תיקוני זוהר תניינא | דף לט המשך תקונא תמניסר

וְרָזָא (דף לט' עמוד א')  דְּמִלָּה ה"ה. וּגְמָרָא, גְּמַר סוֹף פָּסוּק. בָּהּ יִתְפַּסְּקוּן עֲמָלֵקִים מֵעָלְמָא. דְּהַשְׁתָּא כְּתִיב "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג) אִלֵּין עֵרֶב רַב דְּנָפְקוּ מִמִּצְרַיִם, דְּגָרְמִין לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְאִשְׁתַּעְבְּדָא בְּפוּלְחָנָא קַּשְׁיָא, בְּחֹמֶר בְּקַל וָחֹמֶר וּבְכָל פִּלְפּוּלָא דִּגְמָרָא וַדַּאי. אֲבָל כַּד אִלֵּין יִתְפַּסְּקוּן מֵעָלְמָא כֹּלָּא בְּנַיְיחָא יְהֵא.

וְאִית קוּשְׁיַין מִסִּטְרָא דְּדִינָא, דְּאִצְטְרִיךְ לְזָרְקָא לוֹן. דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא לְכַמָּה סִטְרִין אִתְּתַּקְּפַת לְאִתְדַּבְּקָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקְּפָא לְקִבְלַהּ וּלְזָרְקָא לַהּ, עַד דִּנְהוֹרָא יִתְגַּלֵּי. וּלְזִימְנִין אִית קוּשְׁיָא דְּלָא אִשְׁתְּכַח לַהּ פֵּירוּקָא, עַד דְּיֵיתֵי הַהוּא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ 'הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ', וְדָא שְׁכִינְתָּא דְּאִתְמַסְּרַת לֵיהּ, כַּמָּה דְּאָמַר "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (במדבר כא, יח) וּכְדֵין אָסִיק שְׁמַעְתָּא אַלִּיבָּא דְּהִלְכְתָא. וְאִית קוּשְׁיָא דְּאִצְטְרִיךְ לְאַקְשׁוּיֵי לַהּ בְּגִין תֵּירוּצָא. וְדָא מָאן דְּאַקְדִים לְגַבֵּי חִוְיָא לְתָרְכָא לֵיהּ, כַּמָּה דְּאָמַר "קוּמָה יְהֹוָה קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ" (תהלים יז, יג). וְאִית קוּשְׁיָא דְּאִתְּמָר בָּהּ וּלְטַעֲמִיךְ, כְּגוֹן "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב, א) 'קְשֹׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשֹׁט אֶת אֲחֵרִים' (ב"מ קז). דְּחִוְּיָא רַמָּאָה אַחֲזֵי גַּרְמֵיהּ בַּאֲתַר חַד, וּכָמִין בַּאֲתַר אַחֲרָא, וְאִצְטְרִיךְ לְתָרְכָא לֵיהּ מִכְלָא. (דף לט' עמוד ב')  וְאִית קוּשְׁיָא דְּאִתְּמָר בָּהּ – קַּשְׁיָא, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח חֵילָא לְמִפְרַק לַהּ, עַד דְּיֵיתֵי הַהוּא דַּהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ.

וְאִית דְּאִתְּמָר בֵּיהּ תֵּיקוֹ, וְדָא תִּ'שְׁבִּי יְ'תָרֵץ קֻ'שְׁיוֹת וַ'הֲוָיוֹת, דְּלֵית לַהּ פֵּירוּקָא אֶלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי, בְּזִמְנָא דְּאִתְּמָר 'אֵין אֵלִיָּהוּ בָּא אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' (עדיות ח, ז). דְּאֵלִיָּהוּ אִתְּמָר לֵיהּ "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יב) וְדָא שְׁכִינְתָּא. וּבְגִין כָּךְ בֵּיהּ תַּלְיָין כָּל פֵּירוּקִין לְזִמְנָא דְּאָתֵי.

וְאִית תְּיוּבְתָּא, דְּסָלְקַת מִלָּה לְאִמָּא תְּיוּבְתָּא וַדַּאי. וְתִתְגַּלֵּי נַמִּי לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּכְתִיב "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו) נ' פְּלָאוֹת. דְּכֻלְּהוּ מִילִין דְּקַיְּימִין בְּגִילּוּיָא, לְתַתָּא אִינוּן, דִּכְתִיב "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" (דברים כט, כח). וְאִינּוּן דְּקַיְּימִין בִּסְתִימוּ, לְעֵילָא מִתְדַּבְּקָן, דִּכְתִיב "הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ" (דברים כט, כח). וְרָזָא דְּמִלָּה "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ… וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ" (דברים יז, ח)  לְגַבֵּי סַנְהֶדְרִין, אִלֵּין ע' סַנְהֶדְרִין בְּאִימָּא, וְדָא לִשְׁכַּת הַגָּזִית.

בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְּמַר "יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו" (תהלים קד, לא) בְּכֻלְהוֹ עוֹבְדִין דְּעָבִיד, אֲפִילוּ בְּכֻלְהוֹ גָּלֻיּוֹת. דִּבְקַדְמִיתָא כְּתִיב "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה" (דברים ד, מד) וְכוּ' דָּא שְׁכִינְתָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה,

ביאור נופת צופים

וְרָזָא (דף לט' עמוד א')  דְּמִלָּה ה"ה. ותלמוד בבלי מצד רחל וזו ה' תתחתונה, וסודן ה' ומלואה ה"ה, וּגְמָרָא, גְּמַר סוֹף פָּסוּק. וגמרא מלשון, גמר, סוף פסוקבָּהּ יִתְפַּסְּקוּן עֲמָלֵקִים מֵעָלְמָא. בה יפסקו עמלקים מן העולם כאשר יגמרו הבירורים המחלוקות והספקות (עמל'ק גימ' ספ"ק)  דְּהַשְׁתָּא כְּתִיב שכעת קודם סיום התיקון כתוב "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג) מִצְרַיִם מלשון הַמְּצֵרִים את ישראל הם אִלֵּין עֵרֶב רַב דְּנָפְקוּ מִמִּצְרַיִם, אלו הערב רב שיצאו ממצרים דְּגָרְמִין לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְאִשְׁתַּעְבְּדָא בְּפוּלְחָנָא קַּשְׁיָא, והם גורמים להם לישראל להשתעבד בעבודה קשה, מאז שמשה רע"ה היכה את הסלע במקום לדבר ומאז יצאו המחלוקות לעולם, וזה בְּחֹמֶר בְּקַל וָחֹמֶר וּבְכָל פִּלְפּוּלָא דִּגְמָרָא וַדַּאי. בחומר היינו בקל וחומר ובלבנים היינו בכל פלפולי הגמרא ובליבון ההלכה ודאי, אֲבָל כַּד אִלֵּין יִתְפַּסְּקוּן מֵעָלְמָא כֹּלָּא בְּנַיְיחָא יְהֵא. אבל כאשר יפסקו הערב רב שדינם כעמלק – הכל יהיה בנחת.

וְאִית קוּשְׁיַין מִסִּטְרָא דְּדִינָא, דְּאִצְטְרִיךְ לְזָרְקָא לוֹן. ויש קושיות מצד הדין שצריך לזרוק ולהטיח אותן בהם, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא לְכַמָּה סִטְרִין אִתְּתַּקְּפַת לְאִתְדַּבְּקָא, שהרי הס"א לכמה צדדים היא מתחזקת להדבק בקדושה ולינוק חיות ממנה וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקְּפָא לְקִבְלַהּ וּלְזָרְקָא לַהּ, עַד דִּנְהוֹרָא יִתְגַּלֵּי. וצריך להתחזק כנגד הס"א ולזרוק אותה מכל המקומות שנאחזת בהם, עד שיתגלה האור הנסתם בגללם. וּלְזִימְנִין אִית קוּשְׁיָא דְּלָא אִשְׁתְּכַח לַהּ פֵּירוּקָא, עַד דְּיֵיתֵי הַהוּא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ 'הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ', (סנהדרין צג ע"ב) ולפעמים יש קושיא שאין לה תירוץ, עד שיבוא משיח בן דוד שנאמר בו "והלכה כמותו"  וְדָא שְׁכִינְתָּא דְּאִתְמַסְּרַת לֵיהּ, כַּמָּה דְּאָמַר "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (במדבר כא, יח) וזו השכינה שנמסרה לו כמו שנאמר וממדבר מתנה, וּכְדֵין אָסִיק שְׁמַעְתָּא אַלִּיבָּא דְּהִלְכְתָא. ואז יעלה השמועה ויפסוק לה הלכה למעשה.

וְאִית קוּשְׁיָא דְּאִצְטְרִיךְ לְאַקְשׁוּיֵי לַהּ בְּגִין תֵּירוּצָא. ויש קושיה שצריך להקשותה כדי לתרצה וְדָא מָאן דְּאַקְדִים לְגַבֵּי חִוְיָא לְתָרְכָא לֵיהּ, וזה מי שמקדים לצאת כנגד הנחש שהוא הס"א כדי לגרשו שלא יאחז בקושיה כיון שנתפתרה כַּמָּה דְּאָמַר "קוּמָה יְהֹוָה קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ" (תהלים יז, יג). קדמה פניו והכריעהו בטרם יתחזק.  וְאִית קוּשְׁיָא דְּאִתְּמָר בָּהּ וּלְטַעֲמִיךְ, ויש קושיה שנאמר בה "ולטעמיך" דהיינו תשובתה בקושיה עליך, כלומר עד שאתה מקשה עלי, הקושיה גם כן עליך כְּגוֹן "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב, א) 'קְשֹׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשֹׁט אֶת אֲחֵרִים' (ב"מ קז). קשוט, תקן עצמך תחילה ואח"כ לאחרים, וסוד הענין דְּחִוְּיָא רַמָּאָה אַחֲזֵי גַּרְמֵיהּ בַּאֲתַר חַד, וּכָמִין בַּאֲתַר אַחֲרָא, וְאִצְטְרִיךְ לְתָרְכָא לֵיהּ מִכֹּלָא. שהנחש הרמאי מראה עצמו במקום מסוים ואורב במקום אחר, ויש לגרשו מן הכל.  (דף לט' עמוד ב')  וְאִית קוּשְׁיָא דְּאִתְּמָר בָּהּ – קַּשְׁיָא, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח חֵילָא לְמִפְרַק לַהּ, עַד דְּיֵיתֵי הַהוּא דַּהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ. ויש קושיה שנאמר בה "קשיה", וזו קושיה שכעת אין בכוחנו לתרצה עד שיבוא משיח בן דוד שההלכה כמותו ויפסוק.

וְאִית דְּאִתְּמָר בֵּיהּ תֵּיקוֹ, ויש קושיה שנאמר בה תיקו וזה ראשי תיבות, וְדָא תִּ'שְׁבִּי יְ'תָרֵץ קֻ'שְׁיוֹת וַ'הֲוָיוֹת, דְּלֵית לַהּ פֵּירוּקָא אֶלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי שאין לה תירוץ אלא לעתיד לבא, בְּזִמְנָא דְּאִתְּמָר בזמן שנאמר עליו 'אֵין אֵלִיָּהוּ בָּא אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' (עדיות ח, ז) והשלום הוא מצד ההכרעה וההסכמה שאין עליה עוררים, דְּאֵלִיָּהוּ אִתְּמָר לֵיהּ והיא תעשה ע"י אליהו שנאמר לו "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יב) וְדָא שְׁכִינְתָּא. וּבְגִין כָּךְ בֵּיהּ תַּלְיָין כָּל פֵּירוּקִין לְזִמְנָא דְּאָתֵי. וזו היא השכינה שנמסרה לו שיוציא אותה מהגלות שזו היא מידתו כיון ש-אליה"ו גימ' ב"ן – שהיא המלכות, שסודה הוא מנוחה, ולפיכך בו תלויים כל התירוצים ויישוב הקושיות לעתיד לבא.

וְאִית תְּיוּבְתָּא, דְּסָלְקַת מִלָּה לְאִמָּא תְּיוּבְתָּא וַדַּאי. ויש תשובה סתומה מצד הבינה, שעולה הדבר עד אימא שהיא הבינה ודאי, וְתִתְגַּלֵּי נַמִּי לְזִמְנָא דְּאָתֵי, שתתגלה גם היא לעתיד לבא שנאמר דִּכְתִיב "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו) נ' פְּלָאוֹת. נ' פלאות שהם נ' שערי בינה דְּכֻלְּהוּ מִילִין דְּקַיְּימִין בְּגִילּוּיָא, לְתַתָּא אִינוּן, שכל הדברים והתירוצי העומדים בגלוי הם למטה בזו"ן שנאמר דִּכְתִיב "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" (דברים כט, כח). וְאִינּוּן דְּקַיְּימִין בִּסְתִימוּ, לְעֵילָא מִתְדַּבְּקָן, ואלו התשובות שנשארות סתומות, מתדבקות למעלה מהבינה ומעלה שנאמר דִּכְתִיב "הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ" (דברים כט, כח) שהיא הבינה הנקרא הויה בניקוד אלוהים. וְרָזָא דְּמִלָּה וסוד הדבר "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ" (דברים יז, ח) לְגַבֵּי סַנְהֶדְרִין, אִלֵּין ע' סַנְהֶדְרִין בְּאִימָּא, וְדָא לִשְׁכַּת הַגָּזִית. "כי יפלא" דייקא "וקמת ועלית" אל הסנהדרין אלו ע' חכמי הסנהדרין שהם בבחינת ז' נקודות שבהווית הבינה וזו לשכת הגזית.

בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְּמַר על אותו זמן נאמר "יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו" (תהלים קד, לא) בְּכֻלְהוֹ עוֹבְדִין דְּעָבִיד, אֲפִילוּ בְּכֻלְהוֹ גָּלֻיּוֹת. בכל המעשים שעושה, אפילו בכל זמן הגלויות דִּבְקַדְמִיתָא כְּתִיב שבתחילה נאמר "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה" (דברים ד, מד) וְכוּ' דָּא שְׁכִינְתָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, "וזאת" שזו השכינה שהיא סוד תורה שבעל פה שנאמר בה,