תיקוני זוהר תניינא | דף לג המשך תקונא חמיסר
דָּא שְׁכִינְתָּא דִּקְיָימַת בַּהֲדַיְיהוּ (דף לג' עמוד א') תָּדִיר לְמִסְבַּל צַעֲרָא בְּגִינַיְיהוּ. וְעוֹד, אִיהִי עָאלַת בְּגִינַיְיהוּ בְּכַמָּה תְּהוֹמִין דְּחָשׁוֹכָא לְשֵׁיזָבָא לוֹן. וְאִתְּמָר בָּהּ "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג) דְּאִיהִי מְכַפֶּרֶת עֲלַיְיהוּ וַדַּאי. וְאִתְּמָר בָּהּ 'תָּבֹא אִמּוֹ וּתְקַנַּח צוֹאַת בְּנָהּ' (במדבר רבא יט, ח) וְדָא פָרָה אֲדוּמָה, בְּגָלוּתָא מִסִּטְרָא דְּדִינָא. וְעוֹד, אֲדוּמָה כַּמָּה דְּאָמַר "הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה" (ויקרא ו, ב) וְכוּ' דְּהָכִי מִשְׁתַּלְהַבָא בְּשַׁלְהוֹבִין דִּרְחִימוּ לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ. וְאִיהִי תְמִימָה מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם" (במדבר יט, ב), אַף עַל גַּב דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא. "אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט, ב), כְּגוֹן 'וְעוֹלָתָהּ תִקְפֹּץ פִּיהָ' (תפילת עמידה ימים נוראים). וְדָא נָחָשׁ עֲקִימָא דְּלָא יָכִיל לְסַאֲבָא מַקְדְּשָׁא חַס וְשָׁלוֹם. וּבְגִין דְּאִיהִי מִסִּטְרָא דְּדִינָא מִצְוָתָהּ בַּסְּגָן, לְאַתְקָנָא לַהּ בִימִינָא. וְאִי תֵּימָא אַמַּאי לָאו בְּכֹהֵן גָּדוֹל? אֶלָּא בְּגִין דְּזִמְנָא דְּגָלוּתָא אִיהוּ, וְכֹהֵן גָּדוֹל לָא אִשְׁתְּכַח. וְרָזָא דָּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן, תְּרֵין דַּרְגִּין עִטְרִין עִלָּאִין דְּאִתְנְטִילוּ מִיִּשְׂרָאֵל, חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא בְּגִין כָּךְ בַּסְּגָן דְּאִשְׁתְּאַר – אִתְעֲבִידַת. וּמֶלֶךְ מִינֵּיהּ אִשְׁתְּאַר נְשִׂיא וְרֵישׁ גָּלוּתָא. וְאִיהִי מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, דְּהָא לְבַר קַיְימַת בְּגָלוּתָא. כְּדֵין אִיהִי מְטַמְּאָה טְהוֹרִים וּמְטַהֶרֶת טְמֵאִים, דְּכַמָּה אִינוּן דְּאִתְמְסָרוּ בְּגִינָה לְסִטְרָא אַחֲרָא, כְּגוֹן (דף לג' עמוד ב') כֻּלְהוֹ קָטוּלֵי מַלְכוּתָא. וּמְטַהֶרֶת טְמֵאִים, דִּבְהַאי מִלָּה גּוּפָה סַלְקַת לְהוּ מִגּוֹ מְסָאֲבִין לְאִינּוּן נִיצוֹצִין דְּקַיְּימִין לְבַר.
וְיִשְׂרָאֵל מְסָרִין גַּרְמַיְיהוּ לְמוֹתָא בְּגִינָה לְשֵׁיזָבָא לַהּ מֵהַהוּא חִוְיָא. דְּמָאן דְּקָטִיל לֵיהּ אִתְיְהִיבַת לֵיהּ בְּרַתָּא דְּמַלְכָּא. כְּגוֹן מֹשֶׁה רַעֲיָא מְהֵימְנָא. וּבְזִמְנָא דְּחָמָא לֵיהּ בַּסְּנֶה דְּחִיל מִינֵּיהּ וְעָרַק מִקַּמֵּיהּ, עַד דְּאַתְקִיף לֵיהּ מַלְכָּא, וְאָמַר לֵיהּ "שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ" (שמות ד, ד). וְהָכִי בְּכָל זִמְנָא דְּאִתְּעַר חַוְיָא אִצְטְרִיךְ לְאִינּוּן זַכָּאִין דְּיִשְׂרָאֵל לְמֵיקָם לְקֳבְלֵיהּ, בְּכַמָּה זִינֵי קְרָבָא עַד דִימִיתוּן לֵיהּ. כְּדֵין נַטִּיל קִירְטָא בִּידוֹי וְזָרִיק לֵיהּ. קָם וְאָמַר, אַתְקִיפוּ לִי בָּאֲבָנִין דִּלְכוֹן. מִיָּד נַטִּיל אִיהוּ קִירְטָא בִּידוֹי וּמָחָא לֵיהּ לְחִוְיָא עַד דִּקְטִיל לֵיהּ. מִיָּד קָלָא נָפִיק וְאָמַר הָא חִוְיָא מְסָאֲבָא מִית בִּמְחָאָה דְּמָחוּ לֵיהּ וְכוּ'.
קָם מט"ט שָׂרָא רָבָא וְאָמַר "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" (דברים לד, יב) בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְדֵין כֻּלְהוֹ נְהוֹרִין יְהוֹן מִתְתַּקְּפָן בְּתוּקְפַּיְיהוּ, מַה דַּהֲווֹ חַלָּשִׁין בְּגָלוּתָא, בְּזִמְנָא דְּיִתְעַבַּר חִוְיָא דָּא לְגַמְרֵי מֵעָלְמָא, וְיִתְתַּקַּן כֹּלָּא בְּתִיקּוּנָא שְׁלִים.
קָם רַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּתַח וְאָמַר, ר' ר' זַכָּאָה חוּלָקָךְ דִּכְתִיב בְּךָ "סוֹד יְהֹוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם" (תהלים כה, יד) אִלֵּין ע' אַנְפִּין דְּאוֹרַיְתָא דְּאִתְמְסָרוּ לְאִתְגַּלָּאָה בִּתְרֵין,
ביאור נופת צופים
דָּא שְׁכִינְתָּא דִּקְיָימַת בַּהֲדַיְיהוּ (דף לג' עמוד א') תָּדִיר לְמִסְבַּל צַעֲרָא בְּגִינַיְיהוּ זו השכינה שעומדת לסבול צער הגלות בעבורם. וְעוֹד, אִיהִי עָאלַת בְּגִינַיְיהוּ בְּכַמָּה תְּהוֹמִין דְּחָשׁוֹכָא לְשֵׁיזָבָא לוֹן ועוד, היא נכנסת בכמה תהומות של חושך הסטרא אחרא לשמור עליהם ולהצילם ונאמר בה, וְאִתְּמָר בָּהּ "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג) דְּאִיהִי מְכַפֶּרֶת עֲלַיְיהוּ וַדַּאי שהיא השכינה מכפרת עליהם ודאי. וְאִתְּמָר בָּהּ 'תָּבֹא אִמּוֹ וּתְקַנַּח צוֹאַת בְּנָהּ' (במדבר רבא יט, ח) תבא השכינה שהיא אם הבנים – ישראל. וְדָא פָרָה אֲדוּמָה, בְּגָלוּתָא מִסִּטְרָא דְּדִינָא שהיא נקרא גם פרה אדומה בגלות מצד הדינים. וְעוֹד, אֲדוּמָה כַּמָּה דְּאָמַר "הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה" (ויקרא ו, ב) וְכוּ' דְּהָכִי מִשְׁתַּלְהַבָא בְּשַׁלְהוֹבִין דִּרְחִימוּ לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ ואדומה מצד שהיא משתלהבת בשלהבות של אהבה לגבי קב"ה בעלה. וְאִיהִי תְמִימָה מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא והיא נקרא גם בשם תמימה – שלמה מצד עמודא דאמצעיתא. "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם" (במדבר יט, ב), אַף עַל גַּב דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא. "אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט, ב), כְּגוֹן 'וְעוֹלָתָהּ תִקְפֹּץ פִּיהָ' (תפילת עמידה ימים נוראים). וְדָא נָחָשׁ עֲקִימָא דְּלָא יָכִיל לְסַאֲבָא מַקְדְּשָׁא חַס וְשָׁלוֹם, אפילו שהיא בגלות – אין בה מום אלא שיורדת להיכן שיורדת בעבור בניה ולא שבאמת ח"ו נפגמת, ולא עולה עליה עול הסטרא אחרא, וזה הנחש הערום שלא יכול לטמא את בית המקדש חס ושלום.
וּבְגִין דְּאִיהִי מִסִּטְרָא דְּדִינָא מִצְוָתָהּ בַּסְּגָן, לְאַתְקָנָא לַהּ בִימִינָא ובגלל שפרה אדומה מצד הדין, מצוותה בסגן, כדי לתקנה בצד הימין. וְאִי תֵּימָא אַמַּאי לָאו בְּכֹהֵן גָּדוֹל? אֶלָּא בְּגִין דְּזִמְנָא דְּגָלוּתָא אִיהוּ, וְכֹהֵן גָּדוֹל לָא אִשְׁתְּכַח ואם תשאל למה לא בכהן גדול? אלא בגלל שזמן הגלות הוא, ואין כהן גדול בנמצא. וְרָזָא דָּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן, תְּרֵין דַּרְגִּין עִטְרִין עִלָּאִין דְּאִתְנְטִילוּ מִיִּשְׂרָאֵל, חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא בְּגִין כָּךְ בַּסְּגָן דְּאִשְׁתְּאַר – אִתְעֲבִידַת, וּמֶלֶךְ מִינֵּיהּ אִשְׁתְּאַר נְשִׂיא וְרֵישׁ גָּלוּתָא. וזה סוד מלך וכהן, שתי מדרגות, עטרות עליונות שנלקחו מישראל, אחד מימין ואחד משמאל, ולכן בגלות מצותה בסגן ונעשית על ידו. וְאִיהִי מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, דְּהָא לְבַר קַיְימַת בְּגָלוּתָא ונשרפת מחוץ למחנה, שהרי בגלות השכינה נמצא מחוץ למקומה. כְּדֵין אִיהִי מְטַמְּאָה טְהוֹרִים וּמְטַהֶרֶת טְמֵאִים ולכן היא מטמאת טהורים שהם הצדיקים שמוסרים נפשם עליה ובשל כך היונקת הקליפה מגופם, ומטהרת טמאים שיורדת למקום הקליפה להציל את שנפלו לתוכה, דְּכַמָּה אִינוּן דְּאִתְמְסָרוּ בְּגִינָה לְסִטְרָא אַחֲרָא, כְּגוֹן (דף לג' עמוד ב') כֻּלְהוֹ קָטוּלֵי מַלְכוּתָא שכמה הם שהיו שנמסרו בעבורה לשבי הסטרא אחרא כמו הרוגי מלכות. וּמְטַהֶרֶת טְמֵאִים, דִּבְהַאי מִלָּה גּוּפָה סַלְקַת לְהוּ מִגּוֹ מְסָאֲבִין לְאִינּוּן נִיצוֹצִין דְּקַיְּימִין לְבַר ומטהרת טמאים שבזה העניין עצמו מעלה ניצוצות קדושה מוציאה מתוך הטומאה את אותם שנדחו החוצה.
וְיִשְׂרָאֵל מְסָרִין גַּרְמַיְיהוּ לְמוֹתָא בְּגִינָה לְשֵׁיזָבָא לַהּ מֵהַהוּא חִוְיָא. דְּמָאן דְּקָטִיל לֵיהּ אִתְיְהִיבַת לֵיהּ בְּרַתָּא דְּמַלְכָּא וישראל מוסרים גופם למיתה על השכינה להצילה מאותו הנחש היונק ממנה, ומי הורג את הנחש נותנים לו את ביתו של המלך שהיא השכינה לאשה, דהיינו כדוגמת הגבר המשפיע באשתו, זוכה אותו אחד להיות הגורם שבגינו יושפע השפע לשכינה כאשתו ממש. כְּגוֹן מֹשֶׁה רַעֲיָא מְהֵימְנָא, וּבְזִמְנָא דְּחָמָא לֵיהּ בַּסְּנֶה דְּחִיל מִינֵּיהּ וְעָרַק מִקַּמֵּיהּ כמו משה הרועה הנאמן, ובזמן שראה את הנחש במעמד הסנה פחד ממנו וברח מפניו, עַד דְּאַתְקִיף לֵיהּ מַלְכָּא עד שחיזק אותו המלך ונתן בו כח ואמר לו, וְאָמַר לֵיהּ "שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ" (שמות ד, ד). וְהָכִי בְּכָל זִמְנָא דְּאִתְּעַר חַוְיָא אִצְטְרִיךְ לְאִינּוּן זַכָּאִין דְּיִשְׂרָאֵל לְמֵיקָם לְקֳבְלֵיהּ, וכמו כן, בכל זמן שמתעורר הנחש, צריכים אותם הזכאים בישראל יראי שמים שאין בהם חטא לקום כנגדו בְּכַמָּה זִינֵי קְרָבָא עַד דִימִיתוּן לֵיהּ, בכמה כלי מלחמה עד שימיתו אותו.
כְּדֵין נַטִּיל קִירְטָא בִּידוֹי וְזָרִיק לֵיהּ. קָם וְאָמַר, אַתְקִיפוּ לִי בָּאֲבָנִין דִּלְכוֹן. ואז, לקח אליהו את הקֶלַע בידו והטיל עליו האבן. קם ואמר, בואו לעזרתי באבנים שלכם. מִיָּד נַטִּיל אִיהוּ קִירְטָא בִּידוֹי וּמָחָא לֵיהּ לְחִוְיָא עַד דִּקְטִיל לֵיהּ. מִיָּד קָלָא נָפִיק וְאָמַר הָא חִוְיָא מְסָאֲבָא מִית בִּמְחָאָה דְּמָחוּ לֵיהּ וְכוּ'. מיד נטל הרמח"ל את הקל בידו, והיכה את הנחש עד שהרג אותו. מיד יצא קול ואמר, זה הנחש הטמא מת במכות שהיכו אותו אליהו הנביא והרמח"ל.
קָם מט"ט שָׂרָא רָבָא וְאָמַר "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" (דברים לד, יב) בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְדֵין כֻּלְהוֹ נְהוֹרִין יְהוֹן מִתְתַּקְּפָן בְּתוּקְפַּיְיהוּ בזמן שיבוא מלך המשיח, בגינו כל המאורות יהיו מתחזקים בכח רב, מַה דַּהֲווֹ חַלָּשִׁין בְּגָלוּתָא, בְּזִמְנָא דְּיִתְעַבַּר חִוְיָא דָּא לְגַמְרֵי מֵעָלְמָא, לעומת מה שהיו חלשים בזמן הגלות, וזה יהיה בזמן יעבור הנחש הזה לגמרי מהעולם וְיִתְתַּקַּן כֹּלָּא בְּתִיקּוּנָא שְׁלִים והכל יתוקן בתיקון שלם.
קָם רַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּתַח וְאָמַר, ר' ר' זַכָּאָה חוּלָקָךְ דִּכְתִיב בְּךָ קם משה הרועה הנאמן ואמר רבי רבי הרמח"ל, אשרי חלקך שנאמר עליך "סוֹד יְהֹוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם" (תהלים כה, יד) אִלֵּין ע' אַנְפִּין דְּאוֹרַיְתָא דְּאִתְמְסָרוּ לְאִתְגַּלָּאָה בִּתְרֵין, אלה ע' פנים של התורה שנמסרו להתגלות לשניים והם: