תיקוני זוהר תניינא | דף קלב המשך תקונא שתין ותשעה אדרא דרקיעא

(דף קלב' עמוד א') וְשֶׁבַע אִתְפַּשְׁטוּ מִינֵּיהּ, וְרָזָא ז' גִּלְדִין דְּעֵינָא, אֲבָל כֹּלָּא בְּגִין רָזָא עִלָּאָה קָאִים. דְּהָא אִלֵּין קָיְימִין לְאַקָּמָא סְדָרִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ. וְכֹלָּא הָכִי בִּתְלָת אִתְפְּרַשׁ, מִסִּטְרָא דִּתְלַת רֵישִׁין. וְכֹלָּא בְּרָזָא דְּשֶׁבַע, דְּהָכִי תַּלְיָין כֻּלְהוֹ דַּרְגִּין בְּשֶׁבַע כַּמָּה דְּאִתְּמָר. בְּגִין כָּךְ עֵינָא אִיהוּ תְּלָת וּשֶׁבַע. אֲבָל כָּל חִיוָּרָא נָמֵי הָכִי סָלִיק לִתְלַת וּשֶׁבַע וַדַּאי, כֹּלָּא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ.

מִצְחָא דְּרֵישָׁא דָּא מִצְחָא דְּרַעֲוָא דְּקָאִים לְאִתְגַּלָּאָה לַזְּמַנִּין. דְּהָא עַיְנִין קָיְימִין תָּדִיר בְּאַשְׁגָּחוּתָא דְּלָא פָּסִיק, דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקָּמָא כֹּלָּא בְּרַחֲמֵי. אֲבָל מִצְחָא דָּא בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְגַּלֵּי, כֻּלְהוֹ מָארֵי דִּינִין מִתְעַבְּרָן מִקַמֵּיהּ לְגַמְרֵי וְלָא שָׁלְטִין. בְּגִין כָּךְ דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי תָּדִיר אֶלָּא לְזִמְנִין. דִּכְתִיב "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְהֹוָה עֵת רָצוֹן" (תהלים סט, יד) אִשְׁתְּמַע דְּלָאו תָּדִיר אִיהוּ הָכֵי.

אֲבָל תָּא חֲזֵי, לְתַתָּא מִצְחָא בְּדִינָא אִיהוּ וַדַּאי. מַאי רָזָא? אֶלָּא תָּא חֲזֵי, תְּלָת מוֹחִין קָיְימִין גּוֹ רֵישָׁא, דַּעַת אַנְהִיר לְקִבְלֵיהּ בְּגוֹ מִצְחָא. תָּמָן מִתְגַּלְּיָין אִינוּן חָמֵשׁ גְּבוּרָאן, בְּגִין כָּךְ מִצְחָא סוּמְקָא קָאִים, וְדָא הָכִי אִצְטְרִיךְ, בְּגִין לְתַבְרָא קַמֵּיהּ אִינוּן קְלִיפִין. וְתָא חֲזֵי, בְּמִצְחָא כ"ב אַתְוָן קָיְימִין דְּנָפְקִין מִגּוֹ בִּינָה, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ, וְדָא בִּיסּוּמָא נָמֵי לְהַהוּא מִצְחָא, אֲבָל עַד הָכָא כֹּלָּא בְּדִינָא תָּלֵּי. וְדָא אִצְטְרִיךְ וַדַּאי לְשְׁוָּאָה דְּחִילוּ עַל חַיָּיבָא. אֲבָל תָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּמִצְחָא כָּל דְּיוֹקְנָא אִשְׁתְּרַשׁ לְאִתְחֲזָאָה וְכֹלָּא בִּגְבוּרָה (דף קלב' עמוד ב')  וַדַּאי, וְיִדְחֲלוּן מִינֵּיהּ כֹּלָּא. אֲבָל בְּגִין דְּאִיהוּ דִּינָא תַּקִּיפָא, כַּמָּה בִּיסּוּמִין אִצְטְרִיכָן לֵיהּ. וּתְפִילִין בְּקִעִין בְּהַהוּא מִצְחָא וְנָפְקִין לְבַר, וְדָא אִיהוּ בִּיסּוּמָא לְגַבֵּיהּ.

וְתוּ אִית צִּיץ מִסִּטְרָא דְּאַבָּא, וְדָא אִתְחָזֵי לְכַהֲנָא רַבָּא. וּבְזִמְנָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה בְּכָל יוֹמָא, אִתְגַּלְיָא מִצְחָא דָּא דִּלְתַתָּא בְּגִין לְאַכְפְּיָא קְלִיפִין. וּבְגִין כָּךְ אִצְטְרִיךְ תְּפִלִּין בִצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, דְּהָא הָכִי אִצְטְרִיךְ לְבַסְמָא הַהוּא מִצְחָא. אֲבָל בְּשַׁבְּתָא דְּנַיְחָא אִשְׁתְּכַח וּבִיסּוּמָא אִיהוּ יַתִּיר, תְּפִלִּין לָא אִתְחֲזוּן, דְּלָא לְאַחֲזָאָה פְּגִימוּ בְּיקָרָא דְּשַׁבְּתָא. כָּל דָּא לְתַתָּא. אֲבָל לְעֵילָא מִצְחָא אִתְבְּסַם בִּבְסִימוּ עִלָּאָה דְּעַתִּיק יוֹמִין, וּבִיסּוּמָא דָּא גָּרִים לְאִינּוּן מִצְחִין דִּלְתַתָּא לְאִתְבַּסְּמָא זְעֵיר. אֲבָל בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְגַּלְּיָא לְגַמְרֵי, כֻּלְהוֹ מָארֵי דִּינִין מִתְעַבְּרָן לְגַמְרֵי.

תָּא חֲזֵי, בִּסְטַר מְסָאֲבָא כְּתִיב "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ" (ירמיהו ג, ג). דְּהָא בְּמִצְחָא קָאִים כָּל דְּיוֹקְנָא כְּמָה דַּאֲמִינָא, בְּגִין כָּךְ תּוּקְפָּא דָּבָר נַשׁ בְּמִצְחָא אִיהוּ. וּבְגָלְיָת כְּתִיב "וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ" (שמואל א' יז, מט) דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ, לְתַבְרָא לֵיהּ. אֲבָל לְעֵילָא לְעֵילָא וַדַּאי מִצְחָא דָּא עִלָּאָה קָאִים לְבַסְמָא דִּינָא כִּדְקָא חֲזֵי.

חוֹטָמָא דְּרֵישָׁא שַׁפִּירוּ דְּפַרְצוּפָא אִיהוּ. מִתַּמָּן נָשִׁיב רוּחָא מִגּוֹ מוֹחָא. וְרוּחָא דָּא קָאִים לְאִתְּעָרָא לְכָל מָאן

ביאור נופת צופים

(דף קלב' עמוד א') וְשֶׁבַע אִתְפַּשְׁטוּ מִינֵּיהּ, וְרָזָא ז' גִּלְדִין דְּעֵינָא. ושבעה מתפשטים ממנה וזה סוד שבע הקרומים של העין,  אֲבָל כֹּלָּא בְּגִין רָזָא עִלָּאָה קָאִים, דְּהָא אִלֵּין קָיְימִין לְאַקָּמָא סְדָרִין בְּדוּכְתַּיְיהוּ. אבל הכל בגלל סוד עליון עומד שהרי אלו עומדים להעמיד הסדרים במקומם, וְכֹלָּא הָכִי בִּתְלָת אִתְפְּרַשׁ, מִסִּטְרָא דִּתְלַת רֵישִׁין. וְכֹלָּא בְּרָזָא דְּשֶׁבַע, דְּהָכִי תַּלְיָין כֻּלְהוֹ דַּרְגִּין בְּשֶׁבַע כַּמָּה דְּאִתְּמָר. והכל כך בשלוש מתפרש – מצד שלושת הראשים, והכל בסוד השבע, שכך תלויים כל המדרגות בשבע כמו שנתבאר, בְּגִין כָּךְ עֵינָא אִיהוּ תְּלָת וּשֶׁבַע. אֲבָל כָּל חִיוָּרָא נָמֵי הָכִי סָלִיק לִתְלַת וּשֶׁבַע וַדַּאי, כֹּלָּא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ. לכן העין היא ג' וז', אבל כל לבן כמו כן  עולה לג' וז' – הכל כמו שצריך.

מִצְחָא דְּרֵישָׁא דָּא מִצְחָא דְּרַעֲוָא דְּקָאִים לְאִתְגַּלָּאָה לַזְּמַנִּין. דְּהָא עַיְנִין קָיְימִין תָּדִיר בְּאַשְׁגָּחוּתָא דְּלָא פָּסִיק, דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַקָּמָא כֹּלָּא בְּרַחֲמֵי. מצח הראש הוא מצח הרצון שעומד להתגלות לפרקים. שהרי העיניים עומדים תמיד להשגיח ללא הפסקה, שכך צריך להקים להעמיד הכל ברחמים, אֲבָל מִצְחָא דָּא בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְגַּלֵּי, כֻּלְהוֹ מָארֵי דִּינִין מִתְעַבְּרָן מִקַמֵּיהּ לְגַמְרֵי וְלָא שָׁלְטִין. אבל מצח זה בזמן שמתגלה, כל בעלי הדינים עוברים ומסתלקים לגמרי מלפניו ולא שולטים. בְּגִין כָּךְ דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי תָּדִיר אֶלָּא לְזִמְנִין. לכן לא צריך שיתגלה בתמידות אלא רק לפרקים כמו שכתוב דִּכְתִיב "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְהֹוָה עֵת רָצוֹן" (תהלים סט, יד) אִשְׁתְּמַע דְּלָאו תָּדִיר אִיהוּ הָכֵי. משמע שלא ממתק בתמידות הוא כך.

אֲבָל תָּא חֲזֵי, לְתַתָּא מִצְחָא בְּדִינָא אִיהוּ וַדַּאי. מַאי רָזָא? אֶלָּא תָּא חֲזֵי, תְּלָת מוֹחִין קָיְימִין גּוֹ רֵישָׁא, דַּעַת אַנְהִיר לְקִבְלֵיהּ בְּגוֹ מִצְחָא. אבל בוא וראה למטה המצח נמצא בדין ודאי. מהו הסוד? אלא בא וראה, ג' מוחין עומדים בתוך הראש של ז"א, דעת מאיר כנגדם בתוך המצח. תָּמָן מִתְגַּלְּיָין אִינוּן חָמֵשׁ גְּבוּרָאן, בְּגִין כָּךְ מִצְחָא סוּמְקָא קָאִים, וְדָא הָכִי אִצְטְרִיךְ, בְּגִין לְתַבְרָא קַמֵּיהּ אִינוּן קְלִיפִין. שם מתגלים אלו החמש גבורות, לכן המצח באדמימות עומד, וזה שכך צריך כדי לשבור לפניו את הקליפות.

וְתָא חֲזֵי, בְּמִצְחָא כ"ב אַתְוָן קָיְימִין דְּנָפְקִין מִגּוֹ בִּינָה, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ, וְדָא בִּיסּוּמָא נָמֵי לְהַהוּא מִצְחָא, אֲבָל עַד הָכָא כֹּלָּא בְּדִינָא תָּלֵּי, וְדָא אִצְטְרִיךְ וַדַּאי לְשְׁוָּאָה דְּחִילוּ עַל חַיָּיבָא. ובא וראה, במצח עומדים כ"ב אותיות שיוצאות מתוך הבינה והכל צריך, וזה גם כן מיתוק לאותו המצח, אבל עד כאן הכל תלוי בדין, וזה צריך כדי להשרות הפחד על החוטאים.

אֲבָל תָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּמִצְחָא כָּל דְּיוֹקְנָא אִשְׁתְּרַשׁ לְאִתְחֲזָאָה וְכֹלָּא בִּגְבוּרָה (דף קלב' עמוד ב') וַדַּאי, וְיִדְחֲלוּן מִינֵּיהּ כֹּלָּא. אבל בא וראה, בזה המצח נשרשים כל הדיוקנאות להראות, והכל בגבורה ודאי שיפחדו ממנו הכל. אֲבָל בְּגִין דְּאִיהוּ דִּינָא תַּקִּיפָא, כַּמָּה בִּיסּוּמִין אִצְטְרִיכָן לֵיהּ. וּתְפִילִין בְּקִעִין בְּהַהוּא מִצְחָא וְנָפְקִין לְבַר, וְדָא אִיהוּ בִּיסּוּמָא לְגַבֵּיהּ. אבל בגלל שהוא דין קשה, הרבה מיתוקים צריכים לו. והתפילין בוקעים באותו המצח ויוצאים לחוץ, וזה הוא מיתוק עבורו.

וְתוּ אִית צִּיץ מִסִּטְרָא דְּאַבָּא, וְדָא אִתְחָזֵי לְכַהֲנָא רַבָּא.  וכן יש כענין זה ציץ מצד אבא, וזה ראוי לכהן הגדול. וּבְזִמְנָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה בְּכָל יוֹמָא, אִתְגַּלְיָא מִצְחָא דָּא דִּלְתַתָּא בְּגִין לְאַכְפְּיָא קְלִיפִין. ובזמן זמן תפילת המנחה בכל יום, מתגלה מצח זה למטה כדי לכפות הקליפות. וּבְגִין כָּךְ אִצְטְרִיךְ תְּפִלִּין בִצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, דְּהָא הָכִי אִצְטְרִיךְ לְבַסְמָא הַהוּא מִצְחָא. לפיכך, צריך להניח תפילין בתפילת מנחה, שהרי כך צריך להתמתק מאותו המצח. אֲבָל בְּשַׁבְּתָא דְּנַיְחָא אִשְׁתְּכַח וּבִיסּוּמָא אִיהוּ יַתִּיר, תְּפִלִּין לָא אִתְחֲזוּן, דְּלָא לְאַחֲזָאָה פְּגִימוּ בְּיקָרָא דְּשַׁבְּתָא, כָּל דָּא לְתַתָּא. אבל בשבת כשנמצאת המנוחה, והמתיקות היא גדולה, התפילין לא נצרכים, שלא להראות פגם בכבוד השבת, וכל זה למטה. אֲבָל לְעֵילָא מִצְחָא אִתְבְּסַם בִּבְסִימוּ עִלָּאָה דְּעַתִּיק יוֹמִין, וּבִיסּוּמָא דָּא גָּרִים לְאִינּוּן מִצְחִין דִּלְתַתָּא לְאִתְבַּסְּמָא זְעֵיר. אֲבָל בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְגַּלְּיָא לְגַמְרֵי, כֻּלְהוֹ מָארֵי דִּינִין מִתְעַבְּרָן לְגַמְרֵי. אבל למעלה המצח מקבל מיתוק עליון מעתיק יומין מכח קדושת השבת, והמיתוק זה גורם לאלו המצחים שלמטה למיתוק מועט – הגדול לאין ערוך מיום חול, אבל בשעה שמתגלה לגמרי, כל בעלי הדינים מסתלקים לגמרי.

תָּא חֲזֵי, בִּסְטַר מְסָאֲבָא כְּתִיב בוא וראה, מצד הטומאה כתוב "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ" (ירמיהו ג, ג). דְּהָא בְּמִצְחָא קָאִים כָּל דְּיוֹקְנָא כְּמָה דַּאֲמִינָא, בְּגִין כָּךְ תּוּקְפָּא דָּבָר נַשׁ בְּמִצְחָא אִיהוּ. שהרי במצח עומד הדיוקן כמו שאמרנו, לכן כל תוקפו של הבן אדם במצח הוא. ובגלית כתוב, וּבְגָלְיָת כְּתִיב "וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ" (שמואל א' יז, מט) דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ לְתַבְרָא לֵיהּ. אֲבָל לְעֵילָא לְעֵילָא וַדַּאי מִצְחָא דָּא עִלָּאָה קָאִים לְבַסְמָא דִּינָא כִּדְקָא חֲזֵי. שכך נצרך לשבור אותו, אבל למעלה למעלה ודאי מצח זה העליון עומד למתק הדין כמו שראוי. 

חוֹטָמָא דְּרֵישָׁא שַׁפִּירוּ דְּפַרְצוּפָא אִיהוּ. חוטם מהראש – יופיו של פרצוף הוא, מִתַּמָּן נָשִׁיב רוּחָא מִגּוֹ מוֹחָא, וְרוּחָא דָּא קָאִים לְאִתְּעָרָא לְכָל מָאן [דְּאִתְחֲזֵי לְמֶעֱבַד עוֹבָדוֹי]. משם נושבת רוח פנימיות המוח, וזו הרוח עומדת לעורר כל מי שראוי לעשות פעולותיו.