גירסה המתאימה לכולם
מתאים גם להורדה למכשירים ניידים
גירסה המתאימה בעיקר לאמירה במנין
מתאים גם להורדה למכשירים ניידים
ענין הקטורת
למדה אותנו תורתנו הקדושה כי יש בכח הקטורת לעצור את המוות, את המשחית ואת המגיפה, אסונות וכל דבר רע. והרבה התפרש סוד זה במדרשים, במפרשים ובחכמת הנסתר. מובא במסכת שבת (פח ע"ב) שבשעה שעלה משה רבנו ע"ה למרום לקבל את התורה – עמדו המלאכים כנגדו. בויכוחו עמהם הוכיח להם משה שהתורה מיועדת לבני אדם ולא למלאכים, והודו לו המלאכים ומסרו לו מתנות:
"מִיַּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב, וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שְׁבִי לָקַחַת מַתְּנוֹת באדם", בְּשָׂכָר שֶׁקְּרָאוּךָ אָדָם – לָקַחַת מַתְּנוֹת. "אַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם" (במדבר יז, יב), וְאוֹמֵר: "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים" (במדבר יז, יג). אִי לָאו דְּאָמַר לֵיהּ – מִי הֱוֵה יָדַע", (שבת פ"ח ע"ב).
כשפרצה המגיפה בעדת קורח, צווה אהרן לקחת מחתת קטרת ולרוץ לכפר על העם, וכן היה ונעצרה המגפה. עתה, משחרב הבית "ונשלמה פרים שפתינו", כח הדיבור בפרשת הקטורת וסודותיה כמוה כהקטרתה בבית המקדש ובלבד שיכוון המבקש בכל מאודו, וישים מבטחו המוחלט בבורא עולם שישמרהו ויצילהו, ויעשה כל אשר לאל ידו לשמור עצמו.
מביאה הגמ' במסכת ברכות את המעשה ברבי חנינא והערוד – נחש שהיה במקום ידוע, שכל מי שהיה עובר בגבולו היה ניזוק:
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה בּוֹ עַרְוָד וְהָיָה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ לְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. אָמַר לָהֶם: "הַרְאוּנִי אֶת חוֹרוֹ". הָלְכוּ וְהֶרְאוּהוּ אֶת חוֹרוֹ, נָתַן עֲקֵבוֹ עַל פִּי הַחוֹר. יָצָא וּנְשָׁכוֹ – וּמֵת אוֹתוֹ עַרְוָד. נְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם: "רְאוּ, בָּנַי, אֵין עַרְוָד מֵמִית, אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית"". (ברכות לג ע"א).
למדנו מהמעשה המאלף שאין האדם יכול להנזק אלא אם כן יש בו חטא או עוון, ואז נתנת ח"ו הרשות למזיק שהוא השליח לפגוע בו. מכאן מתעוררת שאלה עצומה לגבי הקטורת, כיצד יכול מעשה הקטורת לעצור את מלאך המוות ולמונעו כביכול לבצע את שליחותו?
והסביר הגאון הרב ישעיה הורביץ זצ"ל בספרו שני לוחות הברית (במדבר פר' קרח):
"דִּבְוַדַּאי אֵין כֹּחַ לַעֲשׂוֹת פְּעוּלָה נֶגֶד גְּזִירַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁגּוֹזֵר זֶה הָאָדָם יֵלֵךְ לַמִּיתָה – לֹא יוֹעִיל – לֹא קְטֹרֶת וְלֹא שׁוּם הַמְצָאָה בָּעוֹלָם, כִּי מַה מוֹעִיל נֶגֶד גְּזִירַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
וּמַה שֶׁמָּסַר לוֹ הַמַּלְאָךְ מָוֶת [למשה] רָז שֶׁהַקְּטֹרֶת עוֹצֵר – זֶהוּ מַה שֶׁאֵינוֹ נִגְזַר בְּהֶדְיָא מִפִּי הקב"ה, רַק מַה שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל (בבא קמא ס, ע"א), כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמַּלְאָךְ מָוֶת אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין טוֹב לְרָע".
מגיפה יורדת לעולם [ובכללה כל מיני מיתות המוניות ל"ע רח"ל] בשעה שיש ל"ע גזרה וחרון אף, ואז ניתנת הרשות למזיק ללכת וליטול את נשמות החוטאים. ג' סוגי נספים מבני ברית נמצאים באותה השעה:
א. צדיקים שנשמתם הסכימה להיות קרבן ציבור ומתתם מכפרת על הכלל, ובכך ניצולים רבים ויש בידם הזדמנות לעשות תשובה.
ב. אנשים חטאים שנגזר עליהם למות דווקא במגיפה זו.
ג. אנשים חטאים שלא נגזר עליהם למות, אלא שבשעה שהמזיק פועל – פוגש בהם, מקטרג עליהם וניתנת לו רשות ליטול את נשמתם.
אם כן, למדנו מדברי השל"ה, שמעשה הקטורת יכול להציל רק את האנשים השייכים לסוג ה-ג'.
מי יכול להחשיב עצמו צדיק? מי יכול להעיד על עצמו שאין בו חטא? מי יכול לסמוך על עצמו ולהיות בטוח שלא יפגוש במלאך המוות רח"ל? כנגד זה תקנו רבותינו לעסוק בפרשת הקטורת.
סוד פיטום הקטורת
כתב רבנו האר"י זלה"ה בספרו "שער היחודים" בעניין הכוונות שיש לכוון ל"ע בעת המגיפה וזה לשונו (קראו תיעוד מרתק בענין בסוף המאמר):
גַּם טוֹב לְכַוֵּן בְּפִטּוּם הַקְּטֹרֶת בַּבֹּקֶר אוֹ בַּמִּנְחָה בַּכַּוָּנָה הַנִּזְכֶּרֶת בְּסֵדֶר הַתְּפִלָּה. גַּם דַּע, כִּי הַכָּתוּב אוֹמֵר "יַדְבֵּק ה'" (דברים כח, כא) וְכוּ' כִּי הַקְּלִיפָּה – מִן הַבֵּרוּרִים הַמַּכִּים אֶת הָאָדָם בַּמַּגֵּפָה – הֵם הוֹלְכִים תָּמִיד וּמַקִּיפִים אוֹתוֹ מִכָּל צְדָדָיו שִׁיעוּר כַּמָּה אַמּוֹת, וַאֲפִילּוּ בְּאוֹתוֹ הַשְּׁכוּנָה שֶׁיּוֹשֵׁב שָׁם הָאָדָם הַמֻּכֶּה אוֹ אֵיזֶה מַלְבּוּשׁ אוֹ כְּלִי מִמֶּנּוּ. וְכָל הַהוֹלֵךְ וּמִתְדַּבֵּק שָׁם – מִתְדַּבֵּק בּוֹ הַהוּא הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְיָכוֹל לְיִנָּזֵק. [נוסח שער הכוונות: וְאַחַר שֶׁהִכּוּ אוֹתוֹ – אֵינָם נִפְרָדִים מִמֶּנּוּ וְתָמִיד דְּבוּקִים עִמּוֹ וּמַקִּיפִין אוֹתוֹ מִכָּל סְבִיבוֹתָיו שִׁיעוּר כַּמָּה אַמּוֹת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילוּ בְּאוֹתָהּ הַשְּׁכוּנָה שֶׁעוֹמֵד שָׁם הַמֻּכֶּה אוֹ אֲפִילוּ אֵיזֶה כְּלִי וּמַלְבּוּשׁ שֶׁלּוֹ צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ. וְכָל הַהוֹלֵךְ וּמִתְדַּבֵּק שָׁם הוּא מִתְדַּבֵּק בְּאוֹתָם הַקְּלִפּוֹת הַנִּזְכָּר וְיָכוֹל לְהִנָּזֵק]. וְזֶה סוֹד הַפָּסוּק "יַדְבֵּק ה'" וְכוּ' מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר הַחוֹלָאִים שֶׁאֵינוֹ דָּבוּק שָׁם. אַךְ בַּמַּגֵּפָה שֶׁהִיא סוֹד הַבְּרוּרִים הוּא תָּמִיד דָּבוּק בּוֹ וּבִשְׁכוּנָתוֹ וּבְמַלְבּוּשָׁיו. וְטוֹב לָקוּם בַּחֲצוֹת לַיְלָה אַחַר שֶׁתֹּאמַר סֵדֶר הַתִּיקוּן (חֲצוֹת) כַּנּוֹדָע תֹּאמַר אַחַר כָּךְ פָּסוּק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ" (שמות ל, לד)" וְכוּ'.
וכן כתב ספרו שער הכוונות – דרושי תפלת השחר דרוש ג':
אח"כ יֹאמַר פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת בַּכַּוָּנָה הַהִיא, לְפִי שֶׁאַחַר חֲצוֹת נִכְנַעַת מֶמְשֶׁלֶת הַקְּלִיפָּה – וּבִפְרָט אִם יִתְחַבְּרוּ י' אֲנָשִׁים יִרְאֵי ה', וַיִּקְרְאוּ סֵדֶר פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת יַחַד בַּכַּוָּנָה הַנִּזְכֶּרֶת – יַעֲשֶׂה רוֹשֶׁם גָּדוֹל לְמַעְלָה אִם יִהְיֶה אַחַר חֲצוֹת לַיְלָה כַּנִּזְכָּר.
וְאָמְנָם זֶהוּ מַה שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת בִּשְׁעַת הַנִּזְכֶּרֶת. אַחַר חֲצוֹת לַיְלָה – אַחַר שֶׁתִּגְמֹר הַסֵּדֶר הַנִּזְכָּר – תֹּאמַר פָּרָשַׁת "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה" (שמות ל, לד)". וְתֹּאמַר אוֹתוֹ ג ' פְּעָמִים יָשָׁר.
וְאַחַר כָּךְ ג' פְּעָמִים הָפוֹךְ כְּזֶה: "יִהְיֶה בְּבַד בַּד זַכָּה וּלְבֹנָה סַמִּים וְחֶלְבְּנָה וּשְׁחֵלֶת נָטָף סַמִּים לְךָ קַח מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמֶר".
וְאַחַר כָּךְ תֹּאמַר גַּם כֵּן אוֹתִיּוֹת הַפָּסוּק לְמַפְרֵעַ ג' פְּעָמִים.
וּתְנַקֵּד הָאוֹתִיּוֹת בִּנְקוּדַת תֵּיבוֹת אֵלּוּ ה-ד' וְהֵם: נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה וּלְבֹנָה, וּכְשֶׁיֻּשְׁלְמוּ תַּחֲזוֹר מִתְּחִלָּתָן לְסוֹפָן, וְזֶה סִדְרָן: "היהי דבב דב הכז הנבלו מימס הנבלחו תלחשו פטן מימס כל חק השמ לא הוהי רמאיו":
גירסה המתאימה לכולם
מתאים גם להורדה למכשירים ניידים
גירסה המתאימה בעיקר לאמירה במנין
מתאים גם להורדה למכשירים ניידים
תיעוד מגפה
בשנת תק"כ (1760), כשש עשרה שנה בלבד אחרי קבורת הרמח"ל בכפר יאסיף, סייר בארץ יהודי מפולין ושמו ר' יוסף סופר זצ"ל. סיפורי מסעותיו המרתקים הודפסו בספרו עדות ביהוסף" והוא הספר הקדום והסמוך ביותר לפטירת הרמח"ל המתאר את חורבן צפת ברעידות האדמה, המגפות שהשתוללו בארץ ועד לצידון (עמו' 24-27):
"ונחזור לענין הראשון אודות הספר תורה שכתבתי שם אצל הגבירי. היה לי שם כל טוב, כל מה שלבי חפץ, וכתבתי שם הס״ת יפה כאשר לא נמצא כמהו בכל המדינה, וגמרתי זה הס״ת בעזה״י אחר יום טוב של פסח ונתן לי מנה יפה כאשר הבטיח לי גם מתנות הרבה.
ה' יתברך ב״ה עשה לי נס גדול: תיכף אחר הרעש הראשון היתה מגפה גדולה בכל המדינות בעוונותינו הרבים ובכל מקום. ובכל המקומות מתו נפשות הרבה. ונשארו מעט מעט בכל המקומות, והיתה צרה גדולה מאוד, ומפי זקנים גדולים שמעתי שמיום שעומדים על דעתם לא היה כזו המגפה, ובפרט בימי החורף.
ובמקום הזה שאני ישבתי לא היתה מגפה כלל ב״ה. והיה חידוש גדול בעיניהם ואמרו שבזכות הספר תורה שאני כותב לא היה שם המגפה. והמקום ההוא שמו "דער" יפה הוא, קרוב לצפת…
כשגמרתי הס״ת אחר פסח היה חידוש גדול שהתחילה תיכף המגפה. בזה המקום של הגוים נפלו כל היום ולילה לערך חמישים נפשות. והיה נופל פחד גדול על היהודים, וברחו כולם למקומות אחרים – לשדות ולפרדסים, ולהיכן שהיה אפשר לברוח. והגביר שלי ברח ג״כ לפרדס אחד עם אשתו ובניו. והגביר רצה שאהיה ג״כ עמם בזה הפרדס, ולא ישרה בעיני. ועשיתי כמה נסיונות לדעת כדת מה לעשות ולאיזה מקום לברוח מפני שהיתה בכל המקומות המגפה.
ויש מקום א׳ ושמו צידון שם התחילה המגפה בתחילה. זו עיר גדולה ומתו שם הרבה מאד. והיה שם ששה מניינים יהודים שמתו במגפה, ונשארו כמעט מנין אחד. ומהישמעאלים נפלו יותר מעשרת אלפים.
ועשיתי פעולות גדולות, ולא ידעתי לאיזה מקום לברוח שלא יהא שם סכנה. והראה לי בחלום שאלך לצידון מאחר שמשם התחילה המגפה ונפסק ג״כ תחלה. וכולם היה צועקים עלי שלא אלך לשם מפני שעדיין לא פסקה המגפה משם, ואני לא הייתי משגיח עליהם ונתתי בלבי לעשות כמו שנגזר עלי מן השמים – שלא אפחד ואלך לצידון. ובטחתי בה' והלכתי עם אשתי ועם בני לצידון. ובאמת היתה עדיין שם המגפה בין ערלים והיו פגרים בכל יום לא פחות מארבעים או חמשים. רק בין היהודים לבד נפסקה ומעט נשארו בדוחק מנין אחד.
גם קמיעות גדולות ונפלאות מן האר״י ז״ל כתבתי וגם שאר קמיעות שהם מסוגלים לשמירת המגפה וב״ה שלא היה לנו שום היזק ופחד כלל. וכל היהודים ברחו משם מאלה המקומות לשדות, וכששמעו ממני שלא היה לי שום נזק ובאו כולם לצידון. ומי שלא היה לו שום מכה כלל מן המגפה נשאר חי. ולמי שהיה כבר סימן המגפה – מת. וישבתי בזה המקום מחודש אייר עד חשון תקכ״א".