מבוא דרך חכמה

דרך חכמה מנוקד לרמח"ל - כתב יד
כתב יד
דפוס ראשון

מאמר דרך חכמה לעט"ר בוצינא קדישא הרמח"ל זלה"ה, נכתב באמסטרדם בשנת תצ"ח, כשלוש שנים אחרי שהגיע הרמח"ל לאמסטרדם לתכלית מסעו לארץ ישראל. מקביל, באותה השנה בחודש אלול נשלמה כתיבת "מסלת ישרים נוסח הויכוח", שענינה ויכוח בין החכם לחסיד. כדי להבין את הרקע לכתיבת "דרך חכמה" יש להתבונן בנסיבות דברי הימים ובתכנים. בתחילת "מסלת ישרים – הויכוח", מתנהל ויכוח בין ה'חכם' ל'חסיד' בעניין תכלית העיסוק בתורה וחובת האדם בעולמו. בראשית הויכוח, מתפאר החכם בידיעותיו תוך כדי זלזול ביכולותיו, ידיעותיו ומעשיו של החסיד: 

אָמַר הֶחָכָם: אָחִי, לֹא תוּכַל לִטְעֹם פְּרִי הַחָכְמוֹת, כִּי אַתָּה לִמַּדְתָּ אֶת עַצְמְךָ רַק בִּפְרִישׁוּת וְהִתְבּוֹדְדוּת, אֲמִירַת הַמִּזְמוֹרִים אוֹ בַּקָּשַׁת הַתַּחֲנוּנִים, וְלֹא הִרְגַּלְתָּ עַצְמְךָ בָּעִיּוּנִים וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים. וְהִנֵּה לְךָ עַתָּה דִּבְרֵי הַחָכְמוֹת כְּדִבְרֵי סֵפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר הוּא כָּתוּב וְלֹא יוּכַל אִישׁ לִקְרוֹת בּוֹ, כֵּן לֹא תוּכַל אַתָּה לְהָבִין עֹמֶק הָעִיּוּנִים אֲשֶׁר לֹא נִסִּיתָ בָּהֶם וְדַרְכָּם נִסְתְּרָה מִמְּךָ. 

כִּי הַשֵּׂכֶל, הִנֵּה הוּא עוֹשֶׂה בַּיְּדִיעוֹת מַה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּלְּשׁוֹנוֹת. מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע לְדַבֵּר כִּי אִם אַשְׁדּוֹדִית לֹא יִשְׁמַע לְשׁוֹן הַיְּוָנִים כְּלָל, וּמִי שֶׁלֹּא הֻרְגַּל אֶלָּא בַּיְּוָנִי לֹא יֵדַע אֶלָּא הַיְּוָנִי. כֵּן הָעִנְיָן בַּיְּדִיעוֹת, מִי שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל בְּדֶרֶךְ הַחָכְמָה לֹא יָכוֹל לְהָבִין עִנְיָנֶיהָ, מִי שֶׁלֹּא הֻרְגַּל בְּפִלְפּוּל הַשַּׁ״ס לֹא יוּכַל לְהָבִין סֻגְיוֹתֶיהָ, עַל כֵּן לֹא אוּכַל לְהָפִיק רְצוֹנְךָ וּלְהַרְאוֹתְךָ אֶת אֲשֶׁר קִבַּצְתִּי מֵעִיּוּנִי, כֵּיוָן שָׁאַתָּה רָחוֹק מִן הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הַיּוֹם:

אָמַר הֶחָסִיד: לֹא תֹּאמַר לִי מַה שֶּׁיָּדַעְתָּ אִם אֵינִי יָכוֹל לַהֲבִינוֹ, אַךְ תֹּאמַר לִי נוֹשְׂאֵי הַיְדִיעוֹת אֲשֶׁר לְךָ.

אָמַר הֶחָכָם: כֵּן זֹאת אֶעֱשֶׂה. 
הִנֵּה עִיּוּנַי הֵם מִשְּׁנֵי מִינִים: הָרִאשׁוֹן קֹדֶשׁ וְהַשֵּׁנִי חוֹל. 
הָרִאשׁוֹן הוּא הָעִיּוּן בַּתּוֹרָה, הַשֵּׁנִי בַּחָכְמוֹת הַחִצּוֹנִיּוֹת. 
הָרִאשׁוֹן, יְסוֹבֵב עַל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְדִינֶיהָ, הוּא הָעִיּוּן בַּשַּׁ״ס וּבַפּוֹסְקִים, וְזֶה עַצְמוֹ מִתְחַלֵּק עוֹד לִשְׁנַיִם, כִּי הִנֵּה יֵשׁ הָעִיּוּן הַפִּלְפּוּלִי וְיֵשׁ הַפִּסְקִי.
הַפִּלְפּוּלִי הוּא הָעִיּוּן בְּפִלְפּוּלֵי הַשַּׁ״ס לְהָבִין הַשַּׁקְלָא וְטַרְיָא בְּחִידּוּד הַשֵּׂכֶל וְעוֹמֶק הָעִיּוּן. וְיֵשׁ הָעִיּוּן לְעִנְיָן דִּינָא לִפְסֹק הַהֲלָכָה לָדַעַת מַה יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל. 
וְהִנֵּה שְׁנֵי הָעִיּוּנִים הָאֵלֶּה, כָּל אֶחָד מֵהֶם לְבַדּוֹ – מְבַקֵּשׁ כָּל יְמֵי חַיֵּי הָאָדָם לָבֹא עַד תְּכוּנָתוֹ, כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם מַרְחִיב וְהוֹלֵךְ עַד אֶפֶס שִׁעוּר… עַל כֵּן נַעֲסֹק בִּשְׁנֵיהֶם עַד מָקוֹם שֶׁיָּדֵינוּ מַגַּעַת לִלְקֹט מֵהֶם הַפְּרִי הַהֶכְרֵחִי בְּקִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה, מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר זוּלָתוֹ.

וּבִכְלָל הַפִּלְפּוּלִי, יֵשׁ גַּם כֵּן הָעִיּוּן בַּמִּדְרָשִׁים הַזָּרִים וּתְמוּהִים, לְבָאֲרָם בְּכֹחַ הַפִּלְפּוּל הֶחָזָק – עוֹקֵר הֶהָרִים וְטוֹחֲנָן, לִקְשׁוֹר חֶבֶל בְּחֶבֶל וּמְשִׁיחָה בִּמְשִׁיחָה…

וְאָמְנָם יֵשׁ מִן הַחֲכָמִים שֶׁיִּטּוּ יוֹתֵר אֶל חֵלֶק אֶחָד מִן הָעִיּוּן מֵחֲבֵרוֹ. יֵשׁ שֶׁחֶפְצָם בְּפִלְפּוּל הַשַּׁ״ס, יֵשׁ שֶׁחֶשְׁקָם בְּפִסְקֵי הַדִּינִים, יֵשׁ בְּמִדְרָשִׁים, אִישׁ אִישׁ מָקוֹם שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ.

אַךְ חָכְמוֹת הַחוֹל הֵם כְּלָל הַיְדִיעוֹת בְּמַה שֶׁהוּא חוּץ מִן הַתּוֹרָה, וְהַיְינוּ: יֵשׁ בַּבְּרִיאָה בַּטֶּבַע בְּכָל חֲלָקָיו, דְּהַיְינוּ: בִּמְצִיאוּת הַנִּמְצְאִים בְּכָל תְּכוּנוֹתֵיהֶם, בְּתִיקּוּן עִנְיְנֵיהֶם, וְהַרְחָקַת הֶפְסֵדֵיהֶם.

יֵשׁ בְּתַשְׁמִישֵׁי הָאָדָם וּבְסִדּוּרֵיהֶם, שֶׁזֶּה כְּלָל כָּל הַמְּלָאכוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לְתוֹעַלְתּוֹ, בְּיִפּוּי עִנְיָנָיו שֶׁל הָאָדָם וְסִדּוּר מְדִינוּתוֹ, יֵשׁ בִּמְדִידַת הַשִּׁעוּרִים הַמְתָאֲרִים כָּל הַצּוּרוֹת, בַּגְּרָמִים הַשְּׁמֵימִיִּם בַּהֲלִיכוֹתֵיהֶם וְהַשְׁפָּעָתָם בִּסְגוּלוֹת הַנִּבְרָאִים וּבְכָל תּוֹעֲלִיּוֹתֵיהֶם.

אֵלֶּה הֵם כְּלָל הַנּוֹשְׂאִים אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם מַקִּיפִים הַחָכְמוֹת וְהַיְדִיעוֹת אֲשֶׁר יַעֲמוֹל הָאָדָם לִמְצוֹא, לְקַבֵּץ עַל יָד מֵהֶם כָּל אֲשֶׁר יוּכַל, וְכָל הַמַּרְבֶּה הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח:

לקראת סיום הויכוח וטרם סידור משנת רפב"י, מוכיח החסיד את החכם שכל שיטת לימודו, עיונו ופלפולו רחוקים מהטוב והנרצה לפניו ית', ולכן אינו מקיים את חובתו בעולמו:

"אָמַר הֶחָסִיד: שְׁתַּיִם אֹמַר לְךָ:

רִאשׁוֹנָה, שֶׁהֲרֵי אֵין תְּשׁוּבָתְךָ זֹאת מְסַפֶּקֶת אֶלָּא לַזְּמַן אֲשֶׁר תוֹצִיא אוֹתוֹ בְּעִיּוּן הַהֲלָכוֹת וְחִבּוּרֵי הַפּוֹסְקִים, אַךְ לַזְּמַן אֲשֶׁר תוֹצִיא בְּעֹמֶק הַפִּלְפּוּל וּבְחִדּוּד הַדְּרָשׁוֹת מַה תַעֲנֶה? הֲלֹא טוֹב לְךָ לַּחְדֹּל מֵאֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְבִיאִים אוֹתְךָ לַשְּׁלֵימוּת שָׁאַתָּה צָרִיךְ לוֹ, וְתוֹצִיא זְמַנְּךָ בְּבַקָּשַׁת מַה שֶׁמּוּטָּל עָלֶיךָ לָדַעַת אוֹתוֹ וְשֶׁצָּרִיךְ לְךָ לִשְׁלֵמוּתְךָ.

וְהַשֵּׁנִית, לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ שֶׁאוֹרֶךְ הָעִיּוּן בִּידִיעַת הַמִצְוֹת לֹא הִשְׁאִיר לְךָ מָקוֹם לַעֲסֹק בִּשְׁאָר הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה, אַךְ מַאי חָזִיתָ לָשׂוּם כָּל הָעֵסֶק בַּחֵלֶק הַהוּא וְלֹא בַּחֲלָקִים הָאֵלֶּה, וְכִי אֵין אֵלֶּה מִצְוֹת כִּשְׁאָר כָּל הַמִצְוֹת, וְאַדְּרַבָּא אֵלֶּה הֵם מִצְוֹת שֶׁצְּרִיכוֹת לִשָּׁמֵר בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וְעִם כָּל אַחַת מִשְּׁאָר הַמִצְוֹת  – מַה שֶּׁאֵין כֵּן שְׁאָר הַמִצְוֹת שֶׁעִיַּנְתָּ בָּם.

וּמֵעַתָּה, אִלּוּלֵי הָיִיתָ יָכוֹל לַעֲסֹק בִּשְׁנֵיהֶם כְּכָל הַצּוֹרֵךְ – הִנֵּה מַה טוֹב, אַךְ אִם אֵינְךָ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת זֹאת – הֲלֹא הַשֵּׂכֶל נוֹתֵן הֱיוֹת הַצָּד הַיּוֹתֵר טוֹב, שֶׁתְּקַצֵּר קְצָת בְּחֵלֶק אֶחָד עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר  מָקוֹם גַּם לַחֵלֶק הָאַחֵר, וְלֹא שֶׁתַּאֲרִיךְ בְּחֵלֶק הָאֶחָד שֶׁכְּבָר אֵין אַתָּה מַגִּיעַ לְסוֹפוֹ אַף עַל פִּי כֵן, וְתַאֲרִיךְ בּוֹ אֹרֶךְ כָּל כָּךְ שֶׁיִּדָּחֶה הַחֵלֶק הָאַחֵר מִפָּנָיו, וְכָל שֶׁכֵּן הַחֵלֶק הָעִקָּרִי, וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁאֲפִילוּ הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן לֹא הִשְׁלַמְתָּ מִבִּלְעֲדֵי הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הַזֶּה.

 בסופו של דבר, מכיר החכם בטעויותיו, נכנע, מודה על האמת ומתנצל:

אָמַר הֶחָכָם: אֹמַר לְךָ הָאֱמֶת. פְּעָמִים רַבּוֹת הָיָה נִרְאָה לִי שֶּׁאֵין הָעִיּוּן הַזֶּה דָּבָר צָרִיךְ וְהֶכְרֵחִי לִהְיוֹת הַדְּבָרִים פְּשׁוּטִים בְּעֵינַי, וּפְעָמִים אֲחֵרוֹת הָיָה מִתְפַּעֵם רוּחִי וְלִבִּי נוֹקְפִי, כִּי הָיוּ נִרְאִים לִי הַדְּבָרִים הֱיוֹת חוֹבָה עַל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ שְׁלֵמוֹת נַפְשׁוֹ וְתִקּוּן מִדּוֹתָיו לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי בּוֹרְאוֹ. אָמְנָם הִרְהוּרֵי דְּבָרִים אֵלֶּה, כָּל עֻמַּת שֶׁבָּאוּ כֵּן הָלְכוּ, אוֹ מִפְּנֵי עִיּוּן אַחֵר שֶׁטְּרָדַנִי אוֹ אֵיזֶה סִבָּה עוֹלָמִית אוֹ הִתְרַשְּׁלוּת וְרִפְיוֹן, עַד שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָחַזְתִּי בּוֹ. אָכֵן הִנֵּנִי רוֹאֶה בֶּאֱמֶת אֶת עַצְמִי כְּאָשֵׁם בַּדָּבָר הַזֶּה, כִּי אֵין לִי תְּשׁוּבָה נִצַּחַת לְפוֹטְרַנִי בָּהּ.

רעיון מסילת ישרים החל להתגבש עוד בהיות עט"ר הרמח"ל בפאדובה, טיוטת דפיה הראשונים של "מסלת ישרים מהדורא קמא" נותר לשלל, וכתיבתה נקטעה. רדיפת קנאי וניציא ומנהיגות רבני אשכנז של מרכז אירופא, הביאו את הרמח"ל לעזוב את בית אביו. מסעו הארוך מפאדובה לאמסטרדם העמיק את השבר והכרת תחלואי הדור ובפרט אחרי מעשה ה"לינץ" של ביה"ד בפרנקפורט. וכן כתב לרבו מהר"י באסאן זצ"ל אחרי הגיעו לאמסטרדם: 

"הנה האשכנזים שלימים וכן רבים, ת"ל, כי בפראנקפורט לבדו יהיו בה כשלש מאות תלמידי חכמים בני הישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם, והלואי היה די בזה. 

ואם יש בכל מדינת אשכנז אשר עברתי בה, ובכל מדינת הולנדה אשר אני יושב בקרבה אנשים חרדים אל דבר ה' ומבקשים לדעת ליראה את ה' ולאהבה אותו ולהתחסד עם קונם, ודאי נער יכתבם. איטליא, כבר יְדָעָהּ הכ"ת יותר ממני. ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלקים, כי אם תוהו ובוהו וחשך שליטים המה בעיר, ואפילו פירושא דקרא "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" לא יבינו ולא ישכילו", (אגרת קיח. אלול התצ"ה, אמסטרדם).

הקהילה הספרדית של אמסטרדם קלטה וחבקה אותו, תמכה בו כלכלית, נתנה לו מקום בישיבת "עץ חיים" ומנתה אותו לרב וחבר מן המניין, וכן ניתן לו מקום של כבוד בבית הכנסת המרכזי. וכן כתב לרבו כעבור כשמונה חודשים לאחר קליטתו:

"ואני פה, תודה לאל, יושב בכבוד בין הספרדים, אשר המה כלם מחבבים אותי כאלו המה ילדוני. ואין זה אלא ממפלאות תמים דעים… ועם כל זה ועם כל הדבה הרעה אשר הוציאו עלי, הגביר האל ית' את חסדו עלי ויתן בלבם לחבבני חבה יתירה כיום הזה, עד אשר הגיעו לשים אותי בראשי ישיבתם ה"י, ושיחתי חולין בעיניהם כדברי שלמה. והנה כל התלמידי חכמים תודה לאל, מתקבצים ובאים אלי בכל עת אשר פנאי להם, וכבר קשה להם מאד שאינני רוצה ללמד להם חכמת הסוד", (אגרת קיח. אלול התצ"ה, אמסטרדם).  

בחלוף הזמן, זרחה חכמתו מאליה. סוגיית "החזרת הרע לטוב" – מעיקרי עומק חכמת תורת הסוד שהשיג עט"ר מזיו השכינה – היתה הכוח המניע לקולמוס 'מסלת ישרים'. אין תכלית באבוד הרשע "כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה", וטובה שעה אחת קודם. המסילה היא דרכו וגילוי ענוותנותו של עט"ר הרמח"ל לתת פתח ותיקון למבקשי נפשו, "יתמו חטאים ולא חוטאים".

במקביל לכתיבת התיקון והיישרת המסלה – גאתה הדרישה מבית לחכמה והדרכה מעשית להוראת הדרך אשר ילכו בה.

רִבִּי, הִנֵּה "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם" (תהלים מב, ב) כֵּן תַּעֲרוֹג נַפְשִׁי אֶל הַיְדִיעוֹת וְאֶל הַמוּשְׂכָּלוֹת, וּלְבָבִי בּוֹעֵר בְּאֵשׁ הַחֶמְדָּה וְהַתְּשׁוּקָה, לָדַעַת לְהָבִין וּלְהִתְחַכֵּם, עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ שֶׁתְחָנֵּנִי וְתוֹרֵנִי הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֵלֶךְ בָּהּ, וּתְלַמְּדֵנִי וְתוֹדִיעֵנִי מַה הַחָכְמוֹת אֲשֶׁר רָאוּי לִי לְבַקֵּשׁ, וְאֵיזֶה אוֹרַח אֲהַלֵּךְ לְהַשִּׂיג אוֹתָן, דָּבָר עַל בּוּרְיוֹ. (דרך חכמה).

הדרישה מבית היתה שונה בתכלית מהמניע לכתיבת המסלה. היא אינה פניית החכם המזלזל בחסיד ומנסה להשפילו בצדקת דרכו המשובשת, אלא פניית התלמיד לרבו המבקש דרך אמת וחפצו לגדול ישר.

רַבִּי: הֵיטַבְתָּ מְאֹד לְסַדֵּר תַּכְלִיוֹתֶיךָ לְפִי הַדְרָגָתָם בִּרְצוֹנְךָ, כִּי אוּלָם בֶּאֱמֶת תַּכְלִיתְךָ הָרִאשׁוֹן הוּא לִמְצוֹא נַחַת לְרוּחֲךָ וְשָׂבְעָה לְחֶמְדַּת נַפְשְׁךָ, שֶׁהִיא הַסִּבָּה אֲשֶׁר הֶעִירַתְךָ וּבַעֲבוּרָהּ נִתְעוֹרַרְתָּ לְבַקֵּשׁ "לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" (רות ג, א): וְאַחַר זֶה תַּבִּיט בְּכַוָּנָתֵךָ לִהְיוֹת "לְךָ מַהְלְכִים" (זכריה ג, ז) בֵּין מַשְׂכִּילֵי הָעָם: וְאִילוֹ לֹא יְדַעְתִּיךָ וְהִכְרַתִּיךָ מֵאָז חַפְּשָׂן וְחַקְרָן בְּטִיבְעֲךָ, הָיִיתִי אוֹמֵר הֱיוֹת זֶה לְךָ הַתַּכְלִית הָרִאשׁוֹן וְהָעִיקָּרִי בֶּאֱמֶת, בִּהְיוֹתוֹ הָעִיקָּרִי כִּמְעַט לְרוֹב שׁוֹקְדֵי דַּלְתוֹת הַלִּימּוּדִים. אַךְ בִּרְאוֹתִי אוֹתְךָ נוֹטֶה אֶל הַחֲקִירָה בַּטֶּבַע, אַאֲמִין הֱיוֹת יִשּׁוּב וּשְׂבִיעַת הַחֶמְדָּה הַטִּבְעִית הַזֹּאת תַּכְלִית עִיקָּרִי לְךָ, וְהַהִכָּנֵס בְּחֶבְרַת הַחֲכָמִים, וֶהֱיוֹת צוֹלֵחַ בֵּינֵיהֶם, שֵׁנִי לוֹ בַּהַדְרָגָה. וְהַ-ג' הֶיכֵּר גְּדוּלַּת הַבּוֹרֵא יִתְ' שֶׁאָמַרְתָּ כִּי הֱיוֹת זֶה הַתַּכְלִית הָעִיקָּרִי וְרִאשׁוֹן. וַאֲפִילוּ שֵׁנִי – אֵינוֹ מָצוּי אֶלָּא אֵצֶל מִי שֶּׁהִשִּׂיג כְּבָר עִנְיָנִים רַבִּים מֵהַחָכְמָה אֲשֶׁר לֹא הִשַּׂגְתָּ אַתָּה עֲדַיִין. וּכְבָר רוֹאֶה אֲנִי שֶׁחָסֵר לְךָ תַּכְלִית ד' בַּדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאִילּוּ הָיָה לְךָ – וַדַּאי שֶׁלֹּא הָיִיתָה יָכוֹל לַחְדּוֹל מִלִּמְנוֹתוֹ רִאשׁוֹן לְכָל הַתַּכְלִיּוֹת,  וְאוּלָם חָסֵר הוּא לְךָ מִפְּנֵי שֶׁחֲסֵרָה לְךָ סִיבָּה שֶׁתְּעִירְךָ לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ, אֲבָל אֲנִי אֲגַלֶּה אָזְנֶךָ וְאוֹדִיעֲךָ אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ עַד שֶּׁיִּוָּלֵד לְךָ הַהִתְעוֹרְרוּת הֶחָסֵר מִמְּךָ, אָז מֵאֵילֶיךָ תְּבַקְּשֵׁהוּ:

תַּלְמִיד: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ רַבִּי, וְהוֹדַעְתַּנִי אוֹרְחוֹת חַיִּים:

"מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע, שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ" (משלי טז, יז). המסלה נועדה לתת דרך לתיקון מהשורש לכל החכמים שחכמו לעצמם ולא לתכליתם, אשר מלאה כרסם חכמת תאוותם, הולכים כסומים על שפת הנהר, "הוֹלְכִים לָבֶטַח וְנוֹפְלִים וְאוֹבְדִים מִבְּלִי שֶׁהִגִּיעָם פַּחַד תְּחִלָּה" (מסלת ישרים, פ"ג). המסלה היא דרך כבושה העולה השמימה וענינה סור מרע ועשה טוב, בירור עמוק בין הטוב לרע, לכבר ואשר כבר ידוע ונגוע, "אָמַר הַמְחַבֵּר, הַחִיבּוּר הַזֶּה לֹא חִבַּרְתִּיו לְלַמֵּד לִבְנֵי הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ, אֶלָּא לְהַזְכִּירָם אֶת הַיָּדוּעַ לָהֶם כְּבָר, וּמְפוּרְסָם אֶצְלָם פִּרְסוּם גָּדוֹל" (מ"י הקדמה)

"שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים: בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר"(משלי ד, י-יא)דרך חכמה יועדה לתלמיד המבקש חכמה. היא מענה לתחינת השה שטבעו לחקור ולחפש, הפונה לחכם העומד על האכסדרה במרומי מגדל גן המבוכה "רוֹאֶה כָּל הַדְּרָכִים לְפָנָיו וּמַבְחִין בֵּין הָאֲמִיתִּיִּם וְהַכּוֹזְבִים, וְהוּא יָכוֹל לְהַזְהִיר אֶת הַהוֹלְכִים בָּם, לוֹמַר "זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ" (מסלת ישרים, פ"ג). דרך החכמה, היא הוראת דרך בניה מהיסוד, הוראה לכל הפעולות, העיון, הכנות והאמצעים, לחפצים בטוב ובתמים לקבל הדרכה להליכה במעגלי יושר – להשגת תכלית האדם בעולמו. ההדרכה במאמר היא הדרכה מעשית, בירור בין טוב לרע, בין הטפל לעיקר, בין הריבוי לָמוׂתַר. בנוסף, דרך חכמה כשמו – אינו מדריך את התלמיד להיות חסיד. הוא כלי שמיועד להכשיר את ה"תלמיד" להיות "חכם" בדרך הסלולה והרצויה לפניו ית'. אולם, באופן סמוי מציב החכם לתלמיד את התכלית בראש האמיתות:

"רַבִּי: הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי תַּכְלִית מַה שֶׁשָּׂם הָאָדוֹן ב"ה אֶת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא רַק לְשֶׁיִּקְנֶה וְיַשִּׂיג בַּעֲמָלוֹ אֶת הַשְּׁלֵימוּת הָאֲמִיתִּי שֶׁהוּא הַהִתְקָרֵב לוֹ יִתְ' תַּכְלִית הַקְּירֵבוֹת שֶׁאֶפְשָׁר, וְהִתְדַּבֵּק בּוֹ תַּכְלִית הַדְּבֵקוּת שֶׁאֶפְשָׁר".

השגת התכלית וקניית השלימות האמתית אפשרית רק לאדם שהשתלם במדריגות החסידים והישרים. 

בין הדרך למסילה

הבאנו לעיל ממסילת ישרים את דברי התפארות החכם בידיעותיו, אשר בפועל הרחיקוהו מהתכלית המבוקש. בעיון ב"דרך חכמה" אנו מוצאים לרוב את אותם העניינים בהבדל גדול – זיהוי שייכותם לפעולות והעיונים הנחוצים להשגת התכלית – ולא לשביעת הערב והתענוגים. רק לאחר הבנת הבירור ניתנת הדרכה לאופן הלימוד והעיסוק. 

בהשוואת ב' המקורות נראית ההקבלה בבירור, ומתבררת הקיצוניות שבין גישת ה'חכם' ל'התלמיד', שכמוה כהפרש בין העולם הזה לעולם הבא. ביחס לימודי הקודש:

התפארות החכם: "יֵשׁ שֶׁחֶפְצָם בְּפִלְפּוּל הַשַּׁ״ס, יֵשׁ שֶׁחֶשְׁקָם בְּפִסְקֵי הַדִּינִים, יֵשׁ בְּמִדְרָשִׁים, אִישׁ אִישׁ מָקוֹם שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ".
הדרכת התלמיד: "כְּלָל כָּל הַיְדִיעוֹת שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לֵידַע קוֹדֵם שֶׁיִּכָּנֵס לַחֲקִירוֹת הָעִיּוּן בַּאלֹקִיוּת… וְזֶהוּ כְּלָל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וּבֵיאוּרֵיהֶם הָעִיקָּרִיִּים, וּמַאַמְרֵי הַחֲכָמִים ז"ל בַּש"ס וּבַהַגָּדוֹת, כִּי עֲלֵיהֶם נוֹסָדִים חֲקִירוֹת הָעִיּוּן בֵּאלֹקִיוּת.

התפארות החכם: "הַפִּלְפּוּלִי הוּא הָעִיּוּן בְּפִלְפּוּלֵי הַשַּׁ״ס לְהָבִין הַשַּׁקְלָא וְטַרְיָא בְּחִידּוּד הַשֵּׂכֶל וְעוֹמֶק הָעִיּוּן".
הדרכת התלמיד: "וּבַהִיגָּיוֹן – שִׁיעוּר מַה שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת דַּרְכֵי הַחֲקִירָה וְהַלִּימּוּד וְלֹא יוֹתֵר".

התפארות החכם: "וּבִכְלָל הַפִּלְפּוּלִי, יֵשׁ גַּם כֵּן הָעִיּוּן בַּמִּדְרָשִׁים הַזָּרִים וּתְמוּהִים, לְבָאֲרָם בְּכֹחַ הַפִּלְפּוּל הֶחָזָק – עוֹקֵר הֶהָרִים וְטוֹחֲנָן… עַל פִּי שַׁקְלָא וְטַרְיָא, וְחִדּוּשׁ הַמְצָאַת סְבָרוֹת בָּאוֹת מִמֶּרְחָק".
הדרכת התלמיד: "עִיקָּר עִיּוּנוֹ שֶׁל הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בַּאֱלֹקִיוּת, וִיעַיֵּין בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וּבְבֵיאוּרֵיהֶם וּמַאַמְרֵי חז"ל, לְמַה שֶׁצָּרִיךְ לִבְנוֹת עָלָיו בִּנְיְנֵי הָעִיּוּן בַּאֱלֹקִיוּת".

התפארות החכם: "הָעִיּוּן לְעִנְיָן דִּינָא לִפְסֹק הַהֲלָכָה לָדַעַת מַה יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל".
הדרכת התלמיד: "וּבְבֵיאוּר הַמִּצְוֹת וְהַדִּינִים, מַה שֶׁצָּרִיךְ לְמַעֲשֵׂה… עוֹד צָרִיךְ שֶׁתַּבְדִּיל בֵּין מִי שֶׁרַבִּים צְרִיכִין לוֹ לְהוֹרוֹת הוֹרָאָה, וּבֵין מִי שֶׁאֵינָם צְרִיכִין לוֹ. כִּי אֶת שֶׁרַבִּים צְרִיכִין לוֹ, יִצְטָרֵךְ לְהַרְבּוֹת קְצָת יוֹתֵר בַּחֵלֶק הַזֶּה שֶׁל בֵּיאוּר הַמִּצְוֹת יוֹתֵר מִן הָאֲחֵרִים".

התפארות החכם: "שְׁנֵי הָעִיּוּנִים הָאֵלֶּה, כָּל אֶחָד מֵהֶם לְבַדּוֹ – מְבַקֵּשׁ כָּל יְמֵי חַיֵּי הָאָדָם לָבֹא עַד תְּכוּנָתוֹ, כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם מַרְחִיב וְהוֹלֵךְ עַד אֶפֶס שִׁעוּר".
הדרכת התלמיד: "צָרִיךְ הַשְׁקָפָה גְּדוֹלָה לִינַצֵּל מִפִּיתּוּיֵי הַיֵּצֶר וְעָרְמַת כְּזָבָיו, שֶׁפְּעָמִים רַבּוֹת עוֹשֶׂה לָאָדָם שֶׁיִּטְעֶה הוּא אֶל עַצְמוֹ וְלוֹקֵחַ מִן הָעִיּוּנִים מַה שֶׁטָּעוּתוֹ נוֹטְלוֹ, וְאוֹמֵר לְנַפְשׁוֹ "זֶה צָרִיךְ לִי", אוֹ "זֶה שָׁב לָעֲבוֹדָה, וְכַוָּנָתִי לַשָּׁמַיִם", "מִזֶּה יֵצֵא לִי תּוֹעֶלֶת בְּמִדּוֹת אוֹ בְּדֵעוֹת": וְאוּלָם אֲמִתַּת הַדָּבָר אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁתַּאֲוָתוֹ הִיא הַנּוֹטָה אוֹתוֹ וְאַחֲרֶיהָ הוּא נִמְשָׁךְ".

ובהשוואת העיסוק במקצועות החול:

התפארות החכם: "יֵשׁ בִּמְדִידַת הַשִּׁעוּרִים הַמְתָאֲרִים כָּל הַצּוּרוֹת, בַּגְּרָמִים הַשְּׁמֵימִיִּם בַּהֲלִיכוֹתֵיהֶם וְהַשְׁפָּעָתָם בִּסְגוּלוֹת הַנִּבְרָאִים וּבְכָל תּוֹעֲלִיּוֹתֵיהֶם".
הדרכת התלמיד: "וּבְחָכְמוֹת הַהַנְדָּסָה וְהַתִּשְׁבוֹרֶת וְזוּלָתָם, שֶׁיְּדִיעָתָם הֶכְרֵחִית לָעִנְיָנִים מִן הַמִּצְוֹת, שִׁיעוּר מַה שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא יוֹתֵר… מִן הָאֶמְצָעִים בְּמִקְרֶה הוּא כְּלָל קְצָת חָכְמוֹת שֶׁצְּרִיכִים אֲנַחְנוּ לָהֶם לְאֵיזֶה חֵלֶק מֵחֶלְקֵי מִצְוָה אוֹ מִצְוֹת, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַהַנְדָּסָה הַתִּשְׁבוֹרֶת וְהַתְּכוּנָה, שֶׁנִּצְטָרֵךְ לָהֶם לְעִנְיְנֵי מִצְוֹת הַעִיבּוּרִים וְהַכִּלְאַיִם וְהַתְּחוּמִין וְכַיּוֹצֵא".

התפארות החכם: "בְּתַשְׁמִישֵׁי הָאָדָם וּבְסִדּוּרֵיהֶם, שֶׁזֶּה כְּלָל כָּל הַמְּלָאכוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לְתוֹעַלְתּוֹ".
הדרכת התלמיד: "וּבִשְׁאָר הַחָכְמוֹת שֶׁאֵין לָהֶם עִנְיַן לֹא בַּאֱלֹקִיוּת וְלֹא בַּמִצְוֹת, מַה שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם לְאֵיזֶה טַעַם שֶׁל עֲבוֹדָה לְבַד, וּבַשִּׁיעוּר הַמִּצְטָרֵךְ לְפִי הַטַּעַם הַהוּא וְלֹא יוֹתֵר… הַבּוֹחֵר בְּאַחַת מִן הָאוּמָּנֻיּוֹת לִהְיוֹת לוֹ לְפַרְנָסָה, הִנֵּה וַדַּאי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָדַעַת כָּל הַיְדִיעוֹת הַמִּצְטָרְכוֹת לָאוּמָנוּת הַהוּא".

התפארות החכם: "בְּיִפּוּי עִנְיָנָיו שֶׁל הָאָדָם וְסִדּוּר מְדִינוּתוֹ".
הדרכת התלמיד: "אָדָם שֶׁצָּרִיךְ לָלֶכֶת בֵּין חַכְמֵי הַגּוֹיִם, הִנֵּה יֵאוֹת לוֹ שֶׁיִּלְמוֹד מַה שֶׁיְּכַבְּדוּהוּ בְּעֵינֵיהֶם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְקַדֵּשׁ עַל יָדוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה".
 

הקבלה נוספת נראה בין ארבעת מיני העיון לבין "סוגי" אנשי העולם, מלאכתם ועיסוקיהם. בהקדמה למסילה קובל עט"ר על מיעוט מבקשי ה' הדורשים אל התכלית:

וְתִרְאֶה, אִם תִּתְבּוֹנֵן בַּהֹוֶה בְּרוֹב הָעוֹלָם, כִּי רוֹב אַנְשֵׁי הַשֵּׂכֶל הַמָּהִיר וְהַפִּקְחִים הַחֲרִיפִים יָשִׂימוּ רוֹב הִתְבּוֹנְנָם וְהִסְתַּכְּלוּתָם בְּדַקּוּת הַחָכְמוֹת וְעוֹמֶק הָעִיּוּנִים, אִישׁ אִישׁ כְּפִי נְטִיַּית שִׂכְלוֹ וְחֶשְׁקוֹ הַטִּבְעִי. כִּי יֵשׁ שֶׁיִּטְרְחוּ מְאֹד בְּמֶחְקַר הַבְּרִיאָה וְהַטֶּבַע, וַאֲחֵרִים יִתְּנוּ כָּל עִיּוּנָם לִתְכוּנָה וּלְהַנְדָּסָה. אֲחֵרִים לִמְלָאכוֹת.
וַאֲחֵרִים יִכָּנְסוּ יוֹתֵר אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּהַיְינוּ לִימּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, מֵהֶם בְּפִלְפּוּלֵי הַהֲלָכוֹת, מֵהֶם בְּמִדְרָשִׁים, מֵהֶם בְּפִסְקֵי הַדִּינִים.
אַךְ מְעַטִּים יִהְיוּ מִן הַמִּין הַזֶּה, אֲשֶׁר יִקְבְּעוּ עִיּוּן וְלִימּוּד עַל עִנְיְנֵי שְׁלֵימוּת הָעֲבוֹדָה, עַל הָאַהֲבָה, עַל הַיִּרְאָה, עַל הַדְּבֵיקוּת וְעַל כָּל שְׁאָר חֶלְקֵי הַחֲסִידוּת. (מ"י הקדמה).

בדרך חכמה אין עט"ר קובל על הריחוק – אלא מעמיד את היחס האמיתי והנכון לכל ובכל עיסוק ומלאכה. אין כאן קריאה להתנזר ולהסתגר בד' אמות של השכינה – אלא הכוונה להתמקדות נכונה וההשקפה האמיתית בכלים להשגת התכלית.

סוף דבר.

"דרך חכמה" ו"מסלת ישרים" נכתבו במקביל במהלך שנת תצ"ח. מסיבות שיתבררו בע"ה במאמר אחר, לא הודפסה "מסלת ישרים – הויכוח" ורק בחלוף שנתיים ימים ואחרי עריכה יסודית – הודפסה המסילה בגרסה הנפוצה בימינו. כל זכר לויכוח בין החכם לחסיד נמחק ונותרה מסילה השווה לכל נפש – לתלמיד ולחכם.

"דרך החכמה" נשאר בכ"י  "דוד פראנקו מינדיס" ז"ל – תלמיד עט"ר הרמח"ל זלה"ה באמסטרדם (ספריית עץ חיים כ"י EH 47 C 41) . מדף השער נלמד שהמאמר נכתב בשנת תצ"ח, והועתק בשנת תקל"ג. רק כעבור עשר שנים – בשנת תקמ"ג הודפס לראשונה המאמר באמסטרדם.

"דרך החכמה" עוּמְעֲמָה בצל המסילה והשונוּת מסדרי הלימוד המקובלים במחוזותינו. במאמר זה ניסינו בע"ה לעמוד על ההבדל והמשותף. אין באמת סיבה אמיתית לעמימות המאמר, ונראה שהיה ניתן לשבצו כחלק מהקדמת הרב המחבר במסילת הישרים.

המהדורה הנוכחית פוענחה מחדש ע"פ כתב היד, נוקדה וחולקה לפסקאות לקלות ההבנה.


רב המכר

חזר למלאי

הסודות הכמוסים של מערכת ההפעלה של המציאות

עוצמתו מבטיחה לטלטל אותך
אתה יכול להסכים, וגם לא,
אבל בטוח שלא תישאר אדיש

רב המכר

חזר למלאי

הסודות הכמוסים של מערכת ההפעלה של המציאות

עוצמתו מבטיחה לטלטל אותך
אתה יכול להסכים, וגם לא,
אבל בטוח שלא תישאר אדיש