תיקוני זוהר תניינא | דף עה תקונא תלתין ושית, תלתין ושבע

תוכן הדף

גדולה הצפיה והקווי לגאולה

משה מחזק את כח האבות והמשיח להציל את ישראל בגלות

 

תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּנְיָינָא – תִּקּוּנָא תְּלָתִין וְשִׁתָּא

(דף עה' עמוד א') "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" דָּא תּוּקְפָּא דְּהֵימָנוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן מְצַפָּאן תָּדִיר בְּגָלוּתָא. וְאִתְּמָר בְּהוּ "קַוֹּה קִוִּיתִי יְהֹוָה וַיֵּט אֵלַי" (תהלים מ, ב). מַאי וַיֵּט? אֶלָּא בְּגִין דְּרָחִיק אִיהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִצְטְרִיךְ לַאֲרָכָא אוּדְנֵיהּ. וְדָנִיֵּאל צָלֵי בְּגִין דָּא "הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ" (דניאל ט, יח). כְּדֵין "וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי" (תהלים מ, ב) אֲפִילוּ בְּגָלוּתָא. אֲבָל בְּזִמְנָא דְּפוּרְקָנָא קָרִיב אִיהוּ וְלָא אִצְטְרִיךְ הַאי. וּמָאן דִּמְצַפֵּי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגָלוּתָא, גָּרִים לְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינוּן רְחִיקָן לְאִתְקָרְבָא וְאַנְהִיר לַהּ לִשְׁכִינְתָּא בַּחֲשׁוֹכָא. בְּגִין כָּךְ אִצְטְרִיךְ בְּכָל יוֹמָא לִמְצַפֵּי לְפוּרְקָנָא. וְרָזָא דָּא "קַוֵּה אֶל יְהֹוָה חֲזַק וְיַאֲמֵץ" (תהלים כז, יד) וְכוּ'. וְרָזָא דָּא מָאן דִּמְצַפֵּי גָּרִים לִנְהִירוּ עִלָּאָה דְּיִתְקְרַב לְגַבֵּיהּ, וּכְדֵין אִיהוּ מִתְתְּקַף יַתִּיר בִּקְדֻשָּׁה. בְּגִין כָּךְ קַוֵּה, כְּדֵין "חֲזַק וְיַאֲמֵץ". וּכְדֵין תֵּיכוֹל לִמְצַפֵּי יַתִּיר. אֲבָל מָאן דְּלָא מְצַפֵּי בְּקַדְמִיתָא לָא מְצַפֵּי נָמֵי בָּתַר הָכֵי. וּמֹשֶׁה אַתְקִיף תִּיקּוּנָא לְיִשְׂרָאֵל בְּגִין דְּיִתְתַּקְּפוּן בְּצִיפּוּיָא דָּא, וְלָא יִשְׁתָּבְקוּן מִינֵּיהּ.

"וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל", כַּמָּה דְּאָמַר 'גָּדוֹל הָרוֹעֶה שֶׁמַּצִּילָה' (תנחומא תולדות ה). לְשְׁוָּאָה דְּחִילוּ עַל אוּמִין (דף עה' עמוד ב') דְּעָלְמָא. וּמָאן דִּמְצַפֶּה לְפוּרְקָנָא גָּרִים לִנְהִירוּ דְּיִתְתְּקַף יַתִּיר, וְגָרִים דְּחִילוּ יַתִּיר לְאוּמִּין דְּעָלְמָא. בְּגִין כָּךְ אִלֵּין מִילִין מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, לְכָל הַיָּד הַחֲזָקָה "וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה", בְּגִין כָּל יִשְׂרָאֵל עָבֵד לוֹן וַדַּאי:

 

תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּנְיָינָא – תִּקּוּנָא שֶׁבַע וּתְלָתִין

"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" דָּא זְכוּת אֲבוֹת. וְרָזָא דָּא אֲבָהָן עִלָּאִין מְקוֹרִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינוּן, וּבְהוּ מִתְתַּקְּפִין בְּנֵיהוֹן. אֲבָל אִית זִמְנִין דְּאִתְּמָר בְּהוּ 'תָּמַהּ זְכוּת אֲבוֹת' (שבת נה). וּמֹשֶׁה בְּגִין הַאי קָאִים לְאִתְתַּקְּפָא לְהוּ, וְאִיהוּ אָמַר "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ" (שמות לב, יג). דְּמֹשֶׁה, רַעֲיָא מְהֵימְנָא לְיִשְׂרָאֵל אִיהוּ וַדַּאי, וּבְכֹלָּא קָאִים לְאוֹטָבָא לוֹן. וּמִסִּטְרָא דָּא קָאִים לְאַתְקְפָא זְכוּת אֲבוֹת עֲלַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ "וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל" (ישעיהו נג, יב). וּמִסִּטְרָא דָּא "וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל" (דברים לד, יב) לְאַתְקְפָא לֵיהּ לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִיהוּ סָבִיל מַרְעִין בְּגִינַיְיהוּ. וְאִיהוּ קָאִים נָמֵי תָּמָן בַּהֲדֵיהּ. וּבֵין הַאי וְהַאי מִשְׁתָּזְבִין יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתַיְיהוּ:

 

תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּנְיָינָא – תִּקּוּנָא תְּלָתִין וּתְמַנְיָא

"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" דָּא בִּיאַת הָאָרֶץ וְכִיבּוּשָׁא דִּילַהּ. דְּכַמָּה אִינוּן 

ביאור נופת צופים

> גדולה הצפיה והקווי לגאולה

(דף עה' עמוד א') "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" דָּא תּוּקְפָּא דְּהֵימָנוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן מְצַפָּאן תָּדִיר בְּגָלוּתָא. זהו תוקף אמונתם של ישראל, שהם מצפים תדיר בגלות, ונאמר בהם וְאִתְּמָר בְּהוּ "קַוֹּה קִוִּיתִי יְהֹוָה וַיֵּט אֵלַי" (תהלים מ, ב). מַאי וַיֵּט? אֶלָּא בְּגִין דְּרָחִיק אִיהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִצְטְרִיךְ לַאֲרָכָא אוּדְנֵיהּ. מהו "ויט"? אלא בגלל שבגלות רחוק הוא, לכן צריך להאריך אוזנו ולהקשיב על אף המרחק, וכדי לעורר את ההקשבה חייבים להיות באמונה גדולה, צפיה וקווי, וְדָנִיֵּאל צָלֵי בְּגִין דָּא ודניאל התפלל בגלל מציאות הריחוק "הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ" (דניאל ט, יח). כְּדֵין ואז "וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי" (תהלים מ, ב) אֲפִילוּ בְּגָלוּתָא אפילו בזמן הגלות והריחוק – וישמע שועתי. אֲבָל בְּזִמְנָא דְּפוּרְקָנָא קָרִיב אִיהוּ וְלָא אִצְטְרִיךְ הַאי. אבל בזמן הגאולה קרוב הוא ולא יצטרך להקשיב מרחוק, וּמָאן דִּמְצַפֵּי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגָלוּתָא, גָּרִים לְאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִינוּן רְחִיקָן לְאִתְקָרְבָא וְאַנְהִיר לַהּ לִשְׁכִינְתָּא בַּחֲשׁוֹכָא. ומי שמצפה לקב"ה בזמן הגלות, הצפיה שלו גורמת לאלו המדרגות שהם רחוקות ולהתקרב, ולהאיר לשכינה הנמצאת החושך הגלות. בְּגִין כָּךְ אִצְטְרִיךְ בְּכָל יוֹמָא לִמְצַפֵּי לְפוּרְקָנָא. לכן, צריך בכל יום לצפות לגאולה, דהיינו לכל הפחות בתפילת העמידה יכוון בברכת "את צמח" את פשט הברכה, וכן שבכח הקווי והצפיה יאיר הקב"ה לשכינה ויקימה מעפרה. וזה סוד וְרָזָא דָּא "קַוֵּה אֶל יְהֹוָה חֲזַק וְיַאֲמֵץ" (תהלים כז, יד) וְכוּ'. וְרָזָא דָּא מָאן דִּמְצַפֵּי גָּרִים לִנְהִירוּ עִלָּאָה דְּיִתְקְרַב לְגַבֵּיהּ, וּכְדֵין אִיהוּ מִתְתְּקַף יַתִּיר בִּקְדֻשָּׁה. וסוד זה, המצפה לגאולה, גורם שהאור העליון יתקרב אליו, וכתוצאה מכך, הוא עצמו מתחזק יותר בקדושה. בְּגִין כָּךְ קַוֵּה, ולכן אמר הכתוב בתחילה קוה, ולאחר מכן אמר כְּדֵין "חֲזַק וְיַאֲמֵץ". וּכְדֵין תֵּיכוֹל לִמְצַפֵּי יַתִּיר. ואז בכח שמקבל המצפה יכול לצפות יותר וממילא להתחזק יותר ויותר בעת הגלות וכל שכן בגאולה. אֲבָל מָאן דְּלָא מְצַפֵּי בְּקַדְמִיתָא לָא מְצַפֵּי נָמֵי בָּתַר הָכֵי. אבל מי שלא מצפה התחילה בעת הגלות, גם כן לא מצפה אחר כך, וזה הסוד שהכין משה, וּמֹשֶׁה אַתְקִיף תִּיקּוּנָא לְיִשְׂרָאֵל בְּגִין דְּיִתְתַּקְּפוּן בְּצִיפּוּיָא דָּא, וְלָא יִשְׁתָּבְקוּן מִינֵּיהּ. משה חיזק את התיקון הזה לישראל בגאולת מצרים כדי שיתחזקו בקווי הזה, משם והלאה, ולא יעזבו אותו.

"וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל", כַּמָּה דְּאָמַר 'גָּדוֹל הָרוֹעֶה שֶׁמַּצִּילָה' (תנחומא תולדות ה). לְשְׁוָּאָה דְּחִילוּ עַל אוּמִין דְּעָלְמָא. להפיל פחד על אומות העולם, וּמָאן דִּמְצַפֶּה לְפוּרְקָנָא גָּרִים לִנְהִירוּ דְּיִתְתְּקַף יַתִּיר, וְגָרִים דְּחִילוּ יַתִּיר לְאוּמִּין (דף עה' עמוד ב') דְּעָלְמָא. ומי שמקווה ומצפה לגאולה, גורם לאור העליון שיאיר יותר, וגורם שיפול פחד גדול יותר על האומות. בְּגִין כָּךְ אִלֵּין מִילִין מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, לכן, אלא הדברים בענין הצפיה והקווי הארת השכינה, חיזוק המקווה, והפלת האימה על האומות מתחברים כאחד ורמוזים בפסוק, "לְכָל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה", בְּגִין כָּל יִשְׂרָאֵל עָבֵד לוֹן וַדַּאי, ובשביל כל ישראל עשה להם משה את התיקון הזה ודאי.

תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּנְיָינָא – תִּקּוּנָא שֶׁבַע וּתְלָתִין

> משה מחזק את כח האבות והמשיח להציל את ישראל בגלות

"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" דָּא זְכוּת אֲבוֹת. וְרָזָא דָּא אֲבָהָן עִלָּאִין מְקוֹרִין דְּיִשְׂרָאֵל אִינוּן, וסוד זה, האבות בעליונים שהם כנגד חג"ת (חסד, גבורה, תפארת) הם מקורם של ישראל, וּבְהוּ מִתְתַּקְּפִין בְּנֵיהוֹן, ובהם מתחזקים בניהם – ישראל. אֲבָל אִית זִמְנִין דְּאִתְּמָר בְּהוּ אבל יש זמנים שנאמר בהם 'תָּמַהּ זְכוּת אֲבוֹת' (שבת נה). וּמֹשֶׁה בְּגִין הַאי קָאִים לְאִתְתַּקְּפָא לְהוּ, ובגלל כך, עמד משה לחזק אותם ולכן אמר וְאִיהוּ אָמַר "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ" (שמות לב, יג). דְּמֹשֶׁה, רַעֲיָא מְהֵימְנָא לְיִשְׂרָאֵל אִיהוּ וַדַּאי, וּבְכֹלָּא קָאִים לְאוֹטָבָא לוֹן. ומשה, הוא הרועה הנאמן של ישראל ודאי, ובכל ענין עומד להיטיב לישראל, וּמִסִּטְרָא דָּא קָאִים לְאַתְקְפָא זְכוּת אֲבוֹת עֲלַיְיהוּ. וּבְגִין כָּךְ ומצד זה של האבות, עומד לחזק זכות אבות עליהם, לכן "וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל" (ישעיהו נג, יב) עֲצוּמִים הם האבות אותם הוא מחזק כדי לתת שלל, כח לבניהם. ומצד זה, וּמִסִּטְרָא דָּא "וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל" (דברים לד, יב) לְאַתְקְפָא לֵיהּ לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְּאִיהוּ סָבִיל מַרְעִין בְּגִינַיְיהוּ. לחזק את מלך המשיח שהוא סובל חולאים בעבור ישראל בזמן הגלות, להקל על סבלם, וְאִיהוּ קָאִים נָמֵי תָּמָן בַּהֲדֵיהּ. ומשה, עומד שם גם בשבילו לחזקו כדי שיוכל לסבול היסורים בעבורם, וּבֵין הַאי וְהַאי מִשְׁתָּזְבִין יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתַיְיהוּ ובין ענין חיזוק האבות וחיזוק המשיח ניצולים ישראל בגלותם:

תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּנְיָינָא – תִּקּוּנָא תְּלָתִין וּתְמַנְיָא

"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" דָּא בִּיאַת הָאָרֶץ וְכִיבּוּשָׁא דִּילַהּ. דְּכַמָּה אִינוּן