מאמר הגאולה | פרק א'. קלקול ב': החלשת כח הקדושה.
קלקול ב': החלשת כח הקדושה
הַקִּלְקוּל הַשֵּׁנִי גָּדוֹל כְּמוֹ כֵּן מְאֹד, וְהוּא נִמְשָׁךְ מִן הָרִאשׁוֹן שֶׁפֵּירַשְׁתִּי וְנִרְמָז בְּכָתוּב "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (יחזקאל כו, ב), "אִם מְלֵיאָה זוֹ – חֲרֵבָה זוֹ" (פסחים מב, ע"ב). וְעַל כֵּן בְּהֵחָלֵשׁ כֹּחַ הַקְּדוּשָׁה גָּבְרָה כֹּחַ הַטּוּמְאָה, וְלֹא [1]יֵחָלֵשׁ עַד שֶׁיִּתְחַזֵּק תַּחְתֶּיהָ צַד הַקְּדוּשָׁה. וְעַתָּה אֲפָרֵשׁ לְךָ זֶה הָעִנְיָן כָּרָאוּי, כִּי בְּב' דְּבָרִים תָּלוּי זֶה [2]הַכֹּחַ שֶׁאָמַרְתִּי:
א: בְּתִיקּוּן מַדְרְגוֹתֵיהֶם שֶׁנִּסְדְּרוֹ בִּסְדָרִים שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם [3]מִתְּחִילָה, וְאָז נִסְדְּרוּ כְּשֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בַּקְּדוּשָּׁה – סֵדֶר נֶגֶד סֵדֶר הַמִּתְקַלְקֵל.
ב: [4]הוּא בַּכֹּחַ שֶׁקִּבְּלוּ בְּעַצְמָם בַּתְּחִילָּה – שֶׁקִּבְּלוּ אוֹתוֹ בְּעֵת הַחֻרְבָּן. וְעוֹד, שֶׁכַּמָּה מְאוֹרוֹת מִן הַקְּדוּשָׁה נָפְלוֹ לְמַטָּה וּמֵהֶם נִתְחַזְּקוּ בְּעַצְמָם, וְכֵן הֵם מִתְחַזְּקִים. וְעַל כֵּן נִמְשָׁךְ לָאוּמּוֹת שֶׁפַע גָּדוֹל וְכֹחַ וּמֶמְשָׁלָה שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם בָּרִאשׁוֹנָה.
[1] תחלש כח הטומאה – עד שתתחזק הקדושה כנגדה.
[2] התגברות כח הטומאה.
[3] כח הקדושה וסדריו – מסודר מראש ועד סוף ואין בו חידוש; והחידוש הנראה לכאורה הוא רק לעיני הנפרדים. כוח הטומאה הוא כוח נברא, ומתחדשים בו סדרים כפי קלקול והיחלשות סדרי הקדושה. ואז נבראו בטומאה סדרים כנגד אלו שנתקלקלו בקדושה – כקוף בפני אדם.
"ומציאות הטמא הזה מתחלק לעומת מציאות הקדוש לעשר ולחמשה. והענפים הם מלאכי המשחית ונשמות אומות העולם. וגם בעולם הגשמי נמצאו לה דברים, והם הדברים הטמאים והמזיקים. ויניקת הס"א היא בשיעור מה שצריך לה להתקיים לבד. ואם תתחזק ע"י המעשה הרע – תתגבר ותינק יותר. ותתגבר המניעה לפי ערך המעשה, שכל אלה הדברים כבר סידרם המאציל ב"ה שבעוון פלוני תצא כל כך יניקה אל הס"א יותר ממה שהיא רגילה. ובכח היניקה מתגברת ומפרדת ומונעת אור הספירה ההיא שבה תלוי המעשה שלא יתפשט, כי האור שהיה צריך לבוא אל חלק הנשמה החוטאת מן השורש המקביל לו – משם נוטלת הס"א, ואז היא שולטת ומתפשטת על החלקי ההוא בנשמה, ומפרדת אותה, וגורמת חסרון ההשפעה בחסרון התיקון, כאשר זכרנו.
והקליפה הזאת יושבת היא במקום אשר הוחק לה, ובהיות האדם חוטא תתעורר בקיטרוג, והוא תביעה שתובעת ממקומה מן המציאות הקדוש – היניקה הראויה לה לפי החטא. ובכח מידת הדין שהושמה לדון אמת – מקטרגת. ואינה שקטה עד שהמאורות נסתם אורם, אותם שהמעשה תלוי בהם.
ונמצא החסד נשפל, והדין גובר, וגורם הקלקול בכמה מאורות אשר להם קשר וחלק במעשה ההוא.
נמצא, שאם הקליפה מתחזקת לעבור תחומה – זהו הקלקול במאורות, ואם היא משתעבדת בגבולה – אז מאירים מאורות הקדושה כראוי". (כללי פתחי חכמה ודעת – כלל שמיני).
[4] ב' עניינים: א: כח שקבלו מעצם החורבן. ב: הארות שנפלו בשבי בשעת החורבן ונתחזקו מהם, ומאז יונקים מהם ומתחזקים תדיר.
