תיקוני זוהר תניינא | דף ח המשך תקונא תליתא

Share on print
Share on facebook
Share on whatsapp
Share on twitter
Share on email
Share on pinterest

(דף ח' עמ' א') [וְאִי תֵּימָא דִּבְגִין דְּאִיהוּ רָחוֹק שָׁבִיק לַהּ] לִשְׁכִינְתָּא? לָאו הָכִי, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁבִיק לַהּ לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב "הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי" (יִרְמְיָהוּ כג, כג), וְלָא מֵרָחוֹק אֲנִי, דִּבְשַׁעֲתָא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל וְאִתְמַסְרוּ בִּיְדָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא לְנָפְקָא לְבַר מֵאַרְעָא, חֲשִׁיבוּ – דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא קָאִים עָלַיְיהוּ יַתִּיר. בְּגִין כָּךְ אַקְדִּים נְבִיאָה וְאָמַר "הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי" (יִרְמְיָהוּ כג, כג) וְכוּ'. וּכְתִיב "הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק" (יִרְמְיָהוּ ל, י) וְכוּ', מַאי מֵרָחוֹק? אִי תֵּימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יֵיתֵי לְקִבְלָא לַהּ לְמַטְרוֹנִיתָא? לָאו הָכִי. אֶלָּא "מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק" (יִרְמְיָהוּ ל, י), בְּגִין דְּכָל הַהוּא זִמְנָא דַּהֲוָה רָחִיק הֲוָה נָהִיר לָהּ, מִתּוֹךְ כָּךְ אִתְּתַּקְּפַת בָּהּ דְּלָא לְאִשְׁתָּבְקָא.

וְיִשְׂרָאֵל מְקָרְבִין לֵיהּ לְמַלְכָּא לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא בְּכַמָּה קֵירוּבִין, בְּאוֹת תְּפִלִּין, בְּאוֹת שַׁבָּת, בְּאוֹת בְּרִית, בְּצִיצִית.

בִּתְפִלִּין, בִּתְפִלָּה שֶׁל יָד לָקֳבֵל שְׁכִינְתָּא. וּבִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ לָקֳבֵל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְשַׁדַּי שְׁמָא קַדִּישָׁא דִּמְחַבֵּר לוֹן כַּחֲדָא. ש' תְּלָת אֲבָהָן בְּרָזָא דִּדְכוּרָא. בִּתְפִלָּה דְּרֹאשׁ תָּמָן ד' מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא, לְאִתְחַבְּרָא כַּחֲדָא. תְּפִלָּה שֶׁל יָד מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא, תָּמָן י' רָזָא דִּדְכוּרָא, לְאִתְחַבְּרָא חַד בְּחַד לְאִתְקָרְבָא חַד לְגַבֵּי חַד.

בְּצִיצִית דְּאִינוּן ד' צִיצִיּוֹת, ד' אַתְוָן יהו"ה מִתְחַבְּרָן לָקֳבֵל לִבָּא בְּזִמְנָא דִּקְרִיאַת שְׁמַע, לְחַבְּרָא חַד בְּחַד, דִּכְתִיב "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ" (שיר השירים ח, ו).

בְּאָת שַׁבָּת דְּאִתְּמָר בֵּיהּ "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט), דְּבִשְׁאָר יוֹמִין "כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ" (משלי כז, ח). 

(דף ח' עמ' ב') אֲבָל בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ" (שמות טז, כט), וּכְדֵין קְרִיבוּ אֶשְׁתַּכַּח וַדַּאי.

וּתְפִילִין לָאו אִינוּן בְּשַׁבְּתָא, דְּהָא שַׁבָּתָא מְחַבֵּר לוֹן וְלָא יֶחֱזֵי פְּגִימוּ בְּאָת דָּא. וְאִי תֵּימָא צִיצִית נָמֵי? תָּא חֲזֵי, תְּפִלִּין אִינוּן לְחַבְּרָא לוֹן. אֲבָל צִיצִית, נַהִירוּ דְּנָפִיק מֵחִיבּוּרָא דִּלְהוֹן.

בְּאָת בְּרִית, דְּמָאן דִּמְקַיֵּם אָת בְּרִית דְּלָא לְאַעֲלָא לֵיהּ בַּאֲתַר נוּכְרָאָה, גָּרִים קְרִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ. וּמָאן דְּפַגִים לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם, כְּאִלּוּ אַפְרִישׁ לְהוּ. וְעֲלֵיהּ כְּתִיב "בֹּגֵדָה יְהוּדָה" (ירמיהו ג, ח) כְּמַאן דְּנָטִיל עֵיטָא לְמָרְדָא בְּמַלְכָּא. בְּגִין כָּךְ "יַכְרֵת יְהֹוָה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב" (מלאכי ב, יב) תְּרֵין אֲהָלִין, דְּאִתְּמָר בְּהוּ "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כד, ה) בְּגִין דְּאַפְרִישׁ מִינַּיְיהוּ הַהוּא דְּאִתְחֲזֵי לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ. אֲבָל מָאן דְּנָטִיר לֵיהּ אִתְּמָר בֵּיהּ "יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ" (תהלים קמח, יד). מַאי עַם קְרוֹבוֹ? אֵלָא עַם דַּעֲבָדִין לֵיהּ קוֹרְבָא בְּשְׁכִינְתָּא, דְּהָא בְּחֵילָא דְּמִילָה דְּאִית לְהוּ, יָכְלִין לְאַתְקָנָא תִּיקּוּנָא דָּא.

אֲבָל שְׁאָר אוּמִין, "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי" (תהלים קמז, כ). וְיִשְׂרָאֵל בְּגִין מִילָּה דְּאִית בְּהוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ וְאִשְׁתַּכַּח קָרִיב לִשְׁכִינְתָּא. וּמִילָה רָזָא דְּקָרְבָּן אִיהוּ וַדַּאי, דְּמִקְרַב לְהוּ לְכֻלְּהוּ אַתְוָן כַּחֲדָא. בְּגִין כָּךְ חֶדָוָתָא אִיהִי קַמֵּי מַלְכָּא וְחֶדְוָתָא לְכֹלָּא. בְּהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב "יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם" (תהלים קד, לא), דָּא שְׁכִינְתָּא, "יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו" (שם) דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: 

ביאור נופת צופים

(דף ח' עמ' א') [וְאִי תֵּימָא דִּבְגִין דְּאִיהוּ רָחוֹק שָׁבִיק לַהּ] לִשְׁכִינְתָּא? לָאו הָכִי, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁבִיק לַהּ לְעָלְמִין. [ואם תשאל, בגלל שהוא רחוק, הוא עזב ח"ו את] השכינה? לא כך, אלא קודשא ב"ה / ז"א אינו עוזב אותה לעולם, וזהו שכתוב הֲדָא הוּא דִּכְתִיב "הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי" (יִרְמְיָהוּ כג, כג), וְלָא מֵרָחוֹק אֲנִי, דִּבְשַׁעֲתָא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל וְאִתְמַסְרוּ בִּיְדָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא לְנָפְקָא לְבַר מֵאַרְעָא, חֲשִׁיבוּ – דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא קָאִים עָלַיְיהוּ יַתִּיר. שבשעה שחטאו ישראל ונמסרו ביד הסטרא אחרא להגלותם מארצם, חשבו שהקדוש ב"ה לא משגיח עליהם יותר,

בְּגִין כָּךְ אַקְדִּים נְבִיאָה לכן הקדם הנביא ירמיה וְאָמַר "הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי" (יִרְמְיָהוּ כג, כג) וְכוּ'. וּכְתִיב "הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק" (יִרְמְיָהוּ ל, י) וְכוּ', מַאי מֵרָחוֹק? אִי תֵּימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יֵיתֵי לְקִבְלָא לַהּ לְמַטְרוֹנִיתָא? לָאו הָכִי. מהו מרחוק? אם תאמר הקדוש ב"ה לא יבוא להקביל את השכינה? לא כך. אֶלָּא "מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק" (יִרְמְיָהוּ ל, י), בְּגִין דְּכָל הַהוּא זִמְנָא דַּהֲוָה רָחִיק הֲוָה נָהִיר לָהּ, מִתּוֹךְ כָּךְ אִתְּתַּקְּפַת בָּהּ דְּלָא לְאִשְׁתָּבְקָא. אלא "מושיעך מרחוק" בגלל שבכל אותו הזמן שהיה רחוק – היה מאיר לה, מתוך כך התחזק בה שלא לעוזבה.

 (דף ח' עמ' ב') אֲבָל בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ" (שמות טז, כט), וּכְדֵין קְרִיבוּ אֶשְׁתַּכַּח וַדַּאי. שבשאר הימים נאמר "כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ", אבל בשבת נאמר "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ", "איש" הוא הקדוש ב"ה, "מקומו" היא השכינה, ואז קרבתם נמצאת ודאי. וּתְפִילִין לָאו אִינוּן בְּשַׁבְּתָא, דְּהָא שַׁבָּתָא מְחַבֵּר לוֹן וְלָא יֶחֱזֵי פְּגִימוּ בְּאָת דָּא. ולכן אין מניחים תפלין בשבת, שהרי השבת מחברת אותם ביחד, ולא יראה פגם באות הזה. וְאִי תֵּימָא צִיצִית נָמֵי? תָּא חֲזֵי, תְּפִלִּין אִינוּן לְחַבְּרָא לוֹן. אֲבָל צִיצִית, נַהִירוּ דְּנָפִיק מֵחִיבּוּרָא דִּלְהוֹן. ואם תשאל, הרי ציצית היא אות, ע"כ למה שלא תאסר בשבת? בוא וראה, תפלין נועדו לחבר אותם ביחד ממש. אבל הציצית, היא הארה שיוצאת מחיבורם.

בְּאָת בְּרִית, דְּמָאן דִּמְקַיֵּם אָת בְּרִית דְּלָא לְאַעֲלָא לֵיהּ בַּאֲתַר נוּכְרָאָה, גָּרִים קְרִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ. באות ברית, שמי ששומר אות ברית שלא להכניסו באתר נוכרי – מקום זר דהיינו, שפחה, נידה, גויה, זונה, פנויה, מי ששומר גורם לקרב קודשא ב"ה ושכינתה. וּמָאן דְּפַגִים לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם, כְּאִלּוּ אַפְרִישׁ לְהוּ.  ומי שפוגם אותו ח"ו כאילו מפריד קודשא ב"ה ושכינתא ומרחיקם זה מזה. ועליו כתוב וְעֲלֵיהּ כְּתִיב "בֹּגֵדָה יְהוּדָה" (ירמיהו ג, ח) כְּמַאן דְּנָטִיל עֵיטָא לְמָרְדָא בְּמַלְכָּא. ונחשב כבוגד וכמי שנוטל עצה למרוד במלך. לפיכך בְּגִין כָּךְ "יַכְרֵת יְהֹוָה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב" (מלאכי ב, יב) תְּרֵין אֲהָלִין, דְּאִתְּמָר בְּהוּ שני אוהלים שנאמר בהם "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כד, ה) בְּגִין דְּאַפְרִישׁ מִינַּיְיהוּ הַהוּא דְּאִתְחֲזֵי לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ. "אהלי יעקב" שני אוהלים, השכינה וישראל, "יעקב" הוא הקב"ה. שני אוהלים שנאמר בהם "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב", בגלל שפגם באות ברית שתכליתו חיבור זכר בנקבה, גרם להרחיק מהם את ההוא שנותן להם את השפע דהיינו קודשא ב"ה שצריך להתחבר בהם. 

אֲבָל מָאן דְּנָטִיר לֵיהּ אִתְּמָר בֵּיהּ אבל מי ששומר אותו נאמר עליו "יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ" (תהלים קמח, יד). מַאי עַם קְרוֹבוֹ? אֵלָא עַם דַּעֲבָדִין לֵיהּ קוֹרְבָא בְּשְׁכִינְתָּא, דְּהָא בְּחֵילָא דְּמִילָה דְּאִית לְהוּ, יָכְלִין לְאַתְקָנָא תִּיקּוּנָא דָּא. מהו "יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ"? אלא העם שגורמים לו קרבה לשכינה, וזה בכח שמירת ברית המילה שיש להם, יכולים לתקן התיקון הזה.

אֲבָל שְׁאָר אוּמִין, אבל שאר האומות שאינם ישראל לרבות אלה שרק נימולים אבל אין להם פריעה ומציצה ואינם מזרע ישראל נאמר עליהם "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי" (תהלים קמז, כ). וְיִשְׂרָאֵל בְּגִין מִילָּה דְּאִית בְּהוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ וְאִשְׁתַּכַּח קָרִיב לִשְׁכִינְתָּא. וישראל, בזכות המילה שיש בהם, הקדוש ב"ה שורה עליהם, ונמצא קרוב לשכינה.

וּמִילָה רָזָא דְּקָרְבָּן אִיהוּ וַדַּאי, דְּמִקְרַב לְהוּ לְכֻלְּהוּ אַתְוָן כַּחֲדָא. והמילה, סוד הקורבן הוא ודאי, שמקרב להם לכל האותיות שהם סוד בנין העולמות והאדם כאחד. בְּגִין כָּךְ חֶדָוָתָא אִיהִי קַמֵּי מַלְכָּא וְחֶדְוָתָא לְכֹלָּא. לפיכך, שמחה היא לפני המלך ושמחה לכל כשהכל בחיבור. באותו הזמן נאמר, בְּהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב "יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם" (תהלים קד, לא), דָּא שְׁכִינְתָּא, "יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו" (שם) דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:

Share on print
Share on facebook
Share on whatsapp
Share on twitter
Share on email
Share on pinterest