדי רק את "סודותיו" ומחק את "הנסתרות שלו", "שהיה דורש וכותב", "וסיעתייהו". מהתוכן הערוך משתמע שכביכול היקף המחלוקות היה מועט ונוהל ע"י קבוצת רבנים קטנה מגרמניא.

בעניין המגיד, שינה ר' גירונדי את המקור מ"דובר בו" ל"מדבר עמו", להראות שאופן מסירת התכנים מהמגיד לרמח"ל היתה כאדם המדבר עם חברו ולא ח"ו כאדם נִכְפֶּה.

"ובעודו נער שדו ביה נרגא לאמר דכיון שלא היה נשוי אי אפשר שיהיה במעלת רשב"י וחבריו ע"ה.‏ ואח"כ כשסרה ממנו תלונה זו כי לקח לו לאשה את בת הרב המקובל האלוהי כמוה"רר דוד פינצי אב"ד ומ"ץ בק"ק מנטובה היו אומרים מקנאיו דחוץ מארץ הקדושה אי אפשר שיזכה להשגה גדולה כמוה מצד הקדושה,‏ והגיעו לומר דכל מה שמראה מכחו וחריפותו לא היה אלא מחלק הרע ומצד האחור מכח חכמתו וחריפותו"

ר' גירונדי הרחיב כיצד הוסרה התלונה לענין יכולת השגת הרמח"ל. בהמשך הפיסקה, שינה הוא לחלוטין את דברי ר' ניפי: ר' ניפי כתב, שטענת ה"משמאילים" היתה שמקור השגת הרמח"ל ח"ו מצד הס"א ;ואילו ר' גירונדי כתב  שטענת 'קנאי' המשמאילים היתה שמקור השגת הרמח"ל "מצד חכמתו וחריפותו", דהיינו על פי חריפות שכלו ולא מצד השגה עליונה.

גברו דברי ריבות על זה עד שהרב לוצאטו חגר מתניו ונסע ללכת‏ לארץ ישראל. ובהגיעו לעכו שם נחלה ונתבקש בישיבה של מעלה.
וגם זה המאורע נחלק לשני טעמים כי צריו וקטגוריו אמרו ראו מה עלתה בידו, והרי זה אות כי מן השמים לא הסכימו על ידו, ומהרר"י והקדוש החסיד מוה"רר ישעיהו באסן רבו השיב דאדרבא זה מוכיח יותר גודל נשמתו ושהיה אור גדול, ומפני שהיה ניצוץ נשמת משה רבינו ע"ה כמו שהיה גם כן שמו משה, הילכך לא זכה כמוהו ליכנס לארץ. אלו תורף דבריו ומאורעיו בקיצור נמרץ והדברים ארוכים".

השמיט ר' גירונדי את ענין "מחלת" הרמח"ל שהביאה לפטירתו, והשאיר רק "נתבקש בישיבה של מעלה". מהמקור מובן, שדברי המקטרגים נבעו מהקשר מחלתו לפטירתו. 

בהמשך דבריו הוסיף ר' גירונדי משפט שגרם לבלבול גדול ו'לתחיית המתים': בתגובת המחנות הניצים לטעמי פטירת הרמח"ל כתב, "והקדוש החסיד מוה"רר ישעיהו …. רבו". בפועל, מהרי"ב רבו נפטר כחמש שנים לפני הרמח"ל, וברור שאינו יכול לסנגר על פטירת תלמידו. לא ידע ר' גירונדי – שכוון ר' ניפי בכותבו "מהרר"י באסן" לבנו של מהרי"ב – "מ'ורנו הרר'בי י'שראל  באסן".

הואיל ור' ישראל באסאן ז"ל לא היה מודע לסוד יחוס נשמת הרמח"ל לר' עקיבא, לכן ייחס את נשמת הרמח"ל כניצוץ נשמת משה רבינו. מהרי"ב אביו, ידע שנשמת הרמח"ל הייתה ניצוץ רבי עקיבא ע"ה, ולא יתכן שהיה משיב למקטרגים בטיעון הזה.

"אמנם [ו]מעלת החכם השלם החסיד ר' יהודה חי מילאוידה ה׳ ירפאהו רפואה שלימה ייחד עמי הדבור איזה הרבה פעמים על זה. וגם כשחזר‏ מעיר פאדובה שהלך שם, ואמר לי דיש שם עדיין בית מדרשו, וסיפר לי נפלאות ממנו, ובכלל גדולות מהרב המגיד זצ"ל, ומכללם שהרב הגאון הגדול כמוהר"רי יצחק לאמפרונטי זצוק״ל היה אומר שבעיניו ראהו עומד וכותב הסודות ובהרף וכהרף עין היה ממלא דף גדול במכתבו מה שאין ב"ו [בשר ודם] יכול לעשות אם לא בסייעתא דשמייא ודרך נס.
וסיפר לי עוד, שפעם אחת הלך שם לפאדובה חכם אחד ממשפחת כהנים שבעירנו (זה היה נחמיה שנקרא אח"כ חרמיה כהן) שאח"כ נשתמד נעשה ישמעאלי, וביקש לילך עמו, בעוד שהיה מתעסק לילך לעשות קבלת ‏שבת חוץ לעיר. ואמרו לו תלמידיו, הרב הגדול כמוה"רר יעקב חזק וכמה"רר משה דוד ואלי וכמה"חר ישראל חזקיה טריויס, רבינו יש בחוץ כאן החכם פלוני אורח שרוצה לשאול בשלומו ולילך עמנו. והוא נאנח על זה והשיב‎ להם ח״ו אל יבוא דכבר אין עוד תקוה לנשמתו.‏ ואז כשהשיב דברים אלו היה אותו חכם בחזקת כשרות בפני הכל והיה לומד הרבה בתורה ובעוונותינו הרבים אח"כ אתגלאי בהתתיה שהמיר את דתו, אחר זמן נתגלתה חרפתו בקהל כי הכחיש את פיהו (וזה רמזו גם הרב פחד יצחק ערך דגים וסימנם דף פ"ו) וכאלה נפלאות רבות סופר לי עוד מפי מגידי האמת בשמו של הרב המגיד זלה"ה ואין כאן מקום להאריך".

ר' ניפי כתב, "יהודה חי מילאוידה… ייחד עמי הדבור" וכו'. לא ברור כיצד ניתן ע"פ העתקה ועריכה לדעת פרטים נוספים משיחות הרבנים, כגון: "גדולות מהרב המגיד זצ"ל, ומכללם" וכו' "וכאלה נפלאות רבות" וכו'. וכיוצא בזה, מהיכן ידע ר' גירונדי שהרבנים "הרב הגדול כמוה"רר יעקב חזק וכמה"רר משה דוד ואלי וכמה"חר ישראל חזקיה טריויס" מחבורתו של הרמח"ל נכחו באירוע המדובר לעיל אודות נחמיה כהן שלימים המיר את דתו וכונה 'חרמיה'. 

חרמיה היה אחד מחברי ביה"ד של ויניציא במעמד אונס השבועה הראשונה בשנת ת"ץ (ראה "בורא חושך"), והחזיק באחד ממפתחות תיבת הספרים. לאחר שהלה נשתמד, משמיצי הרמח"ל טענו (עפר לפיהם), שכביכול ידע הרמח"ל אודות דעותיו של חרמיה ובכל זאת כביכול בחר הרמח"ל לקרבו מפני שח"ו נטה לדעותיו.

תוספת ר' גירונדי, "יש בחוץ כאן החכם פלוני אורח" נועדה לשלול כל טענת זיקה רעיונית והזדהותית בין הרמח"ל לחרמיה. מבחינה עובדתית, באותו הזמן רק הרמח"ל זלה"ה ידע ברוח קודשו אודות מעלליו של חרמיה, והיה היחיד שהרחיקו בשעה שהלה היה עדיין מחשובי ודייני בי"ד ויניציא.

"אמנם באמת והאמת לא יוכחש דהרב הנ"ל היה חסיד במידותיו ובמעשיו הרבה ונפיש חיליה באורייתא והיה פלפלא חריפא, ועוד לו עשר ידות בכל חכמה ומדע. אלא שנתקנאו בו המקטרגים עליו מפני שהיה מבקש לכתוב שכתב זוהר אחר מחדש, ותהלים אחר מחדש. ומכל מכתביו דלפי הנשמע רבו למעלה, יצאו לאור הדפוס ספר מסילת ישרים, מעט הכמות ורב האיכות כולו מיוסד על משנת ר' פינחס בן יאיר, זריזות וכו'. 
אמנם רוח הקדש שרתה בבית מדרשו ומלאך מגיד מדבר כאשר לשמע אזן שמענו מפי רבנים חסידים תלמידי נאמנים במאמרם".

אחת מטענות הבלע הטעונה והרגישה במיוחד כנגד הרמח"ל הייתה שכביכול חיבר הרמח"ל ע"פ המגיד, ספר תהילים חדש שאמור להחליף בגאולה את ספר התהילים של דוד המלך ע"ה. בימי בחרותו קודם התגלות המגיד, הצטיין הרמח"ל בבקיאותו ושליטתו בשפת הקודש, חיבר את ספרו הראשון "לשון לימודים", וחיבר פרקי הודיה כדוגמת ספר תהילים. חיבורים מעין אלה לא היו נדירים בתקופתו, וניתן למצא כדוגמתם גם אצל מחברים אחרים. מספר פרקים שחיבר הרמח"ל נכללו בחוברת "מעמד חנוכת ארון הקודש" שהודפסה ע"י קהילת פאדובה. הטענה השקרית והמופרכת מיוסודה הועלתה מידי פעם מתוך מגמה להפעיל עליו לחץ נפשי ולהבעיתו מפני מסירה לידי "חקירה". "החקירה", הייתה מנגנון הצנזורה של הכנסיא שהייתה פושטת על מוסדות הקהילה היהודית ובתי החשודים בהפצת כתבי קודש הנוגדים את אמונת הצלובים. ידוע שספר התהלים של דוד המלך ע"ה אהוד מאוד גם באמונתם, ודי היה בהלשנה אחת כדי להעלים את החיבור וכותבו. 

ר' גירונדי מחק כל זכר מענין ספר התהילים, וניסח משפט חדש המקושר לענין ספר הזוהר ודרך גילויו, "שכתב זוהר אחר – אמנם רוח הקדש שרתה בבית מדרשו ומלאך מגיד מדבר כאשר לשמע אזן שמענו מפי רבנים חסידים תלמידי נאמנים במאמרם". הפיסקה אודות "מסלת הישרים" הועברה למקום אחר. 

"הרב החסיד הנ"ל חיבר בנערותו [ו]ספר לשון לימודים על חכמת המליצה והלומד בו לא יצטרך עוד לינק מספרי נכרים כדי להתלמד לדרוש כמנהג דרושי ערי איטליא, יען וביען בו ימצא בלשון צח ונקי כל מה שילמדו הנכרים בשפת יתר. ולא עוד אלא דשם מורה באצבע כל צורות חכמת המליצה שנמצאו והיו בספרי תורתינו הקדושה, דרך משל צורת הגראדסיוני (Gradazione) בפסוק וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא. וכן האנטיטיס"י (Antitesi‏) בפסוק הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וכו'. ורבים כהנה. והוא לעניות דעתי ספר חשוב ונחמד עד מאוד ונצרך הרבה לדרשנים של ערי איטליא לא יערכנו זהב וזכוכית.

וזאת עצתי לבחורים שרוצים לחנך עצמם בחכמת הדרוש שיקחו זה הספר ויקראוהו ויקראו בו פעם ושתים ושלוש ולא יצטרכו להספיק עצמם בילדי נכרים.
וחיבר עוד ספר וכשהרב הגדול מח"ל עבר לעיר אמשטרדם חיבר והדפיס שם שלשה חיבורים יקרים אחד הוא דרך תבונות על דרכי ההתבוננות וההשכלה להבין בכל דרכי התלמוד ויסודות הפלפול בדרך קצרה ובכרך קטן. ונדפס באמשטרדם שנת גם ה' יתן הטוב לפ"ק. [ו]ספר לישרים תהילה, אין ערוך אליו במשקל השירים, וספר מסילת ישרים כולל כל ענייני מוסר ויראת ה'. שיר (נקטע).
ואחר שנתבקש בישיבה של מעלה [ו]נדפס עוד באמשטרדם ספר חיבור אחר ממנו מהרב ז"ל קטן הכמות ורב האיכות נקרא שמו דרך חכמה, ונלוה אליו מאמר על ההגדות האגדות, מאמר על העיקרים [ו]מאמר החכמה, והסכימו על הספר הזה הרבנים המפורסמים דק"ק אמשטרדם יע"א. והרב המקובל כמוהר"ר אברהם טובייאנה דעיר ארגיל (אלג'יר) יע"א(בעל אשל אברהם ועץ החיים על המצוות). והפליגו לספר בשבח מוה"רר משה חיים לוצאטו המחבר וקראו אותו הרב המופלא המקובל האלהי זכותו יגן בעדנו אכי"ר".

הקטע דלעיל מדבר אודות ב' תקופות בחיי הרמח"ל בהן כתב הרמח"ל ספרים וחיבורים: האחת קודם תקופת המגיד, ושניה אחרי הגעתו לאמסטרדם. תמוה, ששני הרבנים – ניפי וגירונדי ז"ל, התעלמו מעשרות הספרים והחיבורים שנתחברו מראשית ימי גילוי המגיד ועד להגעתו לאמסטרדם. בנוסף, ערך ר' גירונדי את הפסקאות, השמיט פרטים שלא נראו חשובים בעיניו, והוסיף תיאורי שבח והגדלה.

"אחר שכתבתי כל זה, כשהלכתי לפאריז, בא לידי שם ספר מנחת קנאות לכמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה וראיתי לו שצווח ככרוכיא נגד הרב לוצאטו הנ"ל והטיל מום בחכמת הקבלה שלו והאשימו הרבה לאמר שכל דבריו בנסתר לא היו אלא מצד הקליפה, ושם הביא כל דברי רבני הדור שנלחמו עמו והכריחוהו להוציא הרבה כתביו בחכמת האמת ולבערם מן העולם. ובסוף הביא שם מודעא רבא שמסר הרב לוצאטו הנ"ל בפני ב"ד וחזר בו מכל מה שכתב ולימד ופרסם בעניינים הנ"ל, וקיבל עליו בשבועה חמורה שלא לעשות ככה להבא. ומיהו, שם בפאריז סיפר לי כמוהר"ר שלמה דוד מהזקנים, ר"מ דלוגו נר"ו לא ידעך אכי"ר, ששמע מאיש נאמן שכשמת הרב לוצאטו הנ"ל בעכו, הרב מלאכי טרח עצמו להוליכו לא"י ולקברו שם, מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה".

מכל הפסקה המקורית של ר' ניפי דלעיל כתב בחר ר' גירונדי:

"ואני שמעתי מפי כמוהר"ר שלמה דוד מהזקנים נר"ו מ"ץ בק"ק לוגו שבהיותו בפאריז סיפר איש נאמן שרב גדול וחסיד כש"ת מוהר"ר מלאכי העיד לו שנמצא בעכו כשנפטר הרב לוצאטו ששימשו איזה ימים קודם פטירתו ומצאו ענו מאד ובשביל זה טרח עצמו להוליכו לקברו בארץ ישראל זיע"א".

במקור, הפיסקה הנ"ל היא תוספת מאוחרת של ר' ניפי על כתיבתו הראשונה בקורות חיי הרמח"ל, ואשר נכתבה בשנת תקס"ז (1807) – אחרי שחזר מכינוס הסנהדרין שבפריז. 

לאסיפה בפאריז הוזמנו רבנים מאיטליא ובתוכם הרב ניפי מהעיר צ'נטו, והרב שלמה דוד מהזקנים מהעיר לוגו. ר' שלמה דוד זצ"ל (תק"ד – תקפ"ג (1744-1823)) היה רב ותלמיד חכם חשוב, ומבחירי רבני איטליא שנבחרו להשתתף במושב הסנהדרין. 

בשהותם בפריז, שמע ר' ניפי מפי הרב שלמה דוד חברו למשלחת, את העדות 'האיש הנאמן' ולאחר שחזר לאיטליא העלה אותה על הכתב.

רוב התוספת הנ"ל נמחקה בעריכתו של ר' גירונדי. מהפיסקה המקורית, השאיר ר' גירונדי את דברי הרב שלמה דוד ז"ל וערך אותה כפי שחשב שראוי להיות. השינויים גרמו בפועל לעיוות דברי ר' ניפי ושינוי עובדות היסטוריות – למרות שלענ"ד לא נעשו בכוונה תחילה אלא מהבנה שגויה והערצה.

מהשוואה בין הנוסח המקורי של ר' ניפי לנוסח הערוך של ר' גירונדי עולה:

ע"פ נוסח המקור (ניפי): ר' שלמה דוד סיפר לר' ניפי בעת שהותם בפריז – זיכרון עדות ששמע בעברו מפי איש נאמן.

ע"פ הנוסח הערוך (גירונדי): הרבנים ניפי ושלמה דוד נפגשו באיטליא, ושם מסר הרב שלמה דוד ידיעה שהוא שמע בפריז מפי איש נאמן.

ע"פ נוסח המקור (ניפי): האיש הנאמן סיפר ידיעה ששמע, שכשמת הרב לוצאטו בעכו, הרב מלאכי טרח להוליכו לקברו בארץ ישראל.

   הסיבה לטרחתו: "מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה".

ע"פ הנוסח הערוך (גירונדי), העדות והעובדות שונו:

   א. הרב מלכי – (הוא הרב מלאכי המוזכר לעיל ששמו נכתב בכתיב מלא) –  עצמו העיד בפני האיש הנאמן, והאיש הנאמן עצמו מסרה לר' שלמה דוד.

   ב. נוספה עדות שלא נכתבה במקור: "ששימשו איזה ימים קודם פטירתו".

  סיבת טרחתו: "ומצאו ענו מאד", "ובשביל זה" וכו'.

 

המשפט היחיד הכמעט זהה שנותר מהמקור אומר "טרח עצמו להוליכו לקברו בארץ ישראל".

פענוח המקור

כדי להבין את מכלול העדות צריך לדבוק בטקסט המקורי כולו – כולל הפסקה שנמחקה ע"י הרב גירונדי אודות "תורת הקנאות" וכו'.

הרב ניפי ז"ל, נתקל בספר "תורת הקנאות" לראשונה בפריז. ספר זה מתחבר ע"י הרב עמדין (קרי עֶמְדְן – Emden) המכונה היעב"ץ שנלחם בכל מי שלמראית עיניו, כביכול סטה ולו במעט מדרך הרבנות השמרנית, ובפרט במי שחשד שיש בו צד שפתאות, פילוסופיה ונטיה לתורת הסוד. בנוסף, ידוע שפקפק בייחוס ספר "מורה נבוכים" להרמב"ם, ובחלקים רבים של ספר הזוהר. בראש מאבקיו הידועים ניסה היעב"ץ ללחום עד חורמה  בר' יונתן אייבשיץ. בספר "תורת הקנאות" יצא המחבר בשצף קצף כנגד כת הש"ץ שר"י ושפתאים אחרים, ולהבדיל א"ס הבדלות גם כנגד הרמח"ל זצ"ל. 

"וראיתי לו שצווח ככרוכיא נגד הרב לוצאטו הנ"ל והטיל מום בחכמת הקבלה שלו והאשימו הרבה" וכו'.

בתוספת המאוחרת שהוסיף ר' ניפי בקורות חיי הרמח"ל,  הזכירו באופן: "הרב לוצאטו הנ"ל", ובחר שלא למחוק או לשנות את הביוגרפיה האוהדת הראשונה שכתב לפנים, והמשיך לכנותו "הרב לוצאטו הנ"ל". מסגנון הכתיבה ניתן להבין, שלמרות שהביא ר' ניפי את תמצית דברי ר' עמדין – לא קיבל ר' ניפי את דבריו, ולא חזר בו מכל מה שכתב עליו בביוגרפיה המוקדמת. כמו כן, הפיסקה כולה כתובה כמקשה אחת:

"ומיהו, שם בפאריז…" הביטוי הארמי שבו השתמש הרב ניפי "ומיהו" פירושו "אבל". משמעות הביטוי במשפט דנן,  שגם אם תרצה לומר שח"ו היה משהו בחשדות, הרי שנפטר בתשובה גמורה ואין לזכור עוונות ראשונים.

ומיהו, שם בפאריז סיפר לי כמוהר"ר שלמה דוד מהזקנים, ר"מ דלוגו נר"ו לא ידעך אכי"ר, ששמע מאיש נאמן שכשמת הרב לוצאטו הנ"ל בעכו, הרב מלאכי טרח עצמו להוליכו לא"י ולקברו שם, מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה".

"ומיהו, שם בפאריז…" הביטוי הארמי שבו השתמש ר' ניפי "ומיהו" פירושו "אבל". משמעות הביטוי במשפט דנן, שגם אם תרצה לומר שח"ו היה משהו בחשדות, הרי שנפטר בתשובה גמורה ואין לזכור עוונות ראשונים.

"ששמע איש נאמן": ידיעת ה"איש הנאמן" הובאה כתגובה להשמצות שבתורת הקנאות, ועדות הקבורה מובאת כבדרך אגב.

 

מיהו אותו האיש הנאמן?

מתיעוד דברי ההתנצחות בין המחנות המימינים והמשמאילים לטעמי מותו של הרמח"ל עולה, שידיעת מותו הגיעה לאיטליא די סמוך לפטירתו. ע"פ ג' איגרות שיובאו להלן משמע שידיעת מותו הגיעה לאיטליא כבר בשנת תק"ד. נראה, שיש לחלק בין הידיעה עצמה על הפטירה – לבין עדות הקבורה של הרב מלכי (לאור ב' תאריכי הפטירה שמובאים בדברי ר' גירונדי להלן).

ישנה תמימות דעים בקרב כל החוקרים והעוסקים בתיעוד קורות חיי הרמח"ל המסתמכים על דברי ר' גירונדי (אגרת טבריה) שידיעת מותו הגיעה מטבריה ע"י שד"ר, ואליבא דר' גירונדי הגיעה כנראה לקראת סוף תק"ז. 

חוקר ארץ ישראל  אברהם יערי ז"ל חקר בעבר אודות שדר"י א"י ועבודתו המעמיקה והיסודית הודפסה בשני כרכים עבי כרס "שלוחי ארץ ישראל". יערי כתב בפרק הפתיחה שלעיתים כונה השליח בשם "ציר נאמן". בסקירת השליחים שהגיעו מטבריה לאיטליא נמצא, שבין השנים תק"א – תק"ו (1741-1746) סבב השד"ר מטבריה ר' חיים ונטורה ז"ל באירופא ובאיטליא. עצם נוכחותו בחו"ל בשנת הפטירה שוללת את הסבירות שהוא יהיה שומע הידיעה. בראשית שנת תק"ח (1748) יצאו לאירופא שדרים: ר' מסעוד בונאן זצ"ל מטעם העיר טבריה, והרב שלמה עבאדי זצ"ל מטעם כפר יאסיף.

הרב מסעוד בונאן

משפחת בונאן עלתה מתוניס לארץ ישראל. ר' מסעוד עלה לארץ, התיישב בצפת ונזכר לראשונה בראש החתומים על אגרת שד"ר שנכתבה בצפת בשנת ת"ק (1740). סביר להניח שבשנה זו היה לפחות כבן שלושים. בשנת תק"ז (1747) עבר ר' מסעוד לגור בטבריה וכשנה לאחר מכן (תק"ח – 1748) יצא כשד"ר של העיר טבריה. בשליחותו הגיע בתחילה לאיטליא וממנה המשיך להולנד, אנגליא ואשכנז. לאחר שחזר הרב בונאן משליחותו למען טבריה, שב לגור בצפת ובשנת תקל"ו (1776) יצא שוב כשד"ר מטעם העיר צפת למערב אירופא ובכללה לצרפת וממנה לאיטליא.

כשיצא ר' בונאן לשליחותו הראשונה בשנת 1748, היה ר' שלמה דוד רק בן ארבע שנים וברור שלא יכלו להיוועד. כעבור עשרים ושמונה שנה (1776), כשיצא ר' בונאן לשליחותו השניה – כבר היה ר' שלמה דוד כבן שלושים ושתים, ראש מתיבתא ומורה צדק בעירו, וככל הנראה מתוקף מעמדו פגש את ר' בונאן שסבב בערי איטליא [8]
ר' בונאן היה השד"ר היחידי באותה התקופה שהיה גם בצפת, גם בטבריה וגם היה שותף לרב משה מלכי זצ"ל בהנהגת העיר צפת. הרב משה מלכי עצמו – היה היחיד והיותר מכולם שהיה מקושר עם הרמח"ל, העיר צפת, טבריה, עכו וכפר יאסיף וכדלהלן. ע"פ כל הנתונים, ישנה סבירות גבוהה מאוד, שהרב בונאן הביא את סיפורו של הרב מלכי לאיטליא.
שמו של ר' בונאן נקשר גם לפולמוס שבין ר' עמדין לר' אייבשיץ. בשליחותו הגיע ר' בונאן עד העיר המבורג, ושם נפגש עם ר' יונתן אייבשיץ זצ"ל. ר׳ יונתן סיפר לו על המחלוקת שחלק עליו ר׳ יעקב עמדין בעניין הקמיעות ועל שחשדו ח"ו בנטייה לשפתאות. ר' בונאן לא קיבל את הקטרוג ותחת זאת הפגין את אהדתו לר' יונתן. היעב"ץ עצמו מספר על כך בספרו:
 

"הגיד איש עשיר, אדם כשר לפי תומו, אשר היה אוהב להמין (כך כינה ר׳ עמדין את ר׳ יהונתן) בעת ההיא… איך היו אצלו ביום שבא אליו משולח מטבריא, שמו מסעוד, וקבל המין את צערו לפניו, איך הוא נרדף על חשד לעז של אמונת ש"ץ, וניחם אותו זה המשולח, והגיד אליו לאמור: מה בכך? בארצנו יש רבים מבעלי אמונה זו, ואין אנו חוששין ואין מקפיד עליהם", (שלוחי ארץ ישראל עמ' 508). 

מדברי ר' ניפי בעניין 'מנחת הקנאות' והקשרם לעדות הרב שלמה דוד (פאריז תקס"ו (1806)) נראה שר' בונאן הוא האיש הנאמן והמקור לידיעותיו. ניתן לשער שר' ניפי שאל את ר' שלמה דוד בעניין "תורת הקנאות" ורדיפותיו את ר' אייבשיץ והרמח"ל. אין כמעט ספק שר' שלמה דוד העלה מזיכרונו את המידע שקיבל מהרב בונאן – השד"ר היחיד שהיה בכל המקומות ומקושר עם כל הנוגעים.

שד"ר נוסף שסבב באיטליא החל משנת תק"ח (1748) היה הרב שלמה עבאדי זצ"ל – שד"ר הישוב היהודי כפר יאסיף. כאמור לעיל, בשנה זו היה ר' שלמה דוד בן ארבע בלבד וברור שגם איתו לא יכל להיוועד. 

לא ידוע מתי עבר ר' עבאדי מטורקיא לאיטליא, וכמה זמן שהה בה (להלן נעסוק בענין בהרחבה). מהמעט שידוע ממסלול שדרות"ו – ידוע שבראשית שנת תק"ח היה בטורקיא וממנה המשיך לאיטליא. בשנת תק"י היה בצפון מערבה של איטליא, בשנת תקי"א היה בשלוניקי, וממנה המשיך למערב אירופא.

יש סבירות גדולה שר' עבאדי שד"ר כפר יאסיף ור' בונאן שד"ר טבריה – נפגשו באיטליא. האם ר' עבאדי הוא המקור לידיעה, ובסופו של דבר הידיעה נשמעה מפי ר' בונאן או אדם אחר? נכון לעכשיו אין לדעת. כך או כך, עיקר העניין הוא בידיעה שהביא ה'איש נאמן' אודות מעשה הרב משה מלכי זצ"ל.

"ואלה חיי" – שמות הרבנים והשדר"ים

הרב משה מלכי

76

תל"ה – תק"ו

1746 – 1670

 

הרמח"ל

37

תס"ז – תק"ד

1744 – 1707

 

הרב שלמה עבאדי

———— לא ידוע ————

שליחות אחת:

סוף 1747

הרב מסעוד בונאן

96

ת"ע – תרי"ב

1806 – 1710

ב'  שלחויות

1748,   1776

הרב שלמה דוד

79

תק"ד – תקפ"ג

1823 – 1744

 

הרב חננאל ניפי

76

תק"כ – תקצ"ו

1836 – 1760

 

הרב מרדכי גירונדי

52

תקנ"ט – תרי"ב

1852 – 1799

 

 

הרב משה מלכי

הרב משה מלכי זצ"ל היה בנו של הרב רפאל מרדכי מלכי ז"ל – גר בצפת, שימש ברבנות והנהיג קהילה יחד עם שכנו הרב בונאן לפחות כשנתיים. בנוסף למשרת הרבנות, ידוע שהיה ר' משה סוחר אמיד ביותר, הלווה כספים לסוחרים צרפתים שישבו בצידון, סבב בערי מערב אירופא, וניצל את קשריו האישיים לקידום העיר צפת ורווחת תושביה. לימים אף יצא לשליחויות שד"ר מטעמה בערי אירופה, גייס וריכז תרומות, ונחשב לצדיק שחילץ את צפת מקשיה ושפלותה, וזכה להוקרה מיוחדת מטעם קהילת אמסטרדם. 

"אותיות אשר תבואנה יעידון יגידון את כל התלאה אשר מצאתנו… הנאנקים דלי דלים ברעה ובצמא ובחוסר כל… ואין להם מושיע… והמה בוכים מה לעשות ומאין יבוא עזרם… ואנחנו לא נדע מה נעשה מקום רשעים… וחרבם תאכל בשר כי לא אדונים לאלה ואין כאן שרי מסים אנשי חיל לעזרה בצרות…" (מתוך אגרת בקשת עזרה עליה חתום הרב משה בן רפאל מרדכי מלכי זצ"ל 1728).

גם השליט המוסלמי דאהר אל עמאר העריכו מאוד, ופנה אליו בבקשה לפעול לחידוש הישוב היהודי בעיר טבריה. זכה הרב מלכי לחדש את הישוב בטבריה והביא אליה מאיזמיר את הרב חיים אבולעפיה זצוק"ל ואנשיו שנענו לפנייתו, ועלו וחידשו את הישוב היהודי בעיר.

בשנת ת"ק, חלה הרב משה מלכי, חצי מגופו השתתק ונאלץ להסתייע במקל הליכה ובשל קשייו פרש מפעילותו הציבורית. בנוסף, באותם השנים כבדו המיסים, התחוללו מלחמות, רעידת אדמה פגעה קשות בצפת ופרצו מגפות. האירועים הקשים גרמו לרבים מיהודי צפת לעזוב את העיר ובתוכם גם ר' מלכי ז"ל שעזב ועבר בשנת תק"א לגור בעכו. כחמש שנים לאחר מכן – בפרשת "וילך" סוף אלול שנת תק"ו הסתלק הרב לבית עולמו ונספד ע"י הרב עובדיה בכ"ר אברהם הלוי בספר "חזון עובדיה" (דף ק"ב ע"ב).

לאור הנחת החוקרים (כמובא לעיל) שהודעת פטירת הרמח"ל הגיע מטבריה, מן הסתם, קשרי הרבנים מלכי ובונאן לא נפסקו בעקבות שינוי מקום מגורי ר' מלכי. כשנה אחרי מות הרב משה מלכי (1747) עבר ר' בונאן לגור בטבריה, ובמהלך שנה מגוריו הראשונה בטבריה (1748) יצא הרב בונאן כשד"ר מטעם טבריה לאיטליא. הרב בונאן היה היחיד שגם היה שד"ר טבריה, וגם יכל לשמוע ישירות את העדות מפי הרב מלכי ו/או משכנו הרב עבאדי זצ"ל.

תוכן עדות הרב משה מלכי

עדות הרב מלכי ז"ל מספקת פרטים רבים וחשובים אודות סיום פרק חייו של הרמח"ל בארץ ישראל. 

ששמע מאיש נאמן, שכשמת הרב לוצאטו הנ"ל בעכו, הרב מלאכי טרח עצמו להוליכו לא"י ולקברו שם, מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה".

"הרב מלאכי טרח עצמו": ר' מלכי (מלאכי – כתיב מלא) היה אמיד ובעל אמצעים, אולם מחלתו הכבידה עליו, וצליעתו לא הקלה עליו, והיה לו לטורח גדול הן גופני והן כלכלי להוליכו לקבורה בא"י.

"מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה": אחות הרב מלכי ז"ל הייתה נשואה לר' משה חאגיז ז"ל – מחולל הפולמוס נגד עט"ר הרמח"ל ז"ל ורודפו. אין ספק שר' מלכי היה מודע לפולמוס, הן מצד קשריו עם גיסו (שיש סברה שחזר זה מכבר מאלטונה לא"י והתיישב בירושלים), והן מצד מסעותיו ברחבי אירופא. לא בכדי נקט לשון "שהכיר בו" – דהיינו שמצא היותו ההיפך מכל דברי הבלע והשטנה ששמע בעבר אודותיו. אין סבירות לומר שהייתה זו היכרות רגעית בזמן יציאת הנשמה, שאם כן, לא היה טורח בקבורתו, וע"כ סביר שהכירו מספר חודשים קודם לכן. בל נשכח, שעדות זו לא נשמעה במקור כדי לספר אודות סדרי הלווית הרמח"ל – אלא באה להעיד על יושרו ותומתו של הרמח"ל כנגד השמצות "מנחת הקנאות".

"להוליכו לא"י ולקברו שם": הרב מלכי דאג לכל סדרי הלווייתו וקבורתו של הרמח"ל בבית העלמין היהודי בכפר יאסיף הסמוך לעכו.

העיר עכו, נמצאת במחלוקת הפוסקים האם דינה כארץ ישראל לענייני מצוות התלויות בארץ, כיון שלא נכבשה ע"י עולי בבל. אומרת הגמ' במסכת גיטין (גיטין ז, ע"ב):

"היה מהלך מעכו לכזיב, מימינו למזרח הדרך – טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך שהיא חייבת. משמאלו למערב הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית עד שיודע לך שהיא פטורה".  (גיטין ז, ע"ב).

הרמב"ם בפסיקתו כותב:

"אי זו היא סוריא. מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל – כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר – הרי היא כסוריא, אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון והם תחומי א"י" (הלכות תרומות א, ט).

לקברו בארץ ישראל

בגלל החשש ההלכתי שאין עכו נכללת בגבולות א"י, עסקו החוקרים רבות בשאלת מקום קבורת יהודי עכו במהלך הדורות. תלמידו האלמוני של הרמב"ן היה הראשון שכתב סביב שנת ה'ס (1300) בספר "תוצאות ארץ ישראל":

"מדינת עכו היא היושבת על שפת הים הגדול והיא בגבול נחלת אשר ואחרי חוצה-לארץ כאשר הדבר ידוע בקבלה עד עתה, ועד פה הוא גבול ארץ ישראל… סמוך לעכו בתחום שבת יש שם הר ושם בית הקברות בארץ ישראל" ("מסעות ארץ ישראל", יערי עמ' 83)

באלף השנים האחרונות היה מקובל שהעיר עכו העתיקה דינה כחוץ לארץ, והשטח המזרחי הגובל בעיר בסמיכות ל"תל עכו" דינו ארץ ישראל. 'תחום שבת' מוגדר כשטח הנמצא מחוץ לעיר ועד למרחק של כ- 1 ק"מ ממנה (לשיטת המדידה ראה כאן). מדברי המקור דלעיל "סמוך לעכו בתחום שבת – יש שם הר ושם בית הקברות בארץ ישראל" תל עכו הוא המתאים ביותר לפי תיאור המקום והמרחק, ואכן, יש תיעודים ששם נקברו יהודי עכו.

עדות מראשית מסעו של הרב סאנגוניטי (להלן) בארץ ישראל בחודש תשרי תק"ב (9.1741) מעידה שלפחות מימי הרמב"ן ועד לימיו לא השתנה מקום הקבורה בתל עכו:

"ועכו, חציה חוצה לארץ וחציה ארץ ישראל. ובית הקברות – ארץ ישראל" ("אגרות המסע לרבנו חיים בן עטר" עמ' יז).

בשל המציאות הקשה, החל משנת תק"א (1741), חל גידול במספר תלמידי החכמים והמקובלים שנדדו לעכו ולסביבותיה. סוגיית קבורת הנגפים הציפה מחדש את שאלת שייכות עכו לארץ ישראל, ומעתה, גם תל עכו לא יצא מידי ספק. הישוב היהודי הקרוב ביותר לעכו שלא היה ספק לגביו היה כפר יאסיף.

הישוב היהודי בכפר יאסיף חודש ככל הנראה בסביבות שנת ת"ק (1740) ע"י פליטים יהודים שנמלטו מהערים הנגופות ורצו לגור על אדמת ארץ ישראל בלי חשש וספק. מחדשי הישוב היו תלמידי חכמים עובדי אדמה, צנועים וענווים. בראשית ימי החידוש, בית העלמין היהודי של הישוב על נקבריו היה עלום. 

העדות הראשונה הכתובה וראשית מנהג קבורת יהודי עכו בכפר יאסיף היא קבורת הרמח"ל זלה"ה בשנת תק"ד "להוליכו לקברו בארץ ישראל". לא מן הנמנע שהרמח"ל ביקש מהרב משה מלכי שיקבור אותו באדמת ארץ ישראל שאליה כל כך השתוקק. החוקר אורי כהנא, מחבר החוברת "הישוב היהודי ובית הקברות היהודי בכפר יאסיף" מצא בסקירתו, כי המצבה הקדומה ביותר שכיתובה שרד היא של הישיש שלמה אטל (ב' אותיות לא מפוענחות) משנת התק"ד שכנראה היה מראשוני הנקברים "החדשים" בבית העלמין. מקבורת הרמח"ל והלאה אנו מוצאים עדויות לקבורת נפטרים יהודים אמידים מהעיר עכו שהובאו למנוחות בכפר יאסיף מסיבת היותו סמוך לעכו, "אדמתו ארץ ישראל ודאי וללא ספק, ומוליכין אליו את הנפטרים".

עובדת היות הכפר מרוחק כדי 10 ק"מ מעכו וכשעה וחצי /שעתיים הליכה רגלית, ייקרו מאוד את סדרי הקבורה ומנעו את נגישתו לכלל הציבור. רק משפחות בעלות אמצעים, הוליכו את נפטריהם "לקבורה בארץ ישראל" – לבית העלמין בכפר יאסיף, באתר מרוחק שאינו בכלל ספק א"י.

עדויות קבורת יהודים בכפר יאסיף

כעשר שנים אחרי פטירת הרמח"ל (1754) ביקר בארץ המיסיונר הגרמני סטפניס שולץ, ומעיד הוא שפגש בעכו אדם, שהיה בדרכו ללוויית שתי זקנות תושבות עכו לקבורה בכפר יאסיף (אורי כהנא).
 
ספר "עדות ביהוסף" (פרנקפורט תקכ"ג (1763)):

בשנת תק"כ (1760), כשש עשרה שנה בלבד אחרי קבורת הרמח"ל בכפר, סייר בארץ יהודי בשם ר' יוסף סופר זצ"ל. סיפורי מסעותיו המרתקים הודפסו בספרו "עדות ביהוסף" והוא הספר הקדום והסמוך ביותר לפטירת הרמח"ל המתאר את חורבן צפת ברעידות האדמה, המגפות שהשתוללו בארץ ועד לצידון, תיאור של טבריה, כפר יאסיף, קברי צדיקים ועוד. 

"ומי שמת בעכו משיאין אותו על המטה למקום א׳ ושמו יוסיף,‎ ‏[ש]הוא קרוב כמו שעה וחצי לא״י" (שם עמ' 21)… ומעיר יוסיף – כל המקומות וכפרים – הכל א״י (שם עמ' 33)".

ספר "שמחת ציון" (הודפס גם תחת שם "דורש ציון" עמ' 14):
ספר מסעותיו של ר' שמחה בן יהושע מזאלאזיץ, שסייר בשנת תקכ"ד (1763) – כשלוש שנים אחרי הרב סופר, וכך מתעד (דף 6 ע"ב):

שמחת ציון תקכ"ד

ובכל זאת [עכו] אצליהם ספק ארץ ישראל. והמת מוליכין אותו לכפר יציב‏ והוא שתי שעות מעכו,‏ ושם מעט יהודים כמו עשרים [והם] עובדי אדמה, והוא א״י ממש. והוצאה לקבורה צריך [לכל] הפחות עשרים אריות מעכו ליציב. ואם אין פנאי להוליכו ליציב שמת בשבת או שאר אונס, או אם איש עני הוא – קוברין אותו בבית הקברות שבעכו".

ספר "שאר ישוב, כתבים א'". (יצחק בן צבי (1966)):
ספר המוקדש ליישוב ארץ ישראל וקורותיו. בן צבי מביא שבשנת תקצ"ט (1839) הסוכן הקונסולרי הבריטי בעכו, סניור משה אברהם פינצי, דיווח למונטיפיורי על אפשרויות יישוב יהודים בגליל. בתיאור קהילת עכו כתב פינצי (עמ' 275):

"אם יהי אחד חולה בר מינן ילינו אצלו 3 בני-אדם ויותר מן החברה (חברת ביקור חולים). ואם יפטר בר מינן, מכתופין על כתפיהן מהלך שתי שעות ומחצה לבית העלמין כפר יציב, ולפעמים ילונו שם מפני טורח הדרך".

בשנת תרל"ז (1877) נפטר הקונסול פינצי ז"ל ומצבתו שרדה ומזוהה בביה"ק שבכפר.

ספר "תבואות הארץ", לרב יהוסף שוורץ, (ירושלים תר"ה (1845)):
ספר המתאר את הגאוגרפיה של ארץ ישראל, יישוביה, הצומח, החי ותושביה. הספר חובר כשבע שנים לאחר עליית המחבר לארץ. (עמ' רל):

"…הוא הכפר הנקרא כעת ״כאפאר יוסיף״ לצפון מזרחית עכו בערך ב׳ שעות ושם בית הקברות של עכו כמו שכתבתי לעיל בביאור תחום הארץ"‏.‏

ספר "חבת ירושלים",(ירושלים תר"ד (1844)):
ספרו של הרב חיים הלוי הורביץ עוסק בגיאוגרפיה א"י, תולדות ערי ארץ הקודש, המקומות הקדושים וקברי צדיקים. הרב מזכיר את עובדת היות בית הקברות כפר יאסיף מקום קבורת יהודי עכו – ללא שהזכיר שום שם של נפטר (עמ' ו, ע"ב): 

"כפר יציב ב' רפויה וה' צ' כמו ס'" וכתב "שיש ב' שעות מעכו – כפר יציב. ושם מעט יהודים כמו ך' (20), והם עובדי אדמה, והיא ארץ ישראל ממש. והמת, מוליכים מעכו לכפר הנזכר. ואם אי אפשר להוליכו לשם, שמת בשבת (ה"ה: ויצטרכו להלינו עד ליום ראשון) או שאר אונס – קוברין אותו בבה"ק שבעכו".

ספר "מדריך ארץ ישראל", זאב וילנאי,(ירושלים תרצ"ה (1935)):
וילנאי היה גיאוגרף וחוקר א"י בדורות האחרונים ומהמפורסמים בתחומו. בעמ' 181 מתעד:

"לפני הכניסה אל כפר יסיף תראה מימין בית קברות עברי עתיק. עד היום קוברים בו יהודי עכו את מתיהם בכפר יסיף שהיתה בעיניהם בגבולות הארץ".

ישנן עדויות נוספות ברוח הדברים הנ"ל. הכלל העולה, שהחל מקבורת הרמח"ל זלה"ה, מוזכר בית העלמין שבכפר יאסיף בהקשר:

  • שאין ספק להיותו באדמת ארץ ישראל
  • ואליו מולכים את המת שנפטר בעכו

גרסאות הרב גירונדי

מצאנו, ראינו, שגרסתו הערוכה של ר' גירונדי שינתה את כל פרטי עדות: מקום מסירת העדות, הקשר מסירת העדות, מקום הקבורה, עדות הקבורה וסיבת ההשתדלות בקבורה. עתה, נעשה סדר בין גרסאותיו של הרב גירונדי ומקורותיהן:

גרסה א': לקוטי קבלה

"לקוטי קבלה", קובץ מאמרי הרמח"ל שהעתיקם ר' גירונדי וכתבם בכתב ידו. ככל הנראה, מחברת זו נכתבה הרבה לפני שנת תקצ"ה. בדך הפתיחה כתב:

"לקוטי קבלה מספרים יקרים שחיבר הרב המופלא בנסתר ובנגלה הגאון החסיד המקובל האלוקי, התנא הקדוש רבינו משה חיים לוצאטו זלה"ה אשר פר'ח כאר'ז בלבנו'ן… וכו' … ואח"כ ויעל משה לשכון בארץ הקדושה ובעה"ק טבריא תוב"ב ויקרא ה' אל משה לחזות זיו שכינתו ביום כ"ו ניסן ליהנות מפרי מעשיו הטובים והישרים בעולם הנצחי: זי"ע".

באופן מפתיע, כתב הרב גירונדי שיום פטירת הרמח"ל חל ב- כ"ו ניסן. לא מצאנו מקור נוסף לתאריך הזה. בנוסף, ציין והדגיש את סופי תיבות "פר'ח כאר'ז בלבנו'ן" צירוף חזן, הרומז כנראה להיות הרמח"ל חזן ימים נוראים בבית הכנסת האשכנזי בפאדובה. בחירת הנושא המודגש כשלעצמו תמוה. ציטוט זה מופיע שוב (כעשרים שנה?) מאוחר יותר בספרו "תולדות גדולי ישראל" "פר"ח כאר"ז בלבנו"ן במחנה זה פאדובה… "(עמ' 226). לא מצאנו מקור נוסף לתאריך זה.

 

גרסה ב': "כרם חמד" חלק ב' 

בראשית אסופת אגרות הרמח"ל (אחרי האילן) נמצא קובץ העתקות אגרות, ללא זיהוי מעתיקן ובכתיבה אטלקית. הקובץ הנ"ל מתחיל בהעתקת אגרת "בני משה", "אגרת טבריה", ואגרות ומסמכים מהפולמוס. בסוף כל אחת מאגרות הביא המעתיק את שם החתום/ים עליה – חוץ מאגרת טבריה!
הפעם השניה שאיגרת זו נזכרת היא במאמרו המודפס של ר' גירונדי שהודפס ב"כרם חמד" כרך ב', תקצ"ו (1836). תוכן הספר כולל אסופת מכתבים ממחברים שונים ובכללם ב' מכתבים שחוברו ע"י ר' גירונדי. הראשון הוא מכתב פנייתו, ותוכן השני הינו מעין תקציר קורות חייו של הרמח"ל במגמת פרסום יושרו וצדקותו של הרמח"ל. במאמר, הביא ר' גירונדי את תוכן "אגרת טבריה", והסיק שנשלחה לכאורה לקראת סוף שנת תק"ז ע"י רבני טבריה.
משום מה, נעלמה העתקת כ"י מעיני חוקרי הרמח"ל וכולם הביאו את דברי ר' גירונדי המודפסים מ"כרם חמד" (להלן) כמקור לאגרת, בשעה שהוא עצמו כתב "אעתיק לך האגרת". אין אנו יודעים אם האגרת קדמה למודפס או להפך. מהשוואתם ניתן לשער בסבירות גדולה, כי ההעתקה קדמה למודפס מב' סיבות עיקריות. הא': הנוסח המודפס נראה כהעתקה משובשת של העתקת כ"י. ב': בכ"י לא נזכר יום הפטירה אלא רק חודש הפטירה. בנוסף, קודם יום הפטירה נמצא סוגר ימני בלבד "(" המעיד שיום הפטירה היה כנראה תוספת ממוסגרת ואינה במקור (
"כרם חמד" כרך ב' (עמ' 61)):


להלן תוכן האגרת עם השינויים.
• המובא בתוך סוגריים עגולות ( ) נמצא בכ"י ולא במודפס.
• המובא בתוך סוגריים עגולות [ ] נמצא במודפס ולא בכ"י.

"…ובן ארבעים שנה נקרא אל השמים מעל לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ואגב גררא אעתיק לך האגרת שכתבו רבני וגאוני עה"ק טבריה תוב"ב להודיע פטירתו של הרב ז"ל:
בת קול יוצאת מטבריא מכרזת ואומרת: על ההרים אשא בכי ונהי. איכה ישבה בדד. הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא, שמעו שמים והאזיני ארץ, כי הרב הכולל, המקובל האלדים, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא כמוהר"ר משה חיים לוצאטו – נפטר הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה' [*(בכ"ו אייר] בעיר אק"א סמוך לטבריא ונקבר בטבריא אצל רבי עקיבא ע"ה. אשרי חלקו בעה"ז ובעה"ב, ואוי לנו כי נפל עטרת ראשינו.
צאו וראו כמה גדול היה זכותו של הצדיק הזה, כי היתה מן הנמנעות בדבר דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדושא, אבל הקב"ה שמסבב (מסיבות) [סביבות] לקחו על כנפי נשרים והביאו בארצו הקדושה ארץ הצבי תוב"ב אצל רבי עקיבא ונפטר [בכ"ו ל] בחדש אייר. לכן הזהרו לעשות הספד גדול, כי אבל [כבד] גדול זה לנו, (כי) גדול(ה) השריפה אשר שרף ה', כי תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו ורבים השיב מעון. לא קם עוד בישראל כמש"ה. [ו]עתה אין בידינו כי אם לצדק את הדין ולומר: ברוך דיין אמת, [כי] צדיק הוא וצדיק דינו. ויהי רצון [שבע"ה] (שבעולם הבא) יהיה חלק(נו) במחיצתו הקדושה, אכי"ר".
(כרם חמד כרך ב' עמ' 61-62).

לפי "אגרת טבריה" הרמח"ל נפטר בעכו בכ"ו אייר. והיות וקבע ר' גירונדי שהיה הרמח"ל בן 40 שנה במותו – הסיקו מדבריו שנפטר בשנת תק"ז.
פרטי האגרת ינותחו להלן בהרחבה, ונוכיח:

אגרת זו מזוייפת!

 

גרסה ג': "תולדות גדולי ישראל – זכר צדיקים לברכה"
כעשר שנים אחרי שנדפסה גרסה ב' ב"כרם חמד", החלה להתגבש טיוטת "תולדות גדולי ישראל". בערך "הרב משה חיים לוצאטו" – לא כתב ר' גירונדי את תולדות חיי הרמח"ל אלא הפנה את הקורא:
"…פר"ח כאר"ז בלבנו"ן… עיין מה שכתבתי עליו בכרם חמד חלק שני דף נ"ה עד דף ס'". (שם, עמ' 226).
מדוע הרב גירונדי ז"ל מפנה את הקורא ל"כרם חמד"? מדוע, לכל הפחות, לא הביא את "אגרת טבריה", ובמקומה הביא את עדות "האיש הנאמן"?
על סמך כל האמור לעיל בע"ה נציע פתרון:

 

מקורות ב' הגרסאות:

ידיעת טבריה

בהנחה שידיעת פטירת הרמח"ל מקורה מטבריה, הרב בונאן היה השד"ר שהביא את הידיעה לאיטליא. אמנם ר' בונאן היה שד"ר של טבריה אולם מיום עלייתו לארץ גר בצפת ורק בשנת תק"ז עקר לטבריה, ובמהלך שנת מגוריו הראשונה יצא כשליחה. ידידו ושותפו להנהגה – ר' משה מלכי אמנם העתיק מגוריו לעכו, אבל  אחיו של הרב משה מלכי – הרב עזרא גר בצפת. מדרך הטבע, קשרי משפחה, מעמדו ופעלו הציבורי והכלכלי של ר' משה התמידו את קשריו עם צפת וטבריה.

 

מקור הידיעה: כפר יאסיף

אפשרות נוספת, שהידיעה הגיעה מכפר יאסיף ע"י הרב עבאדי ז"ל, (בהמשך המאמר נביא פירוט מורחב אודותיו).

 

פתרון גלגול הידיעה

בין אם הידיעה הגיעה משד"ר טבריה ולהלן בונאן – או שהגיעה מהשד"ר עבאדי או אישיות אחרת, בכל מקרה, פרשנות ר' גירונדי לידיעת האיש הנאמן עומדת בפני עצמה – ללא קשר לזהות "שד"ר הידיעה".
כשהגיע הרמח"ל זצ"ל באמצע שנת תק"ג (1743) לעיר עכו, פגש בר' משה מלכי תושב המקום. ר' מלכי היה גיסו של הרב חאגיז רודף הרמח"ל, וודאי שהכיר מקרוב את ספור חייו של הרמח"ל. מהכרות אישית ושכנות קרובה, התוודע ר' מלכי לגדולת הרמח"ל ולא התפתה לשמועות העבר. כשנה לאחר מכן נפטר הרמח"ל (תק"ד 1744). עצם העובדה, שהראשון שנזכר בו הביטוי החריג, "להוליכו לא"י ולקברו שם" הוא הרמח"ל – מעידה על בקשה שנמסרה מראש קודם פטירתו, והשתדלות גדולה מצד הרב מלכי לקיימה. השתדלות זו יכולה להתקיים רק מכח קשר קרוב ומיוחד ששרר בין השניים.
טרח הרב מלכי – הן גופנית, הן כלכלית והן אירגונית להוליכו לקבורה בבית העלמין היהודי בכפר יאסיף הסמוך לעכו. תירוצו הרשמי של הרב מלכי להשתדלותו היוצאת דופן עבור הרמח"ל הייתה "מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה" – התירוץ היחיד שיכול היה להפיס ולהניח את דעת מקטרגיו.

הידיעה הראשונה אודות פטירת הרמח"ל הגיעה לאיטליא ככל הנראה כבר בשנת תק"ד או בראשית תק"ה. (כדלהלן). מספר שנים לאחר מכן, הביא "שד"ר הידיעה" את ספורו של ר' מלכי  לאיטליא. ע"פ ר' גירונדי, הידיעה נשמרה בזיכרון זיקני איטליא כזו שהגיעה מטבריה. כשהחל הרב גירונדי ז"ל בכתיבת קורות חיי רבני איטליא, יתכן שהיה בידו מקור, או שצירף נסיבות, וקבע במחברתו "ליקוטי קבלה" (גרסה א') את תאריך כ"ו ניסן כיום פטירת הרמח"ל.

במשך הזמן, נודעה לר' גירונדי עדות ה'איש הנאמן'. הוכיח ר' משה הלל יצ"ו, שלמרות שהעתקתו של ר' גירונדי החלה הפועל בשנת תר"ה (1845), כבר בשנת תקצ"ה (1835) היה בידו עותק מדברי ר' ניפי. משמעות הדבר, שטרם שכתב ר' גירונדי את מאמרו ב"כרם חמד" (תקצ"ו – 1836) כבר אז נחשף לעדות ה"איש נאמן".

בחקירת העדות התברר לר' גירונדי, שהשד"ר הראשון אחרי פטירת הרמח"ל, הגיע לאיטליא בשנת תק"ח (1748) ומכאן הסיק שהרמח"ל נפטר בשנת (תק"ז 1747). לדידו של ר' גירונדי היה חשוב לציין שהרמח"ל נפטר בשנתו הארבעים דווקא, ולכן לא ציין את שנת הפטירה אלא רק את גילו.

צירף ר' גירונדי את מכלול ידיעותיו והטמיע אותן במאמרו שפרסם באסופת "כרם חמד" – כ 91 שנה אחרי פטירת הרמח"ל.

 

אגרת טבריה והרב גירונדי

בניתוח "אגרת טבריה" שהביא ר' גירונדי, ניתן לזהות בבירור, שאינה אלא פרשנות לעדות הרב מלכי ז"ל (להלן נדבוק בנוסח הכ"י).

"נפטר הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה' *(בכ"ו אייר בעיר אק"א סמוך לטבריא ונקבר בטבריא אצל רבי עקיבא ע"ה". (*במודפס מופיע הסוגר הימני בלבד לפי התאריך "(").

לפני כתשעים שנה עמד לראשונה אברהם יערי ז"ל חוקר א"י על הנוסח הבעייתי של אגרת טבריה והיה הראשון שטען שהיא מזויפת:

"א. רבני טבריה לא היו כותבים "אקא", כי אם עכו, שהיתה ידועה להם היטב, כי עכו היתה הנמל הצפוני העיקרי בארץ ודרכו באו כל העולים לצפת ולטבריה. לא כן איש אירופאי שעשה לו טרנסקריפציה מהשם הלועזי של העיר.

ב. רבני טבריה, או כל מי שדר בארץ ישראל, לא היה כותב "אק"א סמוך לטבריא" שהרי ידוע שאין  עכו סמוכה לטבריה כלל, ורוחב כל ארץ ישראל מפריד ביניהם". (יערי, מאזנים גיליון יד, אב תרצ"ב 1932, עמ' 10).

מה הביא את כותב האגרת לכתוב מידע שגוי באגרת?

הכותב מציין שהרמח"ל נפטר בעיר אק"א סמוך לטבריא. במונחים של תושבי ארץ ישראל עכו אינה סמוכה לטבריה, ובוודאי שלא בדרכי ותשתיות התעבורה שבארץ ישראל באותם הימים. המרחק בין עכו לטבריה מוערך בכ 55 ק"מ ושווה ערך למרחק בין עירו של גירונדי – פדובה – לעיירה טרוויזו. במונחים ובמציאות איטלקית הן נחשבות סמוכות. לשם הבנת פערי התפיסה, במונחים של א"י באותם הימים, המרחק בין עכו לכפר יאסיף עומד רק על  כ- 10 ק"מ וכחמישית מהמרחק בין עכו לטבריה, אבל בתיאור נשיאת אלונקת המת על הכתפיים לכפר מתוארת מציאות קשה מנשוא: "…ואם יפטר בר מינן, מכתופין על כתפיהן מהלך שתי שעות ומחצה לבית העלמין כפר יציב, ולפעמים ילונו שם מפני טורח הדרך". ("שאר ישוב, כתבים א').

בהמשך אגרת טבריה נכתב:

"צאו וראו כמה גדול היה זכותו של הצדיק הזה, כי היתה מן הנמנעות בדבר דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדושא, אבל הקב"ה שמסבב סביבות לקחו על כנפי נשרים והביאו בארצו הקדושה ארץ הצבי תוב"ב אצל רבי עקיבא ונפטר בכ"ו לחדש אייר", (שם)

לדידו של הרב גירונדי, כיון שהניח שעדות הקבורה הגיעה ע"י שד"ר מטבריה, ע"כ החשיב את הרב מלכי כתושב טבריה, ולכן ייחס את העדות הרב מלכי ל"רבני וגאוני טבריה", וכלשון האגרת: "שכתבו רבני וגאוני עה"ק טבריה תוב"ב להודיע פטירתו של הרב ז"ל".

"כי היתה מן הנמנעות בדבר, דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדושא",נתבונן ונראה שהכותב לא כתב "לילך לארעא" דהיינו "ללכת לארץ" כמתבקש לנפטר עכו שרצה להקבר בארץ ישראל, אלא כתב "לילך בארעא" – "ללכת בארץ",דהיינו שהבין שהרמח"ל דר בתחומי ארץ ישראל. מקור ידיעותיו של הכותב אודות העיר טבריה ומצוקותיה הסתמך על עדויות השדרי"ם, כיוון שחשב שאק"א סמוכה לטבריה, הניח שמסיבות שונות נמנע מהרמח"ל להגיע לטבריה.

"אבל הקב"ה שמסבב מסיבות לקחו על כנפי נשרים והביאו בארצו הקדושה ארץ הצבי תוב"ב אצל רבי עקיבא". גם כאן נקט כדלעיל "להביאו בארצו" ולא אמר "להביאו לארצו". כמבואר לעיל. 

אם כן, פרשנותו ועריכותיו הסתמכו על האגרת, וע"כ שינה ר' גירונדי את העדות המקורית של ר' מלכי: "להוליכו לארץ ישראל ולקברו שם" המתאימה לקבורתו בכפר יאסיף,  וכתב לגרסתו: "להוליכו לקברו בארץ ישראל" היותר מתאימה לשיטתו לטבריה! 

קביעתו של ר' גירונדי שהרמח"ל נפטר בגיל ארבעים הייתה מבחינתו ההוכחה שהרמח"ל ור' עקיבא הם מאותו שורש נשמה, וארבעים שנות חיי הרמח"ל באו להשלים את ארבעים שנות חייו הראשונות של ר' עקיבא שבהן לא שָׁנָה בתורה. לדידו, סמיכות קבריהם היא ההוכחה להשלמת התיקון ברוחניות ובגשמיות. 

עד היום נותרו בדעת הציבור הקביעות השגויות הנ"ל כהוכחה להכרח סמיכות מקום קבריהם.

מניתוח כלל הדברים עולה, שהסיבה שר' גירונדי לא הביא את 'אגרת טבריה' בספרו "תולדות גדולי ישראל" והביא רק את עדות "האיש הנאמן", כיוון שאין התאמה בין התוכן המקורי בדברי הרב ניפי ועדות האיש הנאמן לאגרת טבריה:

אין ספק, ש"אגרת" טבריה לא היתה ולא נבראה! על כן ייחוסה לכאורה לרבני וגאוני טבריה שגויה, בדויה ומזוייפת. האגרת שהתפרסמה, מתסמכת על ההעתקה לא חתומה, שנכתבה כנראה ע"י מאן דהו ממעריצי / תלמידי הרמח"ל באיטליא.

בטוחני, שר' גירונדי זצ"ל היה משוכנע שהבין נכונה את הנתונים שהיו בידו, ורק ערך אותם כיאה וכראוי לאישיות אדירה שכ"כ העריץ – כמו שעשה בכל עריכותיו בכלל, ובתולדות הרמח"ל בפרט. לדידנו, בהתייחס לתוכן האגרת בלבד ולא לכותבה ומניעיו ברור שהאגרת בדויה. השלכותיה יצרו בעיות קשות, שינויי עובדות היסטוריות ובלבול גדול בקורות חיי הרמח"ל זלה"ה בארץ ישראל ומקום מנוחתו.

 

יום פטירת הרמח"ל

ע"פ נתוני האגרת הבדויה ובתוספת הערות ר' גירונדי בתוכנה, הרי שהרמח"ל זלה"ה נפטר בשבת כ"ו אייר תק"ז (17.5.1747). עתה, משהוכח שהאגרת מזוייפת, הרי שאין שום ראיה התומכת ביום הפטירה. מה גם, שראינו לעיל שכתב בהקדמתו לחיבורו "ליקוטי קבלה" תאריך אחר – כ"ו ניסן – כיום פטירת הרמח"ל! לכל היותר אפשר לומר שכיוון שיום כ"ו אייר התקבל בציבור כיום פטירת הרמח"ל – בהעדר ידיעה ברורה, ניתן לקבלו כיום פטירה חלופי.

לפי אגרת טבריה המזוייפת – הרי:

יום כ"ו אייר תק"ד חל ביום שישי ערב שבת בחוקתי. באותו הזמן, ארץ ישראל הייתה מוכת מגיפות ורווית מלחמות
  • יום כ"ו אייר תק"ז חל ביום שבת. באותו הזמן, ארץ ישראל הייתה מוכת מגיפות ורווית מלחמות. אין מציאות שילינו מת שנפטר במגיפה עד לבוקרו של יום ראשון.
  • ועוד פחות סביר, שיתירו השלטונות להעביר גופה שנספתה במגפה לקבורה בחבל ארץ מרוחק מחשש להתפשטות המגיפה רח"ל.
  • ועוד פחות סביר, שיהיה אפשר להעבירו מחבל עכו לחבל טבריה, שלא היו תחת אותו שלטון. (ראה להלן טענת יערי).

ובהנחה שיום הפטירה כ"ו אייר – נכון, וכפי שנוכיח להלן שנפטר בשנת תק"ד, נקבל שנפטר ביום שישי כ"ו אייר תק"ד. ע"פ הטענות דלעיל, אין שום אפשרות מעשית להביאו לקבורה בטבריה ביום שישי. ואם היינו אומרים שאכן נקבר בטבריה הרי שהיו מוכרחים להלינו עד ליום ראשון, וכאמור, זה בלתי אפשרי!

 

שנת פטירת הרמח"ל

 

קביעה שנת הפטירה ל-תק"ז (1747) הסתמכה על ידיעת שנת לידתו – תס"ז (1707) והסקת חשבון ימי שנותיו ע"פ גירונדי, "ובן ארבעים שנה נקרא אל השמים". כאמור, ר' גירונדי עצמו הביא בספרו שהרב מלכי קבר את הרמח"ל, אולם לא ידע שר' מלכי נפטר כשנה קודם לכן  – באלול תק"ו (כמובא לעיל הספדו ב  בספר "חזון עובדיה). אין ספק שקביעת שנת תק"ז בטעות יסודה ואין לה כלל על מה לסמוך.

יש שצרפו את מועד כתיבת "אגרת כפר יאסיף" (להלן) שנכתבה באלול תק"ז והסיקו (ללא כל ההסבר/הוכחה) שנכתבה סמוך לפטירתו. קביעה זו הייתה מאוד "נוחה" ומגמתית לצורך הגדלת והדגשת חשיבותו של הרמח"ל שהיה ניצוצו של ר' עקיבא. 

יש ששיערו שנפטר שנה קודם לכן – תק"ו. אלא, שהמקור עליו התבססו היא אגרת טבריה. דא עקא, באגרת לא נכתבה שנת הפטירה אלא צוין שנפטר בגיל 40, מכאן שמוכרחים הם לסבור שנפטר בשנת תק"ז ולא בשנת תק"ו.

שלוש אגרות נותרו בארכיונים מתקופת מגוריו של הרמח"ל בארץ ישראל:

  • אגרת א: אגרת הרמח"ל לחבריו באמסטרדם (אגרת קסה). האגרת נושאת תאריך: עכו, יום א', כב' לחודש תמוז תק"ג (3.7.1743)
  • אגרת ב: אגרת דוד מינדיס. העתק אגרת שנשלחה מאמסטרדם לעכו ע"י דוד מינדיס – ידידו הקרוב של הרמח"ל, ונמצאת בספרון "כנור דוד". בכתיבת ידו. תאריכה כב' שבט תק"ד, וככל הנראה זו האגרת האחרונה שנשלחה מאמסטרדם לעכו, וזו כנראה הסיבה שמינדיס בחר לשמור העתק ממנה [10]
  • אגרת ג: אגרת ר' חזק ז"ל בשם התלמידים מפאדובה אל הרמח"ל (אגרת קסו). האגרת מובאת ב"כרם חמד" כרך ג' (עמ' 168 הערה 129) ותאריכה א' אייר תק"ד (2.4.1744).אין לדעת אם מדובר בהעתק או המקור, ואם אכן נשלחה

בפועל, אגרתו האחרונה של הרמח"ל היא משנת תק"ג, והאחרונה שאולי נשלחה אליו היא מר"ח אייר תק"ד. אין אסמכתא שאגרות ב', ג', משנת תק"ד אכן נשלחו ו/או הגיעו ליעדן.

 

הרב אברהם ישמעאל סאנגוניטי ז"ל

עדות הראייה האחרונה נמצאת באגרת הרב סאנגוניטי ז"ל. הרב הנכבד יליד מודינא איטליא,  נמנה על תלמידי אור החיים הקדוש, ולאחר פטירת רבו, נכסף לבית אביו. באגרתו מיום שישי, יז' חשון תק"ה, תיעד הרב את כל תלאות מסעותיו החל מיציאתו מירושלים ועד הגעתו לליוורנו. כשנה קודם לכן, ביום חמישי טו חשון תק"ד, התחיל הרב את מסעו מירושלים ופנה לנמל יפו. בהעדר ספינה למצרים, בחר להפליג צפונה לצידון וממנה לקחת ספינה למצרים. רק בער"ח כסלו נזדמנה לו ספינה לצידון. מספר הרב:

והיתה נסיעתינו יום שבת ערב ראש חודש כסליו, והגענו לעיר עכו יום א' בחצי היום, לפי שעכו היא באמצע הדרך שמיפו לצידון. והטעם שנכנסנו לעכו, ואף שהיינו יכולים לילך ביושר לצידון, מכל מקום בעל הספינה היה צריך לכנס שם מחמת איזה ענינים שהיה צריך לעשות בשם. ונשארנו בעכו כל אותו יום א', וליל ב' בא בחצי הלילה לקרוא אותנו בעל הספינה לצידון.

ושם בעכו קיבל אותי בסבר פנים יפות החכם השלם כמוהר"ר משה חיים לוצאטו ז"ל בביתו, ושלח לי קפיאו (כובע) ופירוקא (פיאה נוכרית) בשביל שלא לשלם ג'אפא"ר (מס דרכים) שכן הוא המנהג בעכו ובצידון, שכל מי שהוא פראנקו (יליד אירופא) אינו משלם לא גאפאר ולא פארג (מס קרקעות) ולא שום דבר". ("רבי חיים בן עטר, עלייתו לארץ ישראל". ד"ר בנימין קלאר, ירושלים תשי"א, עמ' צט).

כתב הרב סאנגוניטי באיגרת אחרי הזכרת שמו של הרמח"ל – ז"ל, זכרונו לברכה. החוקר בנימין קלאר ז"ל העיר במקום, שכנראה מעתיק האגרת הוסיף את התואר "ז"ל" מעצמו. לעומתו טען בצדק בניהו, שזו סברתו של קלאר בלבד, משום שקלאר היה סבור שהרמח"ל נפטר בשנת תק"ז ולא בשנת תק"ד.

מסעו של הרב סאנגוניטי מארץ ישראל לליוורנו אמור היה להמשך לכל היותר עד לששה שבועות. היה עליו להגיע לאלכסנדריא, וממנה לליוורנו. תלאות רבות, סכנות יבשתיות וימיות, מלחמות ומגפות ששיבשו את מסעו. בפועל, בב' כסלו תק"ד הגיע הרב לצידון ושם פגש ביהודים רבים שברחו מצפת בגלל המגפות. ב-י' אדר תק"ד הגיע לאלכסנדריא, ורק כעבור שבעה חודשים – ביום ג', כ"ח אב תק"ד נזדמנה לו "ספינה סוידיזא [שוודית] שאין לה מלחמה עם שום אדם" והפליג איתה לאירופא.

אין ספק, שבמהלך התשעה חודשים שחלפו מיום צאתו מארץ ישראל ועד שהפליג מאלכסנדריא, הגיעו הרבה נוסעים נוספים מא"י למצרים, ובתוכם אנשים רבים שנמלטו מחמת המגפות והצרות מכל ישובי הארץ, ומהם נודע לרב סאנגוניטי על פטירת הרמח"ל זלה"ה, ולכן ציין ליד שמו – ז"ל.

ועוד, מדברי הרב סאנגוניטי עצמו, שכתבם כשנתיים קודם לכן בעת שעלה לארץ ישראל, ניתן לראות שהתקשורת בין ארץ ישראל למצרים באותם הימים היתה סבירה.

"מליוורנו עד מסינה [נמל בדרום אטליא] עשרה ימים, ממסינה עד אלכסאנדריא של מצרים עשינו ו' ימים לבד ברוח טוב – ה' ימים אחרים וא’ היה רוח טוב, ומאלכסנדריא של מצרים לעיר עכו עשינו ה׳ ימים. סך הכל הימים שעשו בדרך מליוורני לעכו סך כ"א ימים", (איגרות המסע לרבנו חיים בן עטר, עמ' י').

בהמשך, סיפר הרב, שבאלכסנדריא שבמצרים נאלצו להמתין שבועיים ימים לפני שהפליגו לעכו.

"ונתעכבנו שם באלכסנדרי״א של מצרים י״ד ימים עד ששמענו תהילות לאל, הקב״ה אמר למלאך המשחית די, ונתבשרנו מטוב ירושלים. ורצינו להלוך ליפו בים והוא מהלך ת״ק מיל – הולכים בג׳ ימים אם הרוח טוב. וביפו אין יהודים כלל, ומשם לירושלים יום וחצי בדרך. ולקחנו ספינה והלכנו.

והנה רב החובל, במקום שהיה לו להוליך אותנו ליפו קלקל השורה,‏ ועקם הדרך והוליכנו לעכו,‏ ומעכו אין דרך לילך לירושלים כ״א כדוחק… והנה בהוליך אותנו רב החובל לעכו חשבנו אותה לרעה,‏ ואלקים חשבה לטובה לפי שהיינו אומרים, מה זה היה לנו לילך לעכו ומשם לצפת, ומצפת לירושלים אורחין רחיקין. ואלוקים חשבה לטובה כי באמת לעכו שמענו שמועות רעות שירושלים ויפו מליאה מגיפה, ובכל יום ביפו מתים י"ב, ובירושלים כהנה וכהנה בר מינן…. אבל זו היתה מן החסדים שלא רצה הקב"ה לאבד אותנו ביפו", (שם עמ' טז).

הרי לנו עדות ברורה שהחונים במצרים ידעו היטב את המצב בארץ ישראל והידיעות הגיעו בפרקי זמן קצרים מהתרחשותם, ובפרט בנושא דנן – היקף המגפות שהשתוללו ומצב הערים והאזורים. ואם כך היו פני הדברים במהלך השבועיים שהמתין באלכסנדריא בעת שעלה לארץ, קל וחומר ופשוט הדבר, שבמהלך השבעה חודשים שהתעכב באלכסנדריא במסעו חזרה לליוורנו – הגיעו אליו ידיעות מארץ ישראל.

 

הכרעת מקום ומועד הפטירה מכלל הנתונים:

הרמח"ל זלה"ה נפטר בין חודש טבת לחודש תמוז, ועדות הרב סאנגוניטי אכן מאשרת שהרמח"ל ז"ל נפטר בשנת תק"ד.

לאור כל הנתונים: עט"ר כמוהר"ר הרמח"ל הקדוש נספה:

או ביום שישי, כ"ו אייר ה'תק"ד (1744), ערב שבת בחקתי, 

או ביום רביעי, כ"ו ניסן ה'תק"ד (1744), 

בשנת ה 37 לחייו, במהלך שנת מגוריו הראשונה בעיר עכו.

כל שאר התאריכים וההשערות נובעות מתוך רצון מיותר להאדיר את דמותו בצל הרדיפות שעבר.

תיעודים ועדויות השוללות סברת טבריה

ספר "מסעות ארץ ישראל" (אברהם יערי, "אחדות" תל אביב, תש"ו (1945)):
החוקר יערי הביא בספרו 16 סיפורי מסעות, החל משנת תקי"ג (1735) – כשש עשרה שנה אחרי פטירת הרמח"ל – ועד לשנת תרנ"ח (1898), ובאף אחד מהם לא נזכר הרמח"ל כלל. וכן הדבר בכל הספרים וסיפורי המסע האחרים שנתחברו עד לשנת תרצ"ב (1932) המתעדים את העיר טבריה וסביבותיה. בכולם – בלי יוצא מן הכלל – מוזכר רק קבר רבי עקיבא, ורובם מציינים שסביב קברו נמצאים קברי כ"ד אלף תלמידיו. 

חלק מהעדויות הקיימות (דלהלן) המתארות את סביבות המערה – נכתבו ע"י תושבי המקום. לפי דברי השבח וההלל שבאגרת טבריה – לא יעלה על הדעת שכל הכותבים ובפרט תושבי המקום יתעלמו מקבר "המקובל האלהי, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא", ובוודאי שלא ניתן היה להתעלם מהקבר ש"גודלו כקבר הרמב"ם" כעדותו המאוחרת של הרב טולידאנו להלן. 

העדויות שבספרים הבאים הן המרכזיות והמפורטות בהקשר למערת רבי עקיבא וסביבותיה:

ספר "עדות ביהוסף" (פרנקפורט תקכ"ג (1763)):
בשנת תק"כ (1760) סייר בארץ ר' יוסף סופר זצ"ל. את מסעותיו תיאר בספרו "עדות ביהוסף". ספר זה הוא הקדום והסמוך ביותר לפטירת הרמח"ל המתאר את חורבן צפת ברעידות האדמה, תיאור המגפות שהשתוללו בארץ ועד לצידון, תיאור של טבריה, כפר יאסיף, קברי צדיקים ועוד. 

"והלכתי שם על קבר ר׳ עקיבא ועל קבר של ‏[ר׳]‏ יוחנן בן זכאי וגם התלמידים של ר׳ עקיבא נקברים שם,‏ ובכפר ראשון יש מערה א׳ של רב כהנא,‏ גם ר׳ מאיר בעל הנס וגם ר׳ יוסי הכהן.‏ וקרוב אצל אלה הקברים, הוא הקבר של רמב״ם ז״ל".‏ ("עדות ביהוסף", דפוס ירושלים שנת תרצ"ג, עמ' 35).

בסקירתו אודות טבריה, מתאר בין השאר את הקברים המפורסמים שבה ובכללם קבר רבי עקיבא ותלמידיו. קברו הטרי לכאורה של הרמח"ל שאמור להיות סמוך ביותר למערה – לא מוזכר כלל ועיקר. בהמשך מסעו, הגיע הרב סופר לכפר יסיף. בשהותו שם לקח על עצמו לתקן לתושבי המקום את ספרי תורה ואשר ע"כ גר שם כשנה. הרב מתאר את המקום ומדגיש את יחודו לעניין ארץ ישראל, אבל אינו מזכיר שום נפטר שקבור בבית הקברות המקומי.

"אחר ר״ה (ראש השנה) תקכ״א,‏ והלכתי על הים אשר אצל צידון עד שבאתי לעיר עכו,‏ ונתתי שם כפל מכס ד׳ אדומים.‏ ומעכו הלכתי עם גמלים למקום אחר קרוב כמו שעה וחצי,‏ ושמו יוסיף‏ והוא סמוך לעיר פקיעין,‏ והוא ארץ ישראל והוא מקום קדוש,‏ והוא ‏[ארץ]‏ טובה מאד כמו פקיעין,‏ ושם יש כל מיני חידושי[ם]‏ והארץ ההיא כולה‏ לבן,‏ כמו נתר.‏ וישבתי שם עד ר״ה‏ תקכ׳׳ב לפ"ק,‏ ותקנתי שם כמה ס״ת" (שם עמ' 31) .‏

"ומי שמת בעכו משיאין אותו על המטה למקום א׳ ושמו יוסיף,‎ ‏[ש]הוא קרוב כמו שעה וחצי לא״י" (שם עמ' 21)… ומעיר יוסיף כל המקומות וכפרים – הכל א״י" (שם עמ' 33).

ספר ימי מוהרנ"ת ('מכון אבן השתיה', ביתר עילית תשס"ט):

רבי נתן שטרנהרץ הידוע כרבי נתן מברסלב – מוהרנ"ט – תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, סייר בארץ בשנת תקנ"ט והעלה את רשמיו ביומנו "ימי נתן", והודפס בשם בשם "ימי מוהרנ"ת". ביום שני כח' תמוז תקנ"ט (1.7.1799) פקד את ציון ר' עקיבא:

"ביום שני פרשת חקת היינו על ציון ר' עקיבא ועשרים וארבעה אלף תלמידיו שמנחים באותו ההר הגבוה, ובראשו ציון רבי עקיבא, וכנגדו מערה של אשת רבי עקיבא, משם חזרנו והלכנו עד שבאנו למערת ר' חיא ובניו וחזרנו לביתנו", (ימי מוהרנ"ת, ח"ב סימן קמ"ט).

מהציטוט לעיל נראה בעליל שאין שום אזכור לקבר הרמח"ל. הערכתו וחביבותו היתרה של ר' נחמן מברסלב לרמח"ל היתה ידועה. העיד רבי נחמן מטשעהרין זצ"ל משם אביו "שמעתי מאבי ז"ל שרבינו ז"ל [רבי נחמן מברסלב] ציוה לקצת מאנ"ש וכו' בתחילת ההתקרבות ללמוד ספר מסילת ישרים" ("אבניה ברזל", עמוד קס"ז). לא יעלה על הדעת, שמוהרנ"ת לא יזכיר את קבר הרמח"ל – אילו היה הקבר בטבריה.

 

ספר "חבת ירושלים", ירושלים תר"ד (1884):
בספר מתאר המחבר (עמ' כב, ע"ב) את קברו של רבי עקיבא וסביבות המערה, ולא מזכיר כלל את קבר הרמח"ל. לעומת זאת, מזכיר המחבר את עובדת היות בית הקברות כפר יאסיף מקום קבורת יהודי עכו – ללא שהזכיר שום נפטר (עמ' ו, ע"ב): 

"כפר יציב ב' רפויה וה' צ' כמו ס'" וכתב "שיש ב' שעות מעכו – כפר יציב. ושם מעט יהודים כמו ך', והם עובדי אדמה, והיא ארץ ישראל ממש. והמת, מוליכים מעכו לכפר הנזכר. ואם אי אפשר להוליכו לשם, שמת בשבת (ה"ה: ויצטרכו להלינו עד ליום ראשון) או שאר אונס – קוברין אותו בבה"ק שבעכו".

Kfar yasi 1880 map

מפת אזור עכו כפר יאסיף 1880 זכויות שמורות למקור :Credit  (לחץ להגדלה)
מתאים לשנת עדות ספר "חבת ירושלים" להלן

ספר "טובת מראה", תרנ"ז (1897):
ספרו של 
הרה"צ רפאל אוחנה זצ"ל המוקדש כולו לר' עקיבא. הרב המחבר סוקר בפרוטרוט את קברות הצדיקים שבטבריה וסביבותיה ולא מזכיר כלל שיש קבר או ציון לרמח"ל. ויותר מכך, הביא הרב מעשה "מוזר ביותר" לסיבת בניית  קבר לרבי עקיבא. בעמוד ס"ז ע"ב הביא הרב כלשונו "מעשה נורא":

"שמעו נא דברי אשר שמעתי מזה כמה שנים מפי זקן הכשר כה"ר אברהם סתהון נ"ע, אשר היה שמש לרבנים הראשונים כמלאכים. ומפיו ממש שמעתי מעשה שהיה בישמעאלי אחד בעיה"ק טבריה שהייתה לו שפחה אחת חרשת שדברו בה חכמים – לא שומעת ולא מדברת. והישמעאלי הנזכר איש וביתו הכבידו עולם עליה בשירות והצוחות והכאות וכיוצא, וכל דבר הקשה יתנו לה, וכל דבר הקטון ישרתו אותו שאר המשרתים.

באופן פעם אחת הכתה אותה גבירתה מכות אכזריות, והיא אין לה פה לדבר, ותברח מפניה אל מחוץ לעיר. וכאשר נטו צללי ערב עלתה אל ההר חמד אלקים הנזכר וישבה בתוך המערה הנזכר, ויהי בחצי הלילה ותראה איש אלקים קדוש הוא רבי עקיבא זיע״א. 

– ויאמר לה, "מי את"? 

ולא השיבה אותו דבר לבעבור שהיא חרשת כנזכר. 

– ויען ויאמר לה, "דברי תכף".

– אזי פיה פתחה וענתה ואמרה, "אני שפחת פלוני ומפני שרי גברתי אנכי בורחת, כי הכבידו עלי הרבה ולא יכולתי לסבול". 

– אזי אמר לה רבי עקיבא זיע״א, "באי לקטי אבנים".

ותכף עמדה ונשאת ולקטה משם אבנים. 

– אמר לה, ״עשי שורת אבנים בכאן במקום הזה", וגם הוא זיע"א כנגדה עשה לו שורה אחרת. 

– ויען ויאמר אליה, "שמעי בת וראי והטי אזנך, והיה בבקר השכם, תלך לאדונייך והשתחוי לו, ותאמרי לו שילך עמך אצל הרב של העיר, ויאמר לו יביא אומן ויבנה בכאן צורת קבר כי זה הוא המקום המכוון כנגד מקום מנוחתי למטה בתוך המערה

ויהי בבקר, בטרם יכיר איש את רעהו ירדה מההר והלכה בזריזות גדולה לדפוק על שער חצר אדוניה, והמה קמו, עמדו ופתחו השער והנה היא לא״ה שפחתם. ותדבר אליהם כדברים האלה דבר אלי אדוני הארץ והוא גרמא למשיח אלמים, וכך וכך היה המעשה. ואזי תכף עמד על עמדו אדוניה והוליכה בידו אצל הרב, והיה קדוש ה׳ נורא מאד, שכל הגוים יודעים כי שפחתו אלמת, וזה ידוע לכל באי שער עירו. ותכף אחר תפילת שחרית עלה הרב בעצמו, ויעלו עמו כמה רבנים  והאומן גם כן עמהם, ומצאו שתי שורות אבנים במקום ההוא כאשר אמרה, ותכף בנו המצבה הזאת הנראת בראש ההר. עד כאן שמעתי מפיו שזה היה בימיו", (טובת מראה עמ' ס"ז ע"ב).

סיפור זה, תמוה ככל שיהיה, הביאו הרב אוחנה זצ"ל בשם הרב סתהון זצ"ל, לסיבת בניית מצבת קבר רבי עקיבא מעל המערה – מכוון ממש כנגד מקום מנוחתו.

ספר "טבור הארץ"  להרה"צ קליערס משה זצ"ל (תרס"ו (1914)):
בספר מביא הרב תיעוד מפורט של העיר טבריה וסביבותיה. בעמ' צט' (ע"ב) מוזכר רק מקום קבורת רבי עקיבא ותלמידיו. גם כאן, לא נזכר הרמח"ל ואפילו ברמז.

ספר "מסעות משה" להרה"ג טננבוים משה בן מנחם מנדל זצ"ל (תרפ"ה (1925)):
בספר מתעד הרב את מסעותיו בא"י ובכללם את העיר טבריה וסביבותיה. כעשר שנים קודם מסעו התפרסמה "אגרת טבריה" של גירונדי. בביקורו בקבר רבי עקיבא חיפש הרב את קבר הרמח"ל – ולא מצאו:

"רבי משה חיים לוצאטו, מ"ק בעיה"ק טבריא וקברו לא נודע כעת. יום פטירתו כ"ו אייר" (שם עמ' קל"ז).

ספר "שבולים בודדות" לאפרים דיינארד, ירושלים, א' ניסן תרע"ה (16.3.1915). "אספת מאמרים אשר אספתי מדפים בודדים – כ"י ונדפסים דאקומענטים, תעודות, שטרות, שירים, קינות, וכדומה, שנאבדו במשך דורות ולא נשאר להם זכר בספרתנו".

בפתיחה לספרו מתאר דיינארד את המציאות הקשה של אותם הימים, ומסירת נפשו לגאולת המסמכים:

"הדפסתי את הספר הזה רק מאה עקז' [עקזעמפלארים]. בדעתי כי ספר כזה איננו בעד הקורא הפשוט, ונועד רק לחוקרי קדמוניות, אוצרות ספרים גדולים, מלבד אשר בעת מהומה כזאת אין לב העם אל הספרות, וגם אם תתם המלחמה הנוראה הזאת , נם אז לא על נקלה ירפא שבר בת עמי הגדול כים. כי בכל הארצות הלוחמות הנה היהודי הוא השה לעולה ראשונה. ומה תקות הספרות בעת צרה כזאת שלא היתה כמוה בעולם. ומה גם בארצנו הקדושה. שהנני יושב בה מימי תחלת המלחמה הכללית. ורואה ושומע מצוקת בת עמי האמלל הצפוי לרעב, כבימי החרבן הראשון והשני. ולולא תשועת ממשלת הגוי הגדול ונדיב הלב עם אמעריקא בכלל, ונדיבות לב בני עמנו בארץ ההיא כפרט. כי אז תמנו לנוע בארץ הזאת זה כבר, אף כי לדאבון לב כל איש יהודה יושב ציון לא הגיעה עזרתם למחוז הפצם. וביחוד הכסף והמזון אשר שלחו מעבר לים לחלקם לעניים, נחלקו רק לידידי ותומכי המנהלים. המתימרים למנהלי הציונות. למשרתיהם ועבדיהם ואמהותיהם ביפו והמושבות ולהאכרים ועניי הערים נשאר רק מפח נפש. ואקוה כי אמצא עוד מועד לדבר עמם משפט בעולם הזה. למען ידעו שדון…".

בעמוד 26 הביא "מכתב מארה"ק תק"ז", והוא כתב השדרות שנכתב ע"י מתיישבי כפר יאסיף בסוף שנת תק"ז (1747) ונמסר לידי הרב שלמה עבאדי זצ"ל. כתב מקורי זה, נכתב יחסית בסמיכות לפטירת הרמח"ל ובאזור סביבת מגוריו. והוא המקור והעדות הראשונה לקבורת הרמח"ל בכפר יאסיף. להלן ידון תוכנו בהרחבה.

"ציון, מאסף החברה הא"י להיסטוריה ואתנוגרפיה" ירושלים תרפ"ו (1926).

הספר כולל מאמרים מכותבים שונים ובתוכם מאמר, "לתולדות הישוב היהודי בכפר יוסף", מאת מר יצחק בן-צבי חוקר ארץ ישראל בזמנו, ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל. המאמר מביא את רשמי קורות סיורו בכפר יוסף.

חשיבותו הרבה נובעת מעצם היותו המקור הראשון שערער על אפשרות קבורת הרמח"ל בטבריה – בהסתמך על האגרת שפרסם דיינארד . רשמי סיורו משתרעים ע"פ 14 עמודים.

""כפר יוסף", הידוע בקרב הערבים כשם "כפר־יאסיף", נמצא במרחק של שעה ורבע רכיבה, כלומר שמנה או תשעה קילומטר מעכו. בהיותי בעיר זו בפעם האחרונה ההלכתי להשתמש בהזדמנות, ולבקר את הכפר ולהעיף עין על מקומותיו וזכרונותיו ההסטוריים.

יצאתי מעכו בשעה אחת עשרה וחצי בלוית חבר אחד… סמוך לכפר יוסף נמשכת, בשני עברי הדרך, חורשת זיתים עתיקי ימים. מראה העצים מעיד על גילם, גיל של מאות שנים… תמונה נהדרה נגלתה לנגד עינינו, בהגיענו לקצה החורשה, כפר יוסף המתנוסס ביפיו במעלה ההר. הכפר מתפשט על שטח רחב, הבתים גבוהים ויפים, בתי אבן המתרוממים אחד על גבי חברו, בגגותיהם השטוחים ובשלל צבעיהם, כאלו מעפילים לעלות ההרה. תמונת הכפר מרחוק, תחת קרני השמש הלוהט, מרהיבה עין ומזכירה את מראה צפת, סלט או נצרת המשתרעות על הגבעות.

לפני הכניסה אל הכפר, מימין לדרך המלך, נגלה לנגד עיני בית הקברות היהודי. הרשם שהוא עושה הוא חזק ומפתיע, ביחוד בסביבה זרה זו, הרחוקה וקרועה מכל ישוב יהודי. מצדו האחר נסמך שדה הקברות אל חורשה הזיתים, ומצדו השני נגע בבתי הכפר. החלקה היא גדולה למדי, וכולה זרועה מצבות, לוחות ושברי לוחות – זכר למצבות שאבדה צורתן. ע״פ גדלו של בית הקברות ניכר, שכאן מצאו מנוחתם דורות שלמים. ושום גדר, שום חומה אין לבית הקברות.

ירדנו מעל הסוסים, קשרנום אל עץ אחד מעצי הזית, ואנכי התחלתי לעיין בקברים ובמצבות. בודדות הן המצבות, אשר כתבותיהן נשמרו; אולם ברובן הגדול, ביחוד במצבות העתיקוה, אשר במעמקי השדה לא נשאר שום זכר לאותיות שהיו חרותות על גבן".

בהמשך מאמרו דן בן-צבי בשאלה "כיצד נתחדש הישוב העברי בכפר יוסף", ובדבריו מתייחס גם לאגרת השד"ר עבאדי:

"אין זה מן הנמנע איפא שהישוב היהודי הקדמון, מתקופת המשנה והתלמוד, השאיר אחריו גרעינים ונמשך במשך דורות עד זמן מאוחר ועוד זמן קצר לפני התחדשות הישוב ע״י ר׳ שלמה עבאדי היה בה ישוב יהודי עם בתי-כנסיות וכו׳.

המכתב הנ״ל מונה רשימה של קברים קדושים, הנמצאים על יד הכפר. רובם הם לגמרי דברי אגדה, שאין ליחס להם שום ערך, ואגב מראים דוגמתם, במובן גם כן בלי שום יסוד, במקומות אחרים בארץ.

כדאי רק לציין שני קברים חשובים, שיש כנראה איזה יסוד שהוא ליחסם לכפר-יוסף, והם של ר׳ משה חיים לוצאטו והר"ר משה מלכי. הרמח"ל מת במגפה בעכו ביום כ"ו אייר התק"ו. גראץ אומר, אמנם, שמקום קבורתו הוא בטבריה,  אולם מקום קברו איננו ידוע (ע״י קברי ארץ-הצבי) והדבר צריך איפא חזוק. הסברה נותנת, להפך, שהרמח"ל נקבר, כמנהג עכו, דוקא בכפר יוסף הסמוך, ובהיות שהמכתב נכתב רק כשנה אחת אחרי המאורע, הרי היה מקום קבורתו מן הדברים המפורסמים, ולא קל היה לסלף את האמת".

כשש שנים מאוחר יותר עסק החוקר אברהם יערי בנושא בהרחבה. אמנם יערי היה הראשון שהעלה טיעונים כבדי משקל וחקר ביסודיות את האגרות, אולם בטעות יוחסה לו זכות ראשונים בפקפוק מקום הקבורה.

שבועון "מאזנים" גיליון י"ד, (ל' מנחם אב תרצ"ב (1.9.1932)):
אברהם יערי מפרסם בשבועון מאמר מחקרי ראשון, "איפה נקבר הרמח"ל". המפקפק באמינותה ומקוריותה של אגרת טבריה. מאז שפורסמה לראשונה אגרת כפר יאסיף בא' ניסן תרע"ה (16.3.1915), החלה לחלחל לתודעה אודות קיומן של  ב' אגרות/ סברות סותרות למקום קבורת הרמח"ל.

סביב ראשית שנות השלושים של המאה הקודמת החל החוקר גינצבורג בעבודתו הגדולה באיסוף ובפענוח אגרות הרמח"ל וחקירת דברי ימיהם. עבודתו עוררה התעניינות רבה בחיי הרמח"ל, ונסיונות התחקות אחרי מקום קבורתו נוכח האגרות הסותרות. כשבע עשרה שנה אחרי פרסום אגרת כפר יאסיף ע"י דיינארד נטל יערי את מלאכת העימות בין האגרות. כותב יערי:

"זהו המקור השני, ועל פיו לא נקבר רמח"ל בטבריה, כי אם בכפר יוסף. לכאורה שני מקורות הם, הסותרים זה את זה ואין בידנו להכריע. אולם מציאת המקור השני הזה הביאתני לבדוק את המקור הראשון (אגרת טבריה), והגעתי לכלל מסקנה, שמקור זה אינו אמת. היינו, שהאגרת לא נתחברה כלל בטבריה כי אם באירופה על ידי אחד מתלמידי רמח״ל, ואלו הן הוכחותי בקצרה" (מאזנים עמ' 10).

יערי הביא טיעונים כבדי משקל. חלקם הובאו לעיל במסגרת הוכחות זיוף אגרת טבריה. יערי טען:

"א. באגרת כתוב "בעיר אק"א סמוך לטבריה". רבני טבריה לא היו כותבים "אקא", כי אם עכו, שהיתה ידועה להם היטב, כי עכו היתה הנמל הצפוני העיקרי בארץ ודרכו באו כל העולים לצפת ולטבריה. לא כן איש אירופאי שעשה לו טרנסקריפציה מהשם הלועזי של העיר.

ב. רבני טבריה, או כל מי שדר בארץ ישראל, לא היה כותב "אק"א סמוך לטבריא" שהרי ידוע שאין  עכו סמוכה לטבריה כלל, ורוחב כל ארץ ישראל מפריד ביניהם.

ג. אין להניח, שבשעת מגפה יעבירו ניגף לרוחב כל הארץ. בשני הדברים האחרונים הרגישו גם יוסט ואחריו טדסקי, שכתבו את תולדות רמח"ל, והם רצו ליישב, שאין הכונה לעכו, כי אם לאיזה מקום סמוך לטבריה ו"אק"א" שמו. אולם ראשית, אין מקום כזה במציאות בסביבות טבריה, ולא ידוע לנו ישוב יהודי כזה. ושנית, חי ומת רמח"ל כעכו, כמו שנראה עוד ממקומות אחרים".

ונמלא את דבריו; באותן השנים באזורי טבריה/ צפת, שלט השליט המורד המוסלמי דאהר אלעמר, ואילו עכו הייתה נתונה תחת השלטון הטורקי. לא תתכן אפשרות העברת גופות נפטרים שנספו במגיפה בין חבלי שלטון אלה.

"ד. כל נוסח המכתב מראה על הערצה והפלגה יתרה, שרק תלמיד ומעריץ יכול היה להביעה, וכנראה, מכוון היה נוסח זו כלפי הרבנים החולקים על רמח"ל.

ה. אילו נקבר רמח״ל בטבריה, שלא פסק בה הישוב היהודי מאז, האיך אין הקבר ידוע כלל, ובפרט אם פטירתו עשתה רושם כזה על רבני טבריה. לא כן אם נקבר בכפר יוסף, ששם פסק הישוב היהודי זה כבר".

הטיעון החמישי של יערי התעצם וקיבל עם השנים משנה חוזק ובלא שכיוון אליו. דבריו הם עדות ברורה ביותר, שבמועד פרסום המאמר – סוף שנת תרצ"ב (9.1932) לא היה ציון כל שהוא לרמח"ל ולא היה ידוע מקום מנוחתו בטבריה!

"ו. אילו היו לו לרמח"ל מעריצים כאלה בטבריה – מדוע לא התיישב בה, כי אם ישב בעכו כל שנות היותו בארץ, כמו שנראה להלן". (יערי, מאזנים גיליון יד, אב תרצ"ב 1932, עמ' 10).

"…ויען ויאמר לה שמעי בת וראי והטי אזנך בבקר השכם לכי אל אדוניך והשתחוי לו ואמרי לו שילך עמך אצל רב העיר ויאמר לו יביא אומן ויבנה במקום הזה צורת קבר [הוא הקבר של רמח״ל שנקבר בטבריה על ראש ההר המערבי מול עיה״ק טבת״ו ומכוון ממש נגד המערה הסגורה בתוך ההר שנטמן בה ר׳ עקיבא זיע״א], וזה המקום מכוון ממש כנגד מקום מנוחתי למטה בתוך המערה…" (טוב רואי עמ' פז).

ספר "ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו", (ב' כרכים (גינצבורג), הוצאת ביאליק/דביר, תרצ"ז (1937)):

בשנת תרצ"ז הודפסו לראשונה אגרות רמח"ל. בשנות חקירת האגרות ופענוחם, ניסה המהדיר גינצבורג ז"ל לאמת את אגרת טבריה מול הממצאים שבשטח, ולעמתם בסברת כפר יאסיף שטען החוקר יערי. בסיכום הערותיו (406, 409) על אגרת טבריה עמ' תמ"ח כתב:

"(406): לדעתנו, אין הכרח לומר שמכתב רבני טבריה כולו מזויף, אלא אפשר שבאו לתוכו הוספות מאוחרות, כדי לקשט את זכרון רמח״ל, בטעם האגדה העממית, בקישוט נוסף זה ש״נקבר בטבריא אצל רבי עקיבא״.

(409): לדעתנו, המלים ״סמוך לטבריא ונקבר בטבריא אצל רבי עקיבא ע׳׳ה״ הן הוספה מאוחרת

מספר דפים לאחר מכן, בציונים ובמילואים כתב המהדיר בספרו (כרך ב' עמ' ת"ע הערה 406):

"יערי מחליט… שמקום קברו של הרמח"ל אינו בטבריה אלא בכפר יוסף – דבר זה עדיין מוטל בספק גדול. מר ברוך טולידאנו מטבריה כותב לי בנדון זה במכתבו מיום ר"ח אב תרצ"ז: 

קבר הרמח"ל ידוע כאן, על פי המסורה שכמעט אין לפקפק באמתותה, אצל המערה של ר' עקיבא במעלה ההר הנשקף על-פני העיר: וכיון שהקבר גדול בגודל קבר הרמב"ם בערך, הוא נראה היטב מן העיר. – – על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת". 

פנייתו של גינצבורג בשנת תרצ"ז (1937) לר' טולידאנו תושב טבריה בשאלת הימצאות קבר לרמח"ל טבעית והגיונית. גינצבורג הסתמך על עדותו של ר' טולידאנו בלבד מבלי שפקד את המקום, ולכן הטיל ספק גדול בדברי יערי, ולמסקנה וכתב:

"הדבר ברור איפוא, כי השאלה עודנה צריכה עיון"

  • ספר "אוצרות יוסף" – טוב רא"י:
    "ספר טוב רא"י – מערכת הגדולים" נדפס לראשונה מתוך כתב יד בתוך ספר "לקוטי דוד" מאת לניאדו דוד בנציון בן שלמה, ירושלים תשל"ז (1977). הרב יוסף חיים ילוז  החל את כתיבת ספרו טוב רא"י בשנת תרצ"ד (1934) ובתוך ספרו נמצאים ערכים נושאי תאריכים המאוחרים לשנת תרצ"ד. הרב נפטר בשנת תשכ"ב ולא זכה להדפיס את ספרו. בהדפסה המאוחרת, הביא המהדיר את תאריך שכתב הרב בראשית כתיבתו וע"כ יוחס בטעות תאריך תחילת כתיבתו – כתאריך השלמתו. תוכן הספר, "שמות אנשי שם, רבני טבריא וגאוניה וחכמיה וגדוליה החל משנת ת"ק מצבותם וקבורתם". הספר אינו מכיל רק מידע עובדתי מדעי אלא כולל גם ספורי מעשיות, פולקלור ואגדות. בערך האות ל' (עמ' סו), אודות הרמח"ל כתב: 

    "על תולדותיו של הרמח"ל וישיבתו "אור תורה"… הוא חיבר ספרים רבים בקבלה ושירים בעיר עכו…". 

    מידע זה שגוי לחלוטין, ולכולי עלמא אין בו אפילו שמץ של אמת. ישיבת "אור התורה" מיסודו של הרב רוקח ז"ל הייתה הרחק מארץ ישראל – בעיר ויניציא, ולשם הגיע מהרי"ג תלמידו המובהק של הרמח"ל ולא הרמח"ל… בהמשך דבריו כתב:

    "נפטר במגיפה… בעיר עכו, ומשם הובל לקבורה לעיה"ק טבריה בראש ההר המערבי, סמוך למערת רע"ק [רבי עקיבא] זיע"א. רבני אה"ק [ארץ הקודש] פרסמו אז את דבר מותו בעולם בכרוז זה…". 

    ובהמשך דבריו מביא את אגרת טבריה. (ראה כאן ובנספחים). מתוכן דבריו, ניתן להיווכח בוודאות, שהכותב הנכבד – כלל לא הכיר את תולדות חיי הרמח"ל.

    באותו הספר – בערך האות ס' (עמ' פז) מספר הכותב בתולדות חייו של ר' אברהם סיטון, הוא הרב סתהון ע"ה דלעיל. לדבריו נולד הרב סטהון בבגדד, עלה וקבע את מושבו בטבריה. הרב ילוז מביא את "מעשה נורא" ששמע "מרבני טבריה משמו, שספר ב' מעשיות", ומצטט את המעשה המוזר שהביא הרב אוחנה ז"ל בספרו "טובת מראה", תוך כדי עריכה קלה והתאמות לשון.

    בשולי הדף הוסיף הרב הערה מאוחרת לכתיבה הראשונית ואחרי יסוד הקבר בטבריה (להלן עצרת טבריה). בסקירת תולדות חייו של הרמח"ל הסתמך רק על תוכן "אגרת טבריה" שפורסמה זה לא מכבר, ולא הזכיר כלל את המעשה הנורא – ראשית "בנית קבר הרמח"ל" בטבריה, (21 עמודים קודם לכן בספרו שלו).

     עורך הספר המודפס, שתל את ההערה בתוך הטקסט והפכה ליחידה אחת ולא נודע כי נכתבו בהפרשי שנים, (ראה כאן באופן מלאוזה לשונה:

"…ויען ויאמר לה שמעי בת וראי והטי אזנך בבקר השכם לכי אל אדוניך והשתחוי לו ואמרי לו שילך עמך אצל רב העיר ויאמר לו יביא אומן ויבנה במקום הזה צורת קבר (הוא הקבר של רמח״ל שנקבר בטבריה על ראש ההר המערבי מול עיה״ק טבת״ו ומכוון ממש נגד המערה הסגורה בתוך ההר שנטמן בה ר׳ עקיבא זיע״א), וזה המקום מכוון ממש כנגד מקום מנוחתי למטה בתוך המערה…" (טוב רואי עמ' פז).

במעשה הנורא שהובא לעיל מספרו של הרב אוחנה ז"ל "טובת מראה" נאמר מפורשות שזו היא מצבת רבי עקיבא הנראית בראש ההר. כעבור 50 שנה, הוסבה המצבה להיות קבר הרמח"ל כפי שנרחיב בהמשך. 

הערת הרב ילוז ז"ל היא תוספת הזויה ומופרכת שהומצאה ע"י גיסו – הרב יעקב משה טולידאנו ונוספה על הציטוט שהביא מ"טובת מראה"!

ספר "אגרות רמחל" הוצאת 'מכון רמח"ל' ירושלים תשס"א (2001):
בשנת תשס"א הדפיס המכון מחדש את האגרות שהודפסו לפנים ע"י הוצאת ביאליק/דביר. בשנת תשמ"ו, כ 15 שנה קודם לכן, הוציא לאור המכון את ספרו הראשון "יסוד עולם" (ירושלים תשמ"ו),ושם נמצאת התייחסותו הראשונה של ראש המכון – הרב שריקי יצ"ו לנושא הציון בטבריה:

"נכון הדבר שמקובל ע"פ תלמידי רמח"ל, שרבם היה ניצוץ של רבי עקיבא ומסתבר לאמר שקודש הקודשים רבי משה חיים, שעסק בתורה הקדושה עד גיל ארבעים, השלים חייו של התנא הקדוש ר' עקיבא בן יוסף שחזר בתשובה בגיל ארבעים!!! אפילו שבעיניהם קבורת הרמח"ל אצל רבי עקיבא כמחויב המציאות, העובדות ההיסטוריות מוכיחות ההיפך. עובדות אלה שהוכיחו גדולי החוקרים עולים יפה עם העדות שמביא ר' חננאל ניפי בשם ר' שלמה דויד מהזקנים: "ואני שמעתי… להוליכו לקברו בא"י". ואינו פורש מקום הקבורה, כי המקום הקרוב ביותר בארץ ישראל היה כפר יוסף… דברינו מתאימים לגמרי לדברי השד"ר מכפר יוסף שנכתבה באלול תק"ז, שבה נמנה קבר הרמח"ל בין קברי הקדושים השונים בכפר יוסף.

"לגבי מקום קבורתו ע״י רבי עקיבא אין זה אלא מסורת חדשה במקורות שאינם מוסמכים. ובקודש חזיתי ספרו של החכם המקובל ר׳ סלאמן המוצפי, ולדעתו ספק גדול היא שנקבר בסמוך לרבי עקיבא כפי שאומרים העולם ולא נהג להשתטח שם על המצבה מעולם!
ואם ישאל הקורא מה עם המצבה שליד רבי עקיבא? אפשר לאמר שקודם כל המצבה היא חדשה ולפני כן הייתה מצבת אבנים הנזכרת במעשה שמובא בספר "טובת מראה". והמצבה הנ״ל שמשה ציון לעולים להר מכיוון העיר לדעת את מקום מערת רבי עקיבא וכנזכר ג״כ "באוצר מסעות" של מרן החיד״א" (יסוד עולם עמ' לו-לז).

כעבור מספר שנים, חזר בו המכון מסיבה לא ברורה – ללא שהתגלו מסמכים או עדויות חדשות או בדל של מידע נוסף. ועוד, משום מה, בהוצאה החדשה של האגרות הועתקה העדות הנ"ל (בעמ' תמ"ג) אבל הושמטה העובדה "על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת", וכן בכל פרסומי המכון.

הכרעת מקום קבורת הרמח"ל

בגלויה נדירה משנת תרע"ג (1913) נראה צילום קבר רבי עקיבא, וכן זוהה ע"י המו"ל כמופיע בכיתוב המודפס. בצילום נראה מבנה לבן , שהוא ציון מראה המקום – הרוג'ום המכוון כנגד מערת רבי עקיבא. בהסתמך על העדויות המאוחרות של ה"מסעות משה" משנת תרפ"ה (1925) ויערי משנת תרצ"ב (1932) ו"כנס טבריה" להלן (1947), רואים באופן חד משמעי כי לא היתה כל מצבה /ציון /סימון כל שהוא לרמח"ל.

התמונה והזכויות באדיבות:  © ביתמונהאוסף שפרה לנצט http://www.bitmuna.com 
ראה כאן מקור נוסף לגלויה

בונה הציון בטבריה

לפני כמאה שנה, החלה התעוררות גאולת קרקעות בטבריה. בשנת תרפ"ז (1927) החלה עבודת פענוח אגרות רמח"ל (שהודפסו כעשור לאחר מכן). אחרי שהחוקר יערי פרסם את מאמרו בשנת תרצ"ב (1932) החל הפקפוק באמתות אגרת טבריה. ניסיונות החוקרים להתחקות אחרי הממצאים בשטח לאימות אגרת טבריה זירזו את המזורזים שהמציאו את הציון. לזה כיוון הרב טולידאנו בתשובתו למהדיר גינצבורג "קבר הרמח"ל ידוע כאן":

"מר ברוך טולידאנו מטבריה כותב לי בנדון זה במכתבו מיום ר"ח אב תרצ"ז:
קבר הרמח"ל ידוע כאן, על פי המסורה שכמעט אין לפקפק באמתותה, אצל המערה של ר' עקיבא במעלה ההר הנשקף על-פני העיר;
וכיון שהקבר גדול בגודל קבר הרמב"ם בערך, הוא נראה היטב מן העיר. – – על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת". 

הרב ברוך טולידאנו ואחיו הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל ז"ל תושבי טבריה, טרחו מאוד בגאולת קרקעות טבריה ושיקום קבריה. פנייתו של גינצבורג לר' טולידאנו הגיעה הרבה אחרי התעוררות הספקות. פנייתו התמימה של גינצבורג לר' טולידאנו תושב טבריה, היתה לבירור טענת יערי מול הממצאים שבשטח, אולם לא ידע גינצבורג שהמכותב ובני משפחתו ימציאו את המסורת שבעקבותיה יוסב ציון ר' עקיבא לקבר הרמח"ל. הוא גם לא ידע, שאין כלל מצבה בטבריה. לא בכדי כתב הרב טולידאנו במכתבו "שהקבר גדול בגודל קבר הרמב"ם בערך" כיון השדמיון בינינם מפליא, קודם שיקומם ולאחר כך. מצבת הרמב"ם שוקמה ע"י האחים וכן הציון הבדוי לרמח"ל נבנה ביוזמתם.

מימין, ציון רבי עקיבא.   משמאל, קבר הרמב"ם זלה"ה בראשית שנות תר"צ (1933)


מימין, ציון הרמח"ל כביכול בטבריה.   משמאל, קבר הרמב"ם זלה"ה (תחילת שנות ה-30)

הכיתוב הנמצא היום על המצבה הבדויה: פ"נ [=פה נטמן] החליף את 'הציון' לר' עקיבא בטבריה ונקבע למקום "קבורתו הרשמי". עדות הרב טולידאנו שהודפסה בשנת תרצ"ז (1937) –  "על הקבר של הרמח"ל אין שום כתובת" מאששת את העובדה שזה לא מכבר הגו את ההשערה, ולשונו הסגירתו, "שכמעט אין לפקפק באמתותה". לאחרונה התפרסם ברבים ספר מחקרי הקושר את הרבנים 1 טולידאנו למספר פרשיות זיופים חמורות.  כעשור לאחר הפניה לר' טולידאנו, הצמיחה 'המסורה' החדשה אתר קבורה. 

ראה: "חזון טברימון, תעודות מזויפות מבית היוצר של האחים טולידאנו בטבריה", הרב משה הלל, ירושלים תשפ"ב. המחקר הראשון אודות "כנס טבריה" פורסם לראשונה בחוברת זו העוסקת בחשיפת זיופים ושיטות עבודה של שני האחים טולידאנו. 

בשנת תש"ז (1947), במלאת 200 שנה לפטירת הרמח"ל, החליטה מחלקת התרבות של הועד הלאומי לכנסת ישראל, בהוראת נשיאה מר יצחק בן צבי, לנקוט בפעולות שונות להנצחת הרמח"ל, ש"חידש את נעורי לשוננו", כחלק מההתעוררות התחיה הלאומית, העצמת אנשי הרוח והשפה העברית. לצד הועד הלאומי הוקם "ועד צבורי לחגיגות רמח"ל" ובראשה הועמד אהרן זאב בן ישי. שהיה איש רוח, סופר, משורר וכתב, ובין תפקידיו בעירית תל אביב היה עורך העיתון "ידיעות עיריית תל אביב". בז' באדר תש"ז (27.2.47) פורסמה קריאה מטעם מחלקת התרבות של הועד הלאומי (ההדגשות והסוגרים במקור):

שנת רמח"ל

כרוז מחלקת התרבות של הועד הלאומי.

אחינו כל בית ישראל!

השנה תמלאנה מאתים שנה מיום הסתיים פרשת חייו ופעולתיו של אחד מופלא בקרבנו, פרשה שראשיתה באיטליה, המשכה בהולנד, הדיה באירופה היהודית כולה, וסיומה בארץ־ישראל, יהודה מאיר לדורות.

ר' משה חיים לוצאטו חידש את נעורי לשוננו… מן הראוי שנעלה את זכרו ונספר את פעולותיו ונברר את משנתו בשנה זו, שנת המאתים למותו.

לכן החלטנו אנחנו, מחלקת התרבות של הועד הלאומי, להכריו בשמנו ובשם כל מוסדות התרבות המרכזיים בארץ שהושיטו את ידם לנו בזה כעל שנת רמח"ל. 

אור לכ"ו באייר (שהוא לפי עדות אחת, יום פטירתו של רמח"ל) אנו קוראים לעצרת־עם לאומית, מוקדשת לזכרו, בעיר־הקדש טבריה (שבה או בקרבתה מקום מנוחתו). לעצרת זו אנו מזמינים את כל נושאי התרבות בישוב ואת כל מרכזי התרבות הגדולים בתפוצות… 

מסקנות הועד הצבורי הובאו בפני ועדת התרבות ואושרו. עיקריהן: 

לקראת חגיגות רמח״ל – במלאת 200 שנה לפטירתו

ועד צבורי לחגיגות רמח"ל. – ליד מחלקת התרבות של הועד הלאומי נוסד – ביזמת מר א.ז. בן-ישי – ועד צבורי לחגיגת "שנת רמח"ל", במלאת 200 שנה לפטירתו של ר' משה חיים לוצאטו, אבי הספרות העברית החדשה (תס"ז – תש"ז)…

עצרת ישובית בטבריה. – אור לכ"ו אייר ש.ז. יום פטירתו של רמח"ל, תתכנס בטבריה – עיר קבורתו של רמח"ל לפי המסורת – עצרת ישובית מטעם הועד הלאומי לכנסת ישראל, במעמד חכמים וסופרים ונציגי מוסדות התרבות העברים מכל הארץ. בעצרת זו יורצו הרצאות על רמח"ל ותקופתו, וכן יוכרז על-ידי מחלקת התרבות של הועד הלאומי על "שנת רמח"ל" (למחקר, לעיון וללימוד ביצירותיו).
"שבת רמח"ל"… משבת זו, ובמשך כל השנה, ייקבעו בבתי-התפילה שעורים ב"מסילת ישרים".
…בבתי-הספר…
…כפר "מסילת ישרים" ורחובות על שם רמח"ל. – הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל נתבקשה לקרוא בשנת רמח"ל נקודת-ישוב חרדית חדשה בגליל התחתון, שתווסד בשנה זו, בשם "כפר מסילת-ישרים". כן נתבקשו העיריות והמועצות המקומיות העבריות לקרוא רחובות על-שם רמח"ל (בתל-אביב קיים זה-כבר רחוב בשם זה).
פרסי רמח"ל
תערוכות רמח"ל
מוזיאון רמח"ל…".

"עצרת רמח"ל" נקבעה ליום חמישי, ערב כ"ו אייר תש"ז בבית העם בטבריה, ולמחרתה זומנה התכנסות בשעה 8 בבוקר ליד מלון "דפנה" לשם עליה לקברו של הרמח"ל ("דבר" 15.5.47). רבנים חשובים השתתפו בעצרת ובכללם הרבנים הראשיים של טבריה, הרבנים הראשים של תל אביב; יעקב משה טולידאנו ואיסר יהודה אונטרמן, עו"ד שמעון דהאן – ראש עירית טבריה, ד"ר קסוטו, יעקב פיכמן, אנשי רוח, סופרים ותושבי טבריה. הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל זצ"ל היו אמורים להשתתף אולם לבסוף נעדרו, ותמורתם הוקראו מכתבי ברכותיהם. חלק מתוכנית העצרת שודר ברדיו ירושלים. את הערב פתח מר יצחק בן-צבי נשיא הוועד הלאומי. תוכן נאומו התפרסם כחודש מאוחר יותר במאמר "רמח"ל וישובה של ארץ ישראל".  

בפתח דבריו, סקר בן-צבי את תולדות ימי התחדשות הישוב בטבריה בעלייתו של ר' חיים אבולעפיה. לטענתו, עלייתו עוררה בקרב הקהילות היהודיות באיטליה ורבניה כמיהה, השתוקקות ורצון לעלות וליישב את ארץ ישראל. וכיוון שכך, גם ברמח"ל פעמה רוח חלוצית משיחית והשתוקקות לכאורה לקחת חלק בחלוציות וחידוש הישוב היהודי בעשיה ולא רק בתפילה.

"…אני בא לידי מסקנה שדעתו של הרמח"ל היתה כדעת רבי חיים אבולעפיה איש המעשה, ובדעת אחת היו שניהם".

כלל לא ידוע שהיה קשר בין הרבנים אבולעפיה והרמח"ל, וקביעה חסרת שחר זו של בן-צבי תמוהה ביותר. 

מגמתו של בן צבי ברורה! בדבריו ניסה ליצור זיקה עמוקה בין הרמח"ל לעיר טבריה וחכמיה, ולשזור קביעה זו במסכת חייו האמתית של הרמח"ל, להיותו ניצוצו של רבי עקיבא הקבור בטבריה, האלצותו להתיישב בעכו, וקבורתו בכפר יאסיף.

בסוף דבריו יצא המרצע מן השק בגילוי דעתו ומטרתו (ההדגשות אינן במקור):

"…הוא מת באסון טרגי במגפה, אשר קטפה אותו ואת אשתו ואת שני ילדיו… הוא מת פתאום, בגיל 40, הוא וכל בני משפחתו, וגם מקום קבורתו לא נודע אל נכון. רבני טבריה הודיעו לגולה על מותו הטרגי במלים הללו:

'…ונקבר בטבריא אצל רבי עקיבא ע"ה. אשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא, ואוי לנו כי נפלה עטרת ראשינו… ולא קם עוד בישראל כמש"ה'.

אפשר להסיק מכאן, כי בהיותו בעכו עמד רמח"ל בקשר עם רבני ארץ ישראל, והם ידעו להעריך אותו כראוי, אבל לצערנו לא נשארו תעודות בכתב. אבל יש להעיר על טעות שנשתרבבה במכתב זה, אולי על ידי המעתיק, בדבר קבורתו של הרמח"ל בטבריה, על יד קברו של ר' עקיבא. 

כנגד זה יש תעודה מקורית אחרת, מכתבו של רבי שלמה עבאדי, מחדש הישוב של כפר יסיף, שבו נאמר, כי רבי משה מלכי ורבי חיים לושאטו קבורים בכפר יסיף. דבר זה מתאים למנהג המקובל אצל יהודי עכו עד היום הזה, להוביל את מתיהם לקבורה בכפר יסיף, הסמוך לעכו, ואין שום יסוד להניח שבנדון רמח"ל ומשפחתו נהגו אחרת. אולם הישוב בכפר יסיף נפסק לפני מאה שנה, ורק בית הקברות היהודי נשאר בו לזכר עד היום הזה.

אכן, טבריה היא העיר הקרובה ביותר לרוחו של רמח"ל, עליה נאמר: 'טבריה עמוקה מכולן, ומשם עתידין להגאל' (ראש השנה ל"א). קשריו הרוחניים של הרמח"ל אל הרשב"י ואל רבי עקיבא מספיקים, בכדי לחייבנו להקים לו ציון וזכרון בעיר זו, ליד קברו של רבי עקיבא, שרמח"ל ראה את עצמו ניצוץ ממנו".

נאומו הפסאודו-מדעי של בן-צבי אינו יותר מערבוב של אגדות והיסטוריה. קביעתו ברורה וחד משמעית:

הרמח"ל אכן נקבר בכפר יאסיף. אולם מכיוון שפסקה ההתיישבות היהודית בכפר יאסיף, ובית הקברות היהודי זרוע הרס – לא ניתן להקים לו "ציון וזכרון" בכפר, ואין זה לכבודו שיוקם ציון וזכרון במקום נידח. על כן: 

"קשריו הרוחניים של הרמח"ל אל הרשב"י ואל רבי עקיבא מספיקים, בכדי לחייבנו להקים לו ציון וזכרון בעיר זו, ליד קברו של רבי עקיבא".

שאיפותיו של בן צבי היו להקים ציון וזכרון לרמח"ל בעיר טבריה. הוא ודאי לא תיאר לעצמו שהציון והזכרון שהגה – יהפוך להיות "קבר הרמח"ל" ומוקד משיכה והשתטחות לרבבות על גל-אבנים, הקשור כדבריו לרמח"ל רק בגין קשרים רוחניים ושאיפותיו הציוניות לכאורה של הרמח"ל.  

אחרי נאומו של בן צבי, עלה לנאום הרב יעקב משה טולידאנו, רבה של תל אביב ולימים שר הדתות. גם דבריו עובדו למאמר שפורסם כחודש לאחר העצרת בשבועון "היסוד".   כקודמו, בתחילת נאומו סקר את תולדות חיי הרמח"ל וקהילות איטליה. בתייחסותו לקבר הרמח"ל המציא טיעונים שונים ומשונים ובכללם המציא פתרון לסתירה שבין אגרת טבריה לאגרת כפר יאסיף:

 "אני חושב שדוקא עי"ז אנו מבינים הסתירה שבין אגרת טבריה ובין האגרת של ר"ש עבאדי השד"ר הנז', וזהו שמפני המגפה לא הועברה גופתו של רמח"ל מיד אחרי מותו לטבריה, כי אם שמו אותו בארון בכפר יאסיף, מקום קברות יהודי עכו… ורק אחרי זמן הועברה לטבריה, ושתי האגרות איפוא צודקות, שבאגרת השד"ר ר"ש עבאדי שנכתבה רק חדשים אחדים אחרי מות רמח"ל, היה עוד ארונו מונח בכפר יאסיף, ואגרת רבני טבריה נכתב בזמן שהועבר הארון לשם, ומן הדין הוא שגם בשעה שמעבירין הארון למקום אחר, מספידים עליו, ביחוד באדם גדול כזה", (שם עמ' 299).

דבריו האחרונים של הרב טולידאנו מופרכים לחלוטין; הן מצד העובדה שבארץ ישראל אין קוברים בארון, ויתרה מכך, חל איסור הלכתי להעביר עצמות ממקום למקום אפילו מצד סיבת כבוד המת, ומעולם לא נשמע שנעשה כדבר הזה בארץ ישראל.

בחתימת דבריו התייחס הרב טולידאנו לאגדה ההזויה על השפחה הישמעאלית החרשת-אילמת:

"בס' טובת מראה… מובא סיפור אגדיי בשם ה"ר אברהם סתהון, ששימש את הרבנים שבטבריה, מלפני כשמונים שנה, שבניין הקבר ההוא נעשה ע"י נס שקרה למשרתת ערביה סומא שברחה מאדוניה למערת רע"ק להתחבא שם…

אני חושב שהספור הזה, עם כל הזרות שבו, מתייחס הוא אל זמן קבורתו של רמח"ל שם, שאולי לא רצו גדולי הרבנים בטבריה להרשות בניין קבר עליו, מפחדם מהחרם של מתנגדי רמח"ל, ורק על ידי סיפור חלום כזה, יכלו לבנות. זוהי השערתי שלדעתי קרובה לאמת. זכר צדיק וקדוש לברכה בישראל" (שם עמ' 301).

אין ספק שהבדיה שהוטמעה באגדה ע"י גיסו הרב ילוז ב"טוב רא"י", הומצאה ברוב עם כחלק משרשרת השערות הזויות שנועדו לביסוס המצאותיו – למטרת הסבת מראה מקום מערת רבי עקיבא זיע"א – "לקבר הרמח"ל". 

בכתבת סקירת העצרת שפרסם בן-ישי בעיתון "חדשות עירית תל אביב" , הביא בתחילת הכתבה את החלטות הועדה שעמד בראשה, ולאחריהן דיווח:

"למחרת, בכ"ו אייר (יום מותו של רמח"ל) בבוקר, עלו משתתפי העצרת ומאנשי טבריה אל המקום שבו נמצא לפי המסורת קברו של רמח"ל (סמוך לקברו של ר' עקיבא). נקבע מקום שבו יוצב ציון לזכר הרמח"ל".

ידיעות עירית תל-אביב כ"ו אייר תש"ז (16.5.47) הידיעה בדבר החלטת קביעת מקום ציון הרמח"ל

למחרת עצרת טבריה, עלו משתתפי העצרת ומאנשי טבריה למקום שבו נמצא "קברו של רמח"ל" לפי המסורת שבדו הרבנים ילוז וטולידאנו. נקבע מקום שבו יוצב ציון וזיכרון לרמח"ל, כהוראותו המלומדת של מר יצחק בן-צבי. הקבר נבנה אחרי זמן קצר בהשתדלות אחיו – הרב ברוך טולידאנו, וחתנו ראש עירית טבריה עו"ד שמעון דהאן (אדהאן). 

אחד מגדולי החכמים שהתנגד נחרצות להמצאת טבריה עוד בראשית התהוותה היה חכם סלמאן מוצפי זצ"ל. הרב נולד בבגדד, וחמש פעמים עלה לארץ ישראל קודם שנשתקע בה. בט"ו באלול ה'תרצ"ה (7.9.1935) בהיותו בן 35 עלה עם משפחתו לארץ ישראל.

"ביום השישי פרשת כי תבוא אל הארץ ט"ו אלול תרצ"ה עלה רבנו עם אמו ואשתו לארץ ישראל ודרכו רגליו בעיר טבריה בה עשה את השבת בקרבת ציון רבי מאיר בעל הנס". ("עולמו של צדיק" הרב בן ציון מוצפי, ירושלים תשל"ו, הוצ"ח עמ' 90). 

בהנהגותיו הקדושות נהג הרב לנסוע לקברי צדיקים ולשפוך שיחה, תפילה ובכיה. הוא הכיר כל פינה ומצבה, וכאלה שהיו במקומות נדחים ובלתי מוכרים.

"שהותו בגליל ארכה שבועיים התחנה הראשונה היתה טבריה בה שהה קרוב לשבוע. בלילה הראשון התפלל ע"י ציונו של התנא רבי מאיר בעל הנס חצי לילה משניות מפי רבי מאיר וחצי השני תפלות ואמירת סליחות… בציון רבי עקיבא בילה כמעט יום תמים תחת שמש הלוהטת". (שם עמ' 126-129).

מעיד הרב בן ציון יצ"ו, כששאל את אביו אודות הקבר בטבריה, ענה לו, שאין הרמח"ל טמון בטבריה ו"אין לה שום מקור – אפילו רעוע", אלא בכפר יאסיף. ובתשובה לשאלה שנשאל בשו"ת אתר דורש ציון (שאלה 200640)" "האם הרמח"ל טמון בטבריה? והאם זה נכון שמו"ר אביכם התנגד לזה?", ענה:

"…זכורני כשהייתי ילד קטן כבן 6 שנים, ומור אבי ז"ל נסע עם 150 איש מירושלים… והיה גל אבנים ניצב כסימן לציונו של רבנו עקיבא זיע"א. ואמר אבי ז"ל להם כי אין לגשת לגל האבנים כי הוא ניצב רק כסימן לאנשי טבריה ולעולי הרגל שמקבר הרמב"ם ז"ל היו מזהים את המקום

גל אבנים, מזהה קבר רבי עקיבא. גלויה משנת תרצ"ד (1934)

קודם כ-50 שנה אחד מאנשי אירופה כתב על דעת עצמו בצבע על הגל שמו של הרמח"ל ואבי ז"ל מנע מכולם לגשת שם.

זכורני קודם 54 שנה עירית טבריה דאז ניסתה לסלול שביל ליד קבר רבי עקיבא, גם ניסו להתקין גג מביטון מעל ציונו, וחפרו בורות לבנית העמודים, והשליכו עצמות ישראל לאשפה, והגיעו שלוחי בד"ץ העדה החרדית והרסו את היסודות, משום שנתגלו עצמות מתים בבורות והושלכו כדומן על פני השדה, וזאת ראיתי בעיני. מיד הגיעה משלחת של הרבנות הראשית, ופגשתי אותה בהזדמן, בראשה עמד הראשל"צ הרב יצחק נסים ועמו עמיתו הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב יעקב עדס, הרב עובדיה הדאיה, הרב שאול ישראלי, הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל, ועוד, והורו לעצור את העבודות שם. מפני שעל פי מסורת רבני טבריה 24 אלף תלמידיו קבורים כולם במורד ההר.

חדשים מקרוב באו וסללו כביש אספלט סביב הקבר, והגדילו לעשות עוד ובנו "מציבה" לרמח"ל שלא היתה ולא נבראה, ומתעקשים לומר שזה קברו בעוד שכל אנשי טבריה הוותיקים, ובראשם עטרת ראשינו הגאון רבי מאיר וועקנין ז"ל רב העיר וחביריו, יודעים שאין זה נכון כלל. וחקרתי אותם זה למעלה מחמישים שנה, והעידו שאין זה קברו, ולך תוכיח שלא. והם מתעקשים ל"הוכיח" שזה קברו, ומוכנים להוריד את השמש והכוכבים שיעידו שכך הוא. ואין בי כח לעמוד כנגדם".

וכיוצא בזה, העיד הרב שמואל אליהו יצ"ו, שדעת אביו הראשל"צ מרדכי אליהו זצוק"ל (שהיה בחור בין 18 בימי העצרת) היתה שהרמח"ל הקדוש אינו קבור בטבריה אלא בכפר יאסיף! וסיפר, שכשהיה עם אביו בציון רבי עקיבא, אמר לו הראשל"צ זצ"ל במפורש: "הרמח"ל אינו קבור כאן אלא בכפר יאסיף".

 

לסיכום:
הוכח מעל לכל ספק, שציון הרמח"ל בטבריה שהפך להיות קבר הרמח"ל בטבריה, נבנה לראשונה לאחר עצרת טבריה בשנת תש"ז (1947) על סמך: אגרת בדויה, שיבוש אגדה הזויה על שפחה ישמעאלית מטורפת חרשת-אילמת. ובתמיכת מר יצחק בן צבי – נשיא הועד הלאומי, הרב יעקב טולידאנו – רבה הראשי של תל אביב, אחיו – הרב ברוך טולידאנו, חתנו – עו"ד שמעון טולידאנו – ראש העיר טבריה, ופעילים ציונים, אנשי תרבות וספר. מייסדי הקבר רצו להציג את הרמח"ל כרב נכבד, ציוני נלהב, מחדש הישוב, השפה, הספרות והמוסר.

"כשנקרב אליו, נכיר בו אדם קרוב לנו, לב קרוב – משורר שעמד במערכות ישראל, שנלחם בכל להט נפשו לגאולת ישראל, ולא שקט על אדמה נכר עד אם השיג את מרום מאוייו ועלה כחלוץ לפני אחיו, אל ארץ געגועיו", ("דבר", כ"ו אייר תש"ז (16.5.47) רמח"ל כמשורר, יעקב פיכמן מנואמי עצרת רמח"ל).

מקום נכבד הוקדש לספרו של הרמח"ל "מסילת ישרים", ואף הומלץ להקים בגליל ישוב חרדי כשם הספר. בראשית הסבת גל האבנים – לקבר הרמח"ל, נכתב על הציון בצבע שחור ובאותיות גדולות: "בעל מסילת ישרים", ומעליו באותיות קטנות, "רבנו משה חיים לוצאטו". ומאז, רבבות עמך בית ישראל, רבנים, מקובלים ואנשי שם, באים ומשתטחים על גל אבנים שהוקם מכוח שרשרת הזיות וסברות חסרות יסוד, עד שאי אפשר שלא לבכות או לצחוק. נשגב מבינתנו, כיצד אנשים רמי מעלה בתורה, באקדמיה ובציבור מסרבים להכיר באמת ובעובדות!

 

מנוחה נכונה כפר יאסיף

כפר יאסיף נמצא כתשעה ק"מ מזרחית לעכו. ההתיישבות היהודית במקום החלה כנראה בימי בית שני, אולם לא התקיימה ברציפות. ניתן למצא עדויות לגלי התיישבות מתקופות שנות. לעניינו, ככל הנראה בין שנת ת"ק – תק"א (1740-1741), התחדש הישוב היהודי במקום. בשנת תק"ב מתאר ר' סיגוונטי את הישוב:

"ואחר ראש השנה בב' ימים, הלכנו חוץ לעיר מהלך ד' שעות כדי לילך לקבר חושי הארכי, וכל אותו הדרך מלא בניינים גדולים וגבוהים… ואותו הכפר נקרא כבר ישיב, המוזכר בזוהר: "מטו לכפר ישיב" (לא מצאנו כפר בשם זה בזוהר),  ובו שובע גדול והוא מארץ ישראל ונוהג כארץ ישראל ממש. ומצאנו שם כמו עשרה בעלי בתים והם יושבים בטוב ובחירות גדולה, ומלאכתם היא זריעה וקצירה, ונותנים מעשרות, ושורפים התרומה. ושנה זו שנת התק״ב אינם זורעים כי היא שביעית. ואין להם שום גלות, ממש כמו שהיינו מקדם בחירות ובשלווה גדולה. ובוודאי שמי שיושב ללמוד תורה שם הוא בטוב שובע ובחירות. ואויר ארץ ישראל מחכים. והמחיה בזול, ומים שם שלא היו בכל העולם. ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות כלל ועיקר, כי כל אחד ואחד תחת גפנו ותחת תאנתו. ואינם לובשים מלבושים טובים כי אם מלבוש אחד, בין בשבת ובין ביום טוב וזה מפני שאינם מבקשים כבוד לנפשם" (איגרות המסע, עמ' יז).

מאורעות הארץ ובפרט בצפונה, מלחמות ומגפות גרמו להגירה גדולה ונדידה. רבים מבני צפת נמלטו מהעיר. גם תושבי העיר טבריה סבלו ממלחמות וסכנות שאיימו ח"ו להשמיד לאבד ולהרוג. מזלה של עכו גם לא שפר, מבית ומחוץ שיכלה חרב ובחדרים אימה. בתחילת חידוש הישוב, היה כפר יאסיף לאי של שקט ושלוות עובדי אדמה. עם הזמן נקבצו אליו פליטים ובתוכם תלמידי חכמים, ועתה משנדרשו התושבים להחזיק בידם נקלעו לדוחק. תושב המקום, הרב שלמה בן גבריאל עבאדי זצ"ל, נתבקש לצאת כשד"ר על מנת: 

"לקיים ולהעמיד המקום הקדוש הנז' כפר יאסיב תוב"ב בעשותם סִפֵּק לת״ח הקוראים בספר תורת האלקים, שואלין ודורשין כל הדבר הקשה, על אדמת הקודש וישבו לבטח לעולם. הנה גם המצוה הזאת אין הקיש לערכה בהפריש מממונם לצורך בנין בית הכנסת וגמר בנין בית המדרש" (להלן אגרת כפר יאסיף).

הרב שלמה עבאדי

הרב שלמה בן גבריאל למשפחת עבאדי נולד בארם צובה – היא העיר חאלב שבסוריא. המידע הראשון שמצאנו אודותיו נמצא בסידור "שערי רחמים" (שקופית 9) שהדפיס בשאלוניקי בשנת תק"א.  בהסכמה לסידור כתב הרב שמואל שלם זצ"ל – מגדולי חכמי סלוניקי:

"על טוב יזכר שמו, האי צורבא מרבנן דאתא ממערב"א מערי"ב ערבי"ם, ידו פרש ש"ר בבי"ת הסתרי"ם, דל"ה ושתה באמ"ת, השח"י בכל סתרי"ן. דרך גידולו מן האר"ש אר"ש זבת חלב ודבש, ומינה הִתַיֵּים חכם סו"בר ארזי"ם, דבר שבחשאי נפק לבוא".

מדברי הרב שמואל שלם ז"ל נודע, שהרב עבאדי יצא ממקום גידולו, העיר המערבית שבמערבא של בבל היא 'ארם צובה' שנודעה כזבת חלב ודבש בגדולי חכמיה ותורתה – וממנה הגיע לטורקיא טרם בואו לארץ ישראל. בדברי ההקדמה של ר' עבאדי עצמו על הסידור מתגלים פרטים נוספים:

"…סייעני ויהי עמדי ממקום למקום, ויניחני לבית מתיבתא דרב ה"ה מרנא ורבנא… כמוה"ר אברהם יעקב גירון… וראה ראה ספר הקדוש הזה מחשבותי ורצוני לזכות את הרבים ויברכני בגללו ויעזור לי אב"י ש"י מלך העולם.

קול דברים שמעתי, נסעתי ממחנה קדשו של הרב הנזכר ובאתי לעיר גדולה של חכמים ושל סופרים רבנים וגאוני עולם בעיר המהוללה ב[ש]אלוניקי יע"א. והנה שם נשר גדול… הדר הוא לכל חסידיו החכם השלם והכולל רב ועצום בישראל סיני בקודש כמהר שמואל שלם הי"א… ויביאני אל ביתו ואל חדר הורתו, ויטע לפני אש"ל אהלי אפדנו שנה תמימה, וארוחתי ארוחת תמיד נתנה דבר יום ביומו לא יאמן כי יסופר אשר הגדיל לעשות עמי, ועוד הפליא לעשות צדקה וחסד כמידתו הטובה, ופתח את שק"ו ופסת יד"ו בשפוכו"ת דמי"ם לצורך ההדפסה".

מסתבר שהרב עבאדי, יצא למסעו מארם צובא לטורקיא ללא אמצעים רבים ובאמתחתו טיוטת הסידור שכתב. ככל הנראה במהלך שנת ת"ק (1740) הגיע לעיר אדריאנופול שבפינה הצפונית מערבית של טורקיא לבית מדרשו של רבה הראשי הרב גירון זצ"ל. הרב תמך בו כלכלית וכיוון אותו מערבה לעיר שאלוניקי שהייתה תחת שלטון האימפריא הטורקית. שאלוניקי הייתה באותם הימים "עיר ואם בישראל", ונודעה בכל העולם בגדולת חכמיה ובתי הדפוס המשובחים שבה. נראה שהרב גירון ז"ל צייד את ר' עבאדי בהמלצתו, כיון שבהגיעו לשאלוניקי בראשית שנת תק"א התקבל בביתו של אחד מראשי גדולי חכמיה – הרב שמואל שלם זצ"ל. לדברי הרב עבאדי, שנה שלימה דאג הרב שמואל שלם לכל מחסורו באכילה שתיה ולינה, והזיל כספים מאוצרו למימון ב' כרכי סידור הכוונות "שערי רחמים" לימות השנה, ו"שערי רצון" לימים נוראים. בסוף הסידור "שערי רצון" המודפס נכתב "ותהי התחלת המלאכה יום ראשון לחודש כסלו. ותשלם המלאכה בחודש א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י אשר' יך ישראל" – אלול תק"א (8.1741).

בראשית שנת תק"ב (סוף 1741) עלה הרב עבאדי משאלוניקי לארץ ישראל והתיישב בצפת עיר המקובלים מספר שנים.

"הנה באנו להודיע במרום מחנה קדשם, כי העיר ה' את רוח איש אלהים קדוש יאמר לו, הוא החכם השלם המקובל האלהי שלשלת יוחסין כמה"ר שלמה עבאדי ה"י, ובא למקום הקדוש הנז' כפר יאסיב תוב״ב, אחר כמה הרפתקי דעדו עליו, וישב בצפת תוב״ב כמה שנים, ומרוב הצרות יצא ערום בלא כסות והלך גם לעה״ק ירושלים תוב״ב, מרוב הצרות ויוקר השער והרעב יצא ערום, ובא למקום הקדוש הנז', ובחר בו ליופי המקום" (אגרות ארץ ישראל עמ' 274)

איננו יודעים כמה שנים ישב הרב עבאדי בצפת ובירושלים, אולם מובן שעבר תלאות רבות בגוף ובממון, עד שנותר חסר כל. כנראה שבסביבות ראשית שנת תק"ו (1746) הגיע לכפר יאסיף והתיישב בו. לא נכונה הסברה שהרב עבאדי ייסד את הישוב בכפר יאסיף כיון שהישוב חודש כשש שנים לפני הגעתו. לפי חשבון זה, ר' עבאדי הגיע לכפר יאסיף כשנה וחצי אחרי פטירת הרמח"ל וקבורתו במקום, וסמוך לפטירת הרב משה מלכי

הרב עבאדי שלא מכבר הצטרף לישוב המתחדש נתבקש ע"י תושבי הכפר לצאת למסע שדרו"ת מטעמם. לדידם, היה הוא המתאים ביותר לשליחות מעצם היותו תושב המקום, רב מפורסם (סידורו), מוכר בארם צובא, טורקיא ואיטליא, ומלומד במסעות והתמודדויות.

בסוף שנת תק"ז יצא הרב עבאדי לצאת לשליחות שד"ר מטעם הכפר. שליחות זו הייתה חריגה במיוחד, כיון שרק הערים ירושלים, חברון, צפת וטבריה היו מוסכמות ובד"כ מתואמות בשליחת שדרי"ם לחו"ל (מלבדם יצאו שלוחים ממספר מועט של ישיבות נודעות ומוסכמות, ואנשים בודדים שמצוקתם הרקיעה שחקים). בניגוד לכל שדר"י א"י, כפר יאסיף עלום השם היה זקוק לציר נאמן שיפתח את לבם וכיסם של בני הגולה. 

בט"ו לחודש אלול התק"ז (10.8.1747) נחתמה אגרת לשד"ר של כפר יאסיף הרב שלמה עבאדי ז"ל.

"אחינו נדיבי עם אלקי אברהם אשר בערי רומנייא, אשכנז, אולנדא, ענגלטיר, צרפת, איטלייא, איי הים קורסאהו ברבאדא חמאייקא, וגלילות מערב טרפולי ותוניס וכל סביבותיהם, יראי הי הקטנים עם הגדולים".

מסלול מסעו הקיף את כל אזורי השליחות "טורקיא האסיאטית והאירופאית, אירופא הדרומית והמערבית, צפון אפריקא ואיי הודו המערבית שבקרבת אמריקא". באמצע חשון תק"ח, מצאנו אותו מקבל המלצה מהרב שלמה אלגאזי זצ"ל שישב במצרים, בי"א טבת קיבל המלצה מרבני וגאוני ארם צובא, וכשבוע לאחר מכן בי"ח טבת תק"ח (12.1747), מצאנו אותו מקבל כתב המלצה באיזמיר ולאחריה בקונשטדינא – (היא קונסטנטינופול הקדומה שלימים שונה שמה לאיסטנבול), שם ישב ועד פקידי קושטא שנוסד על מנת לתמוך ביהודי ארץ ישראל בכלל ויהודי ירושלים בפרט.

מתחנותיו הראשונות וכתבי ההמלצה ברור אפוא, שבתחילה פעל הרב עבאדי לקבלת הכרה ותמיכה רחבה להצלחת שליחותו. באמצע חודש אב תק"י (8.1750) מצאנו אותו מקבל הסכמה עבור ספרו "לקט שושנים" מהרב שבתאי אלחנן מהזקנים בעיר קסאלי מונפיראטו (Casale Monferrato) שבצפון מערב איטליא. איננו יודעים כמה זמן והיכן היה באיטליא, אולם כשליח המקום – אין ספק שסיפר נכבדות אודות כפר יאסיף – על החיים ועל הטמונים.

מנוחה נכונה כפר יאסיף

כפר יאסיף נמצא כתשעה ק"מ מזרחית לעכו. ההתיישבות היהודית במקום החלה כנראה בימי בית שני, אולם לא התקיימה ברציפות. ניתן למצא עדויות לגלי התיישבות מתקופות שנות. לעניינו, ככל הנראה בין שנת ת"ק – תק"א (1740-1741), התחדש הישוב היהודי במקום. בשנת תק"ב מתאר ר' סיגוונטי את הישוב:

"ואחר ראש השנה בב' ימים, הלכנו חוץ לעיר מהלך ד' שעות כדי לילך לקבר חושי הארכי, וכל אותו הדרך מלא בניינים גדולים וגבוהים… ואותו הכפר נקרא כבר ישיב, המוזכר בזוהר: "מטו לכפר ישיב" (לא מצאנו כפר בשם זה בזוהר),  ובו שובע גדול והוא מארץ ישראל ונוהג כארץ ישראל ממש. ומצאנו שם כמו עשרה בעלי בתים והם יושבים בטוב ובחירות גדולה, ומלאכתם היא זריעה וקצירה, ונותנים מעשרות, ושורפים התרומה. ושנה זו שנת התק״ב אינם זורעים כי היא שביעית. ואין להם שום גלות, ממש כמו שהיינו מקדם בחירות ובשלווה גדולה. ובוודאי שמי שיושב ללמוד תורה שם הוא בטוב שובע ובחירות. ואויר ארץ ישראל מחכים. והמחיה בזול, ומים שם שלא היו בכל העולם. ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות כלל ועיקר, כי כל אחד ואחד תחת גפנו ותחת תאנתו. ואינם לובשים מלבושים טובים כי אם מלבוש אחד, בין בשבת ובין ביום טוב וזה מפני שאינם מבקשים כבוד לנפשם" (איגרות המסע, עמ' יז).

מאורעות הארץ ובפרט בצפונה, מלחמות ומגפות גרמו להגירה גדולה ונדידה. רבים מבני צפת נמלטו מהעיר. גם תושבי העיר טבריה סבלו ממלחמות וסכנות שאיימו ח"ו להשמיד לאבד ולהרוג. מזלה של עכו גם לא שפר, מבית ומחוץ שיכלה חרב ובחדרים אימה. בתחילת חידוש הישוב, היה כפר יאסיף לאי של שקט ושלוות עובדי אדמה. עם הזמן נקבצו אליו פליטים ובתוכם תלמידי חכמים, ועתה משנדרשו התושבים להחזיק בידם נקלעו לדוחק. תושב המקום, הרב שלמה בן גבריאל עבאדי זצ"ל, נתבקש לצאת כשד"ר על מנת: 

"לקיים ולהעמיד המקום הקדוש הנז' כפר יאסיב תוב"ב בעשותם סִפֵּק לת״ח הקוראים בספר תורת האלקים, שואלין ודורשין כל הדבר הקשה, על אדמת הקודש וישבו לבטח לעולם. הנה גם המצוה הזאת אין הקיש לערכה בהפריש מממונם לצורך בנין בית הכנסת וגמר בנין בית המדרש" (להלן אגרת כפר יאסיף).

הרב שלמה עבאדי

הרב שלמה בן גבריאל למשפחת עבאדי נולד בארם צובה – היא העיר חאלב שבסוריא. המידע הראשון שמצאנו אודותיו נמצא בסידור "שערי רחמים" (שקופית 9) שהדפיס בשאלוניקי בשנת תק"א.  בהסכמה לסידור כתב הרב שמואל שלם זצ"ל – מגדולי חכמי סלוניקי:

"על טוב יזכר שמו, האי צורבא מרבנן דאתא ממערב"א מערי"ב ערבי"ם, ידו פרש ש"ר בבי"ת הסתרי"ם, דל"ה ושתה באמ"ת, השח"י בכל סתרי"ן. דרך גידולו מן האר"ש אר"ש זבת חלב ודבש, ומינה הִתַיֵּים חכם סו"בר ארזי"ם, דבר שבחשאי נפק לבוא".

מדברי הרב שמואל שלם ז"ל נודע, שהרב עבאדי יצא ממקום גידולו, העיר המערבית שבמערבא של בבל היא 'ארם צובה' שנודעה כזבת חלב ודבש בגדולי חכמיה ותורתה – וממנה הגיע לטורקיא טרם בואו לארץ ישראל. בדברי ההקדמה של ר' עבאדי עצמו על הסידור מתגלים פרטים נוספים:

"…סייעני ויהי עמדי ממקום למקום, ויניחני לבית מתיבתא דרב ה"ה מרנא ורבנא… כמוה"ר אברהם יעקב גירון… וראה ראה ספר הקדוש הזה מחשבותי ורצוני לזכות את הרבים ויברכני בגללו ויעזור לי אב"י ש"י מלך העולם.

קול דברים שמעתי, נסעתי ממחנה קדשו של הרב הנזכר ובאתי לעיר גדולה של חכמים ושל סופרים רבנים וגאוני עולם בעיר המהוללה ב[ש]אלוניקי יע"א. והנה שם נשר גדול… הדר הוא לכל חסידיו החכם השלם והכולל רב ועצום בישראל סיני בקודש כמהר שמואל שלם הי"א… ויביאני אל ביתו ואל חדר הורתו, ויטע לפני אש"ל אהלי אפדנו שנה תמימה, וארוחתי ארוחת תמיד נתנה דבר יום ביומו לא יאמן כי יסופר אשר הגדיל לעשות עמי, ועוד הפליא לעשות צדקה וחסד כמידתו הטובה, ופתח את שק"ו ופסת יד"ו בשפוכו"ת דמי"ם לצורך ההדפסה".

מסתבר שהרב עבאדי, יצא למסעו מארם צובא לטורקיא ללא אמצעים רבים ובאמתחתו טיוטת הסידור שכתב. ככל הנראה במהלך שנת ת"ק (1740) הגיע לעיר אדריאנופול שבפינה הצפונית מערבית של טורקיא לבית מדרשו של רבה הראשי הרב גירון זצ"ל. הרב תמך בו כלכלית וכיוון אותו מערבה לעיר שאלוניקי שהייתה תחת שלטון האימפריא הטורקית. שאלוניקי הייתה באותם הימים "עיר ואם בישראל", ונודעה בכל העולם בגדולת חכמיה ובתי הדפוס המשובחים שבה. נראה שהרב גירון ז"ל צייד את ר' עבאדי בהמלצתו, כיון שבהגיעו לשאלוניקי בראשית שנת תק"א התקבל בביתו של אחד מראשי גדולי חכמיה – הרב שמואל שלם זצ"ל. לדברי הרב עבאדי, שנה שלימה דאג הרב שמואל שלם לכל מחסורו באכילה שתיה ולינה, והזיל כספים מאוצרו למימון ב' כרכי סידור הכוונות "שערי רחמים" לימות השנה, ו"שערי רצון" לימים נוראים. בסוף הסידור "שערי רצון" המודפס נכתב "ותהי התחלת המלאכה יום ראשון לחודש כסלו. ותשלם המלאכה בחודש א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י אשר' יך ישראל" – אלול תק"א (8.1741).

בראשית שנת תק"ב (סוף 1741) עלה הרב עבאדי משאלוניקי לארץ ישראל והתיישב בצפת עיר המקובלים מספר שנים.

"הנה באנו להודיע במרום מחנה קדשם, כי העיר ה' את רוח איש אלהים קדוש יאמר לו, הוא החכם השלם המקובל האלהי שלשלת יוחסין כמה"ר שלמה עבאדי ה"י, ובא למקום הקדוש הנז' כפר יאסיב תוב״ב, אחר כמה הרפתקי דעדו עליו, וישב בצפת תוב״ב כמה שנים, ומרוב הצרות יצא ערום בלא כסות והלך גם לעה״ק ירושלים תוב״ב, מרוב הצרות ויוקר השער והרעב יצא ערום, ובא למקום הקדוש הנז', ובחר בו ליופי המקום" (אגרות ארץ ישראל עמ' 274)

איננו יודעים כמה שנים ישב הרב עבאדי בצפת ובירושלים, אולם מובן שעבר תלאות רבות בגוף ובממון, עד שנותר חסר כל. כנראה שבסביבות ראשית שנת תק"ו (1746) הגיע לכפר יאסיף והתיישב בו. לא נכונה הסברה שהרב עבאדי ייסד את הישוב בכפר יאסיף כיון שהישוב חודש כשש שנים לפני הגעתו. לפי חשבון זה, ר' עבאדי הגיע לכפר יאסיף כשנה וחצי אחרי פטירת הרמח"ל וקבורתו במקום, וסמוך לפטירת הרב משה מלכי

הרב עבאדי שלא מכבר הצטרף לישוב המתחדש נתבקש ע"י תושבי הכפר לצאת למסע שדרו"ת מטעמם. לדידם, היה הוא המתאים ביותר לשליחות מעצם היותו תושב המקום, רב מפורסם (סידורו), מוכר בארם צובא, טורקיא ואיטליא, ומלומד במסעות והתמודדויות.

בסוף שנת תק"ז יצא הרב עבאדי לצאת לשליחות שד"ר מטעם הכפר. שליחות זו הייתה חריגה במיוחד, כיון שרק הערים ירושלים, חברון, צפת וטבריה היו מוסכמות ובד"כ מתואמות בשליחת שדרי"ם לחו"ל (מלבדם יצאו שלוחים ממספר מועט של ישיבות נודעות ומוסכמות, ואנשים בודדים שמצוקתם הרקיעה שחקים). בניגוד לכל שדר"י א"י, כפר יאסיף עלום השם היה זקוק לציר נאמן שיפתח את לבם וכיסם של בני הגולה. 

בט"ו לחודש אלול התק"ז (10.8.1747) נחתמה אגרת לשד"ר של כפר יאסיף הרב שלמה עבאדי ז"ל.

"אחינו נדיבי עם אלקי אברהם אשר בערי רומנייא, אשכנז, אולנדא, ענגלטיר, צרפת, איטלייא, איי הים קורסאהו ברבאדא חמאייקא, וגלילות מערב טרפולי ותוניס וכל סביבותיהם, יראי הי הקטנים עם הגדולים".

מסלול מסעו הקיף את כל אזורי השליחות "טורקיא האסיאטית והאירופאית, אירופא הדרומית והמערבית, צפון אפריקא ואיי הודו המערבית שבקרבת אמריקא". באמצע חשון תק"ח, מצאנו אותו מקבל המלצה מהרב שלמה אלגאזי זצ"ל שישב במצרים, בי"א טבת קיבל המלצה מרבני וגאוני ארם צובא, וכשבוע לאחר מכן בי"ח טבת תק"ח (12.1747), מצאנו אותו מקבל כתב המלצה באיזמיר ולאחריה בקונשטדינא – (היא קונסטנטינופול הקדומה שלימים שונה שמה לאיסטנבול), שם ישב ועד פקידי קושטא שנוסד על מנת לתמוך ביהודי ארץ ישראל בכלל ויהודי ירושלים בפרט.

מתחנותיו הראשונות וכתבי ההמלצה ברור אפוא, שבתחילה פעל הרב עבאדי לקבלת הכרה ותמיכה רחבה להצלחת שליחותו. באמצע חודש אב תק"י (8.1750) מצאנו אותו מקבל הסכמה עבור ספרו "לקט שושנים" מהרב שבתאי אלחנן מהזקנים בעיר קסאלי מונפיראטו (Casale Monferrato) שבצפון מערב איטליא. איננו יודעים כמה זמן והיכן היה באיטליא, אולם כשליח המקום – אין ספק שסיפר נכבדות אודות כפר יאסיף – על החיים ועל הטמונים.