מסילת ישרים | זהירות. ד'. מידת הרחמים היא קיומו של עולם ותקוות החוטאים.

מסילת ישרים | מידת הרחמים היא קיומו של עולם ותקוות החוטאים.

וְאִם תֹּאמַר, אִם כֵּן מִדַּת הָרַחֲמִים לָמָּה הִיא עוֹמֶדֶת, כֵּיוָן שֶׁעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בַּדִּין עַל כָּל דָּבָר?

הַתְּשׁוּבָה, וַדַּאי מִדַּת הָרַחֲמִים הִיא קִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁלֹּא הָיָה עוֹמֵד זוּלָתוֹ כְּלָל. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מִדַּת הַדִּין לוֹקָה, וְזֶה – כִּי לְפִי שׁוּרַת הַדִּין מַמָּשׁ הָיָה רָאוּי:

(א.) שֶׁהַחוֹטֵא יֵעָנֵשׁ מִיָּד תֵּכֶף לְחֶטְאוֹ בְּלִי הַמְתָּנָה כְּלָל.

(ב.) וְגַם שֶׁהָעוֹנֶשׁ עַצְמוֹ יִהְיֶה בַּחֲרוֹן אַף כָּרָאוּי לְמִי שֶׁמַּמְרֶה פִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

(ג.) וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה תִּיקּוּן לַחֵטְא כְּלָל.

כִּי הִנֵּה בֶּאֱמֶת, אֵיךְ יְתַקֵּן הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר עִוֵּת וְהַחֵטְא כְּבָר נַעֲשָׂה? הֲרֵי שֶׁרָצַח הָאָדָם אֶת חֲבֵירוֹ, הֲרֵי שֶׁנָּאַף, אֵיךְ יוּכַל לְתַקֵּן הַדָּבָר הַזֶּה? הֲיוּכַל לְהָסִיר הַמַּעֲשֶׂה הֶעָשׂוּי מִן הַמְּצִיאוּת?

 

המתחרט על חטאיו חרטה גמורה, עקירת הדבר מרצונו תחשב לו כעקירת הדבר מעיקרו.

אָמְנָם, מִדַּת הָרַחֲמִים הִיא הַנּוֹתֶנֶת הֵפֶךְ הַשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁזָּכַרְנוּ, דְּהַיְינוּ:

(א.) שֶׁיּוּתַּן זְמַן לַחוֹטֵא וְלֹא יִכָּחֵד מִן הָאָרֶץ מִיָּד כְּשֶׁחָטָא.

(ב.) וְשֶׁהָעוֹנֶשׁ עַצְמוֹ לֹא יִהְיֶה עַד לְכַלֵּה.

(ג.) וְשֶׁהַתְּשׁוּבָה תִּנָּתֵן לַחוֹטְאִים בְּחֶסֶד גָּמוּר, שֶׁתֵּחָשֵׁב עֲקִירַת הָרָצוֹן כַּעֲקִירַת הַמַּעֲשֶׂה. דְּהַיְינוּ, שֶׁבִּהְיוֹת הַשָּׁב מַכִּיר אֶת חֶטְאוֹ, וּמוֹדֶה בּוֹ, וּמִתְבּוֹנֵן עַל רָעָתוֹ, וְשָׁב, וּמִתְחָרֵט עָלָיו חֲרָטָה גְמוּרָה דְּמֵעִיקָּרָא כַּחֲרָטַת הַנֵּדֶר מַמָּשׁ, שֶׁהוּא מִתְנַחֵם לְגַמְרֵי וְהָיָה חָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נַעֲשָׂה הַדָּבָר הַהוּא, וּמִצְטַעֵר בְּלִבּוֹ צַעַר חָזָק עַל שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה הַדָּבָר, וְעוֹזֵב אוֹתוֹ לְהַבָּא, וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ – הִנֵּה עֲקִירַת הַדָּבָר מֵרְצוֹנוֹ יֵחָשֵׁב לוֹ כַּעֲקִירַת הַנֵּדֶר וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ישעיה ו' ז'), שֶׁהֶעָוֹן סָר מַמָּשׁ מֵהַמְּצִיאוּת וְנֶעֱקָר בְּמַה שֶּׁעַכְשָׁיו מִצְטַעֵר וּמִתְנַחֵם עַל מַה שֶּׁהָיָה לְמַפְרֵעַ.

וְזֶה חֶסֶד וַדַּאי שֶׁאֵינוֹ מִשּׁוּרַת הַדִּין. אַךְ עַל כָּל פָּנִים הִנֵּה הוּא חֶסֶד שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ הַדִּין לְגַמְרֵי, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ צַד לִיתְלוֹת בּוֹ:
שֶׁתַּחַת הָרָצוֹן שֶׁנִּתְרַצָּה בַּחֵטְא, וְהַהֲנָאָה שֶׁנֶּהֱנָה מִמֶּנּוּ – בָּא עַתָּה הַנֶּחָמָה וְהַצַּעַר.
וְכֵן אֲרִיכוּת הַזְּמַן אֵינֶנּוּ וִיתָּרוֹן עַל הַחֵטְא, אֶלָּא סַבְלָנוּת קְצָת לִפְתּוֹחַ לוֹ פֶּתַח תִּיקּוּן.
וְכֵן כָּל שְׁאָר דַּרְכֵי חֶסֶד, כְּעִנְיַן "בְּרָא מְזַכֶּה אַבָּא" (סנהדרין ק"ד א'), אוֹ, "מִקְצָת נֶפֶשׁ כְּכָל הַנֶּפֶשׁ" (קהלת רבה ז' כ"ה) הַמוּזְכָּרִים בְּדִבְרֵי חֲכָמִים.
דַּרְכֵי חֶסֶד הֵם לְקַבֵּל אֶת הַמּוּעָט כַּמְרוּבֶּה, אַךְ לֹא מִתְנַגְּדִים וּמַכְחִישִׁים מַמָּשׁ מִדַּת הַדִּין, כִּי כְּבָר יֵשׁ בָּהֶם טַעַם הָגוּן לְהַחְשִׁיב אוֹתָם.
אַךְ שֶׁיִּוָּתְרוּ עֲבֵירוֹת בְּלֹא כְלוּם אוֹ שֶׁלֹּא יוּשְׁגַּח עֲלֵיהֶם, זֶה הָיָה נֶגֶד הַדִּין לְגַמְרֵי. כִּי כְבָר לֹא הָיָה מִשְׁפָּט וָדִין אֲמִיתִּי בַּדְּבָרִים, עַל כֵּן זֶה אִי אֶפְשָׁר לִימָּצֵא כְּלָל.

מאריך אפה וגבי דילה.

וְאִם אֶחָד מִן הַדְּרָכִים שֶׁזָּכַרְנוּ לֹא יִמָּצֵא לַחוֹטֵא לִימָּלֵט, וַדַּאי שֶׁמִּדַּת הַדִּין לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם, וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "מַאֲרִיךְ אַפֵּהּ וְגָבִי דִּילֵהּ" (בראשית רבה ס"ז ד').
נִמְצָא שֶׁאֵין לָאָדָם הָרוֹצֶה לִפְקוֹחַ עֵינָיו פִּיתּוּי שֶׁיוּכַל לְהִתְפַּתּוֹת בּוֹ לְבִלְתִּי הִזָּהֵר בְּמַעֲשָׂיו תַּכְלִית הַזְּהִירוּת וּדַקְדֵּק בָּם תַּכְלִית הַדִּקְדּוּק. הֵן כָּל אֵלֶּה הַשְׁקָפוֹת שֶׁיַּשְׁקִיף עֲלֵיהֶן הָאָדָם וְיִקְנֶה בָּם מִדַּת הַזְּהִירוּת וַדַּאי אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא.