Skip to content

תיקוני זוהר תניינא | דף קמז המשך תקונא שתין ותשעה

(דף קמז' עמוד א') לְאוֹקָרָא תָּדִיר לְאִתְּתֵיהּ.

וְעוֹד בְּזֹהַר דָּא כַּמָּה תִּיקּוּנִין מִּתְתַּקְנָן בְּכֻלְהוֹ עָלְמִין. דְּהָא בְּזִמְנִין דְּמִילִּין דִּילֵיהּ נָחֲתִין לְתַתָּא כֻּלְהוֹ אִתְנְהִירוּ בֵּיהּ. וְכַמָּה חֲשׁוּכָא דְּאִתְתַּקַּף בְּהוּ מִסִּטְרָא דְּגָלוּתָא נִתַּר וְאָזִיל. וְעִם כָּל דָּא לָא אִתְפְּרַשׁ לְגַמְרֵי וְנָחִית לְתַתָּא אֶלָּא זְעֵיר לְזִמְנִין. אֲבָל כֹּלָּא קָאִים וְיֵחוּת כֹּלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. וְעַד חֲשׁוּכָא דָּא לָא נָחִית, הָכִי תִּיקּוּנָא דָּא עִלָּאָה לָא אִתְגַּלְיָא לְתַתָּא, אֶלָּא כֹּלָּא בְּזִמְנָא חֲדָא, דִּכְתִיב "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ… וְעָלַיִךְ" (ישעיהו ס, ב) וְכוּ'.

וְכַמָּה תִּיקּוּנִין אָחֲרָנִין דְּמִתְתַּקְּנָן, כֹּלָּא בְּהַאי זֹהַר יִתְתַּקַּן וַדַּאי. וּבֵיהּ "וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד" (זכריה ג, ט). יוֹם דִּכְתִיב בֵּיהּ "יִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט) מִסִּטְרָא דְּהַהוּא מַזָּלָא עִלָּאָה. וּמְקוֹרָא דְּכֹלָּא חָכְמָה סְתִימָאָה דְּבַהּ יִתְדַּכּוּן כֻּלְהוֹ עָלְמִין. וּבָהּ "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהֹוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט). 'וּמָשִׁיחַ, מְצִיאָה וְעַקְרָב בָּאִים בְּהֶסַּח הַדַּעַת' (סנהדרין צז). מָּשִׁיחַ דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא. מְצִיאָה דָּא שְׁכִינְתָּא. עַקְרָב דָּא גּוֹג רַשִׁיעָא. דְּנָחָשׁ אִתְּמָר בֵּיהּ 'אֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לָא יַפְסִיק' (ברכות ל). וְדָא ס"מ דְּמִתְלַבַּש בְּהַהוּא חַיָּיבָא. 'אֲבָל עַקְרָב פּוֹסֵק' (שם). דְּעַקְרָב אִיהוּ 'עָקָר בַּיִת' דְּאִתְּמָר בֵּיהּ "עַל יְהֹוָה (דף קמז' עמוד ב')  וְעַל מְשִׁיחוֹ" (תהלים ב, ב). כֻּלְהוֹ אִלֵּין אָתְיָין בְּהֶסַּח הַדַּעַת, דָּא דַּעַת עִלָּאָה, דְּאִיהוּ רָם עַל כָּל דַּרְגִּין וְלָא אִשְׁתְּמוֹדָע לְתַתָּא. דְּדַעַת אַחֲרָא קָאִים לְתַתָּא בְּגִילּוּיָא. אֲבָל דַּעַת עִלָּאָה דָּא מַזָּלָא, לָא אִתְגַּלְיָא וְלָא אִתְדְּבַק. בְּגִין כָּךְ הֶסַּח הַדַּעַת אִיהוּ וַדַּאי.

וְהָא אֵלִיָּהוּ נְבִיאָה מְהֵימְנָא אָתֵי פָּתַח וְאָמַר ר' ר' "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז) אִלֵּין קָמַץ וּפַתַּח. "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם" (בראשית א, טז) דָּא חוֹלָם. "וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (שם) דָּא חִירִק. וְאָת הַכּוֹכָבִים שְׁאָר כָּל נִקוּדִין. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר" (קהלת ה, ז) וְכוּ'. דְּהָכִי וַדַּאי מִילִין תַּלְיָין דָּא מִן דָּא, לְאִתְחֲזָאָה דְּכֹלָּא יִחוּדָא חֲדָא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ בַּהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין.

תָּא חֲזֵי, נִיקוּדִין כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין אַחְזְיָין בְּאַתְוָן, דְּאִינוּן מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרַיְיהוּ. וְקָמַץ וּפַתַּח אִלֵּין תְּרֵין נְהוֹרִין רַבְרְבָן, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא שְׁקִילִין כַּחֲדָא. דְּתָמָן שֵׁירוּתָא דְּכָל מִילִין בְּרֵישָׁא דְּעַתִּיקָא מִּתְתַּקְנָן בְּחֶסֶד וּגְבוּרָה וַדַּאי וְאִתְּמָר. וְקָמַץ סָתִים. פָּתַח פָּתִיחַ לְאַנְהָרָא לְעָלְמָא. קָמַץ בְּשֶׁבַע אִתְתַּקַּן, דְּאִינוּן שֶׁבַע תִּיקּוּנֵי רֵישָׁא. דְּאַף עַל גַּב דְּתִיקּוּנִין אִלֵּין בְּמוֹחָא נָמֵי אִשְׁתַּכְּחָן, אֲבָל עִיקָּרָא בְּגִין דְּאִיהִי בְּרֵישָׁא מִתְחַבְּרָא כַּחֲדָא, וְדָא שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא, דְּכֹלָּא תַּלְיָא בְּשֶׁבַע וַדַּאי וְהָא אִתְּמָר.

ביאור נופת צופים

(דף קמז' עמוד א') לְאוֹקָרָא תָּדִיר לְאִתְּתֵיהּ. לכבד את אשתו.

וְעוֹד בְּזֹהַר דָּא כַּמָּה תִּיקּוּנִין מִּתְתַּקְנָן בְּכֻלְהוֹ עָלְמִין. ועוד, בזוהר הזה כמה תיקונים נתקנים בכל העולמות, דְּהָא בְּזִמְנִין דְּמִילִּין דִּילֵיהּ נָחֲתִין לְתַתָּא כֻּלְהוֹ אִתְנְהִירוּ בֵּיהּ. שהרי בזמנים שדברי הזוהר יורדים למטה בעת שעוסקים בו – כל העולמות מאירים ממנו, וְכַמָּה חֲשׁוּכָא דְּאִתְתַּקַּף בְּהוּ מִסִּטְרָא דְּגָלוּתָא נִתַּר וְאָזִיל. וכל החושך שהתחזק בהם בזמן הגלות – יפול וילך, וְעִם כָּל דָּא לָא אִתְפְּרַשׁ לְגַמְרֵי וְנָחִית לְתַתָּא אֶלָּא זְעֵיר לְזִמְנִין. ועם כל זה, לא יפרד לגמרי וירד לטמיון בפעם אחת, אלא מעט מעט ובשיעורים, אֲבָל כֹּלָּא קָאִים וְיֵחוּת כֹּלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי אבל הכל עומד בתהליך של גאולה, וירד כל החושך לעתיד לבוא, וְעַד חֲשׁוּכָא דָּא לָא נָחִית, ועד שהחושך הזה לא יפול, הָכִי תִּיקּוּנָא דָּא עִלָּאָה לָא אִתְגַּלְיָא לְתַתָּא, אֶלָּא כֹּלָּא בְּזִמְנָא חֲדָא, דִּכְתִיב ועד שהחושך הזה לא ירד לגמרי, זה התיקון העליון לא יתגלה למטה, אלא הכל יתגלה בפעם אחת, ככתוב "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ… וְעָלַיִךְ" (ישעיהו ס, ב) וְכוּ'.

וְכַמָּה תִּיקּוּנִין אָחֲרָנִין דְּמִתְתַּקְּנָן, כֹּלָּא בְּהַאי זֹהַר יִתְתַּקַּן וַדַּאי. והרבה תיקונים אחרים שנתקנים, כולם בזה הזוהר יתקנו ודאי. ובו נאמר וּבֵיהּ "וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד" (זכריה ג, ט). יוֹם דִּכְתִיב בֵּיהּ יום שנאמר בו "יִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט) מִסִּטְרָא דְּהַהוּא מַזָּלָא עִלָּאָה. מצד אותו המזל העליון – נוצר חסד. וּמְקוֹרָא דְּכֹלָּא חָכְמָה סְתִימָאָה דְּבַהּ יִתְדַּכּוּן כֻּלְהוֹ עָלְמִין. ומקור הכל היא החכמה סתימאה שבה יטהרו כל העולמות, מסוד ים החכמה ועליה נאמר וּבָהּ "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהֹוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט).

'וּמָשִׁיחַ, מְצִיאָה וְעַקְרָב בָּאִים בְּהֶסַּח הַדַּעַת' (סנהדרין צז). מָּשִׁיחַ דָּא הוא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, מְצִיאָה דָּא זו שְׁכִינְתָּא. עַקְרָב דָּא הוא גּוֹג רַשִׁיעָא. דְּנָחָשׁ אִתְּמָר בֵּיהּ נחש נאמר בו 'אֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ לָא יַפְסִיק' (ברכות ל). וְדָא ס"מ דְּמִתְלַבַּש בְּהַהוּא חַיָּיבָא הנחש הוא ס"מ שמתלבש באותו החוטא, ואם לא יתגרה בו האדם – לא יכישו ויתרחק ממנו.
'אֲבָל עַקְרָב פּוֹסֵק'
(שם), דְּעַקְרָב אִיהוּ 'עָקָר בַּיִת' אבל עקרב (שהיא פלונ') נאמר בה פוסק. עקרב נוטריקון עק"ר בי"ת, שסודו גוג הרשע שהוא "בית גאים" (ראה) שיעשה מלחמה שנאמר בו, דְּאִתְּמָר בֵּיהּ "עַל יְהֹוָה (דף קמז' עמוד ב')  וְעַל מְשִׁיחוֹ" (תהלים ב, ב) שרוצה לעקור הכל (ראה).

כֻּלְהוֹ אִלֵּין אָתְיָין בְּהֶסַּח הַדַּעַת, דָּא דַּעַת עִלָּאָה. וכולם באים לתיקונם בהיסח הדעת שהוא הדעת העליון דעתיק [הסח – במקרה, בלשון התורה מקרה הוא דבר נעלם המגיע בפתאומיות], דְּאִיהוּ רָם עַל כָּל דַּרְגִּין וְלָא אִשְׁתְּמוֹדָע לְתַתָּא, שהוא גבוה על כל המדריגות ולא נודע למטה, דְּדַעַת אַחֲרָא קָאִים לְתַתָּא בְּגִילּוּיָא שיש דעת אחרת דז"א שעומדת למטה בגילוי. אֲבָל דַּעַת עִלָּאָה דָּא מַזָּלָא, לָא אִתְגַּלְיָא וְלָא אִתְדְּבַק. אבל הדעת העליונה דעתיק הגנוזה באוירא ושם נשרש מזל ונקה, ולא מתגלה ולא נקשרת,  בְּגִין כָּךְ הֶסַּח הַדַּעַת אִיהוּ וַדַּאי לכן דעת דעתיק נקרא "הסח הדעת" מלשון 'העלם הדעת' המתלבש בהעלם במזל.

ג' הבחינות עומדות זה כנגד זה טרם הגיע הבריאה לתיקונה, ודעת דעתיק מנהיגם בהעלם לתיקונם.

וכתב בקל"ח פתח צ"ט: "דעת דעתיק המתלבשת כין כתרא ומוחא דא"א, זהו מ"ש הרב זללה"ה, שדעת דעתיק עומד גנוז באוירא, רוצה לומר – שאינו מלובש כמו שאר הז' [תחתונות], אלא גנוז שם. וההפרש הוא זה, מלובש: רוצה לומר, שמחזיק ההנהגה של המלביש. אך גנוז – הוא חוץ מזה הענין, ועומד שם לאיזה תכלית אחר – לקבל ענין מעשה בני האדם בסוד ההנהגה של עתה [טרם הגיענו לאחרית הימים], והיינו שאין ענינו להחזיק הנהגת א"א, אלא לקבל מהנהגתו מה שיש לקבל, ולהביאו אל הרישא, שהיא המעבר האמיתי אל הנצחיות, בסוד ספיקותיה, כנזכר למעלה, ששם מושגחים כל הדברים לפי הכל על ידי עבר עתיד והווה. נמצא דעת עומד ומקבל כל עניני א"א. ומשם עולים לעבור בהשגחת הרדל"א, ומשם להיות נקבעים בנצחיות" עכ"ל.

על פי דבריו יוצא ביאור נפלא על ג' הבחינות שהזכירו חכמינו במסכת סנהדרין, שסודם ראשי הנהגת הבחירה טרם תיקון הבריאה, ותכליתן ג' תיקוני אחרית הימים המונהגים מדעת דעתיק:
מָּשִׁיחַ דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא: משי"ח גימ' נח"ש שעומד כנגד הנח"ש שהוא שורש הרוע והקילקול ולעתיד לבוא מכניעו ועוקר את הרע והקילקולים.
מְצִיאָה דָּא זו שְׁכִינְתָּא: שנאמר 'מצא אשה מצא טוב' שהיא הגבירה מלכות דאצילות וכנגדה 'מוצא אני מר ממות את האשה' שרוצה לרשת ח"ו את מקומה, ובאחרית הימים יודע שמלכותו בכל משלה אף בזמן ההעלם "בסוד מלכות דקדושה המתלבשת בקליפות להכניעם".
עַקְרָב דָּא גּוֹג רַשִׁיעָא: עקר"ב נוטריקון עק"ר בי"ת שרוצה לעקור הכל שהיא השכינה וכל קומת הקדושה הנקראת בית ה', ולעתיד לבוא "בית גאים יסח ה'". כדין בההוא זמנא "ויצב גבול אלמנה". "המלחמה האחרונה יהיה מלחמת גוג ומגוג, שאז ישראל יקומו כארי וכלביא לנקום נקמתם מן האומות אשר לחצו אותם בגלותם… ומלחמת גוג ומגוג היא השליטה האחרונה שיחשוב ס"מ הרשע לשלוט על הקדושה. ויהיה הבירור האחרון שצריך להעשות. ואז יוודע יחודו של המאציל יתברך שמו. פירוש עט"ר על פר' בלק, במדבר.

וְהָא אֵלִיָּהוּ נְבִיאָה מְהֵימְנָא אָתֵי פָּתַח וְאָמַר ר' ר' והנה אליהו הנביא הנאמן, בא, פתח ואמר, רבי רבי הרמח"ל, ומפרט את ראשי הניקודין:
"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים"
(בראשית א, טז) אִלֵּין אלו קָמַץ וּפַתַּח. כנגד כתר והחכמה שהם סוד ב' ראשית.
"אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם"
(בראשית א, טז) דָּא חוֹלָם. כנגד ז"א והם הניקודים שמעל האותיות.
"וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה"
(שם) דָּא חִירִק. כנגד הנוק' שהם הניקודין שמתחת לאותיות.
וְאָת הַכּוֹכָבִים שְׁאָר כָּל נִקוּדִין.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בוא וראה, כתוב: "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר"
(קהלת ה, ז) וְכוּ'. דְּהָכִי וַדַּאי מִילִין תַּלְיָין דָּא מִן דָּא, שכך ודאי הדברים תלויים זה מזה, לְאִתְחֲזָאָה דְּכֹלָּא יִחוּדָא חֲדָא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ בַּהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין להראות שהכל ביחוד אחד שלא נפרד ממנה מהמלכות לעולם ולעלמי עולמים.

תָּא חֲזֵי, נִיקוּדִין כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין אַחְזְיָין בְּאַתְוָן, דְּאִינוּן מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרַיְיהוּ. בוא וראה, הניקודות, הרבה סודות עליונים נראים באותיות, והאותיות מונהגות אחריהן. וְקָמַץ וּפַתַּח אִלֵּין תְּרֵין נְהוֹרִין רַבְרְבָן, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא שְׁקִילִין כַּחֲדָא. וקמץ ופתח אלו שני אורות גדולים ועצומים, ימין ושמאל שקולים כאחד. דְּתָמָן שֵׁירוּתָא דְּכָל מִילִין בְּרֵישָׁא דְּעַתִּיקָא מִּתְתַּקְנָן בְּחֶסֶד וּגְבוּרָה וַדַּאי וְאִתְּמָר. שם תחילת כל הדברים, בראש עתיק – נתקנים ראשי אריך מחסד וגבורה דעתיק שמתלבש בהם ודאי, וזה נתבאר. וְקָמַץ סָתִים. וקמץ בסוד הכתר סתום. פָּתַח פָּתִיחַ לְאַנְהָרָא לְעָלְמָא. פתח בסוד החכמה פתוח להאיר לעולם.

קָמַץ בְּשֶׁבַע אִתְתַּקַּן, דְּאִינוּן שֶׁבַע תִּיקּוּנֵי רֵישָׁא. קמץ, בשבע נתקן, שהם שבע תיקוני הראש. דְּאַף עַל גַּב דְּתִיקּוּנִין אִלֵּין בְּמוֹחָא נָמֵי אִשְׁתַּכְּחָן, ואע"ג שהתיקונים האלה נמצאים גם כן במוח החכמה, אֲבָל עִיקָּרָא, בְּגִין דְּאִיהִי בְּרֵישָׁא מִתְחַבְּרָא כַּחֲדָא, וְדָא שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא, דְּכֹלָּא תַּלְיָא בְּשֶׁבַע וַדַּאי וְהָא אִתְּמָר. אבל העיקר הוא הכתר, בגלל שהוא בראש ומחברם כאחד, וזה תחילת הכל, שכולם תלויים בשבע התיקונים ודאי, וזה נתבאר.