מאמר הגאולה | פרק ח'. חרב של שלום.

מאמר הגאולה | כוח "השלום" – חיבור יסוד ומלכות שהוא כוח היחוד, עורך מלחמה בזמן הגלות עם הס"א העומדים בסוד הפירוד.

והנה עד עתה הודעתיך סודות גדולים ועצומים וראית דרך הגאולה דרך נשגב ורם במחשבות יוצרנו ועצתו התמימה. ועתה אודיעך עוד סודות גדולים לראות איך הדברים נקשרים זה בזה.

כי בראשונה עשה המאציל צד הקדושה וצד הטומאה ובזה הענין תלויים כל עניני העולם למגדול ועד קטן. ואומר לך עתה סוד יפה מאד, כי הנה כתוב "הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר" וגו'. ולהעמידך על אמתת הענין אקדים לך הקדמות בקצרה. ותדע כי כשהשכינה מאירה בכל תקוניה הגדולים, מאור אחד תפש לו מקום בראשונה – שאין אור אחר נחשב לפניו מפני רוב גדולתו ותפארתו, ונקרא שם המאור הזה "שלום". בהיות המאור הזה מתחזק – בו נקשרים כל הבריות מקטנם ועד גדולם, וכאשר יהיה הוא משפיע בהם הנה כלם יהיו במנוחה גדולה.

ותדע מאין יצא המאור הזה, כי הוא מאור אחד 'מעצם היסוד' הוא נמצא. וכאשר נתחבר התפארת עם המלכות בראשונה לברוא את העולם, אז נתחזק את המאור הזה מאד. ולמה נתחזק? אלא שכן נתחבר בו 'היסוד העליון' הנקרא גם כן "שלום", ואז נקרא שם המאור התחתון כמו כן "שלום" – כמו העליון המאיר בו. ובהתחבר השלום העליון והתחתון נאמר "בורא ניב שפתים שלום שלום" וכו', כי אז נמצא השפע שלם והמנוחה מתפשטת בכל.

והקליפה שונאת השלום הזה שכן כתיב "רבת שבעה לה נפשי עם שונא שלום" כי במקום שנמצא השלום הזה בצד הקדושה – נמצאת המלחמה כנגדה בצד הטומאה ועל זה הסוד נאמר "עת מלחמה ועת שלום", כי לילית היא עת מלחמה, והשכינה הקדושה היא עת שלום.

ועתה תבין הענין עוד היטב. כי בהתגבר מדריגות הקדושה ובהתחזקם לשלוט, ימשכו כל הדברים בשמחה ובאהבה גדולה ויחוד בניהם, כי כן הם מיוחדים בשרשם. אבל הטומאה היא להיפך, כי כלם פרודים הם מפני הדין הקשה המתגבר בהם ולא נמצא ביניהם אהבה ואחוה ולא יחוד כלל, אלא בהתחזקם לפעול לא יצא מהם אלא ריבות ומדנים, והוא הענין שנאמר "יתפרדו כל פועלי און". ועל כן נאמר "עת מלחמה ועת שלום", כי במקום ששם נמצא השלום בקדושה – שם המלחמה בטומאה. ואלו הדברים נודעים למי שהורגל מאד בדרכי החכמה כי הם עמוקים מאד. ועל זה הענין נאמר "עם הארץ מכה ובועל" כי כן בשרשם ולא אאריך פה בזה.

בגאולה יתגבר כוח השלום ויהפוך להיות "חרב של שלום" ויאבד את הטומאה.

ונחזור לענינינו כי הקליפה שונאה השלום הזה. וכאשר יותן לה כח ממעשה התחתונים, הנה תחשיך אור זה השלום, והוא מה שכתוב "וליוצא ולבא אין שלום". אבל בשעה שהקדושה עומדת בתקפה, אז יתחזק השלום הזה מאד, ובו יהיו נחים ושוקטים כל הבריות, כי כלם מקבלים על ידו במנוחה רבה. ועל זה הענין נאמר "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד".

והענין כי השלום העליון הוא המחזיק התחתון להראות ולהגלות ברוב כח ועצמה גדולה, כי בהחשיך הקליפה נסתר השלום, ובהחלשה נאמר "ונתתי שלום בארץ" כי אז מתגבר ונראה בכח העליון שנתחבר בו, והנה אז "ושכבתם ואין מחריד". וסוד "ושכבתם" הוא סוד "וישכב במקום ההוא", ואמר "והשבתי חיה רעה מן הארץ" "כי לא יוסיף יבא עוד" במקום הקדש "ערל וטמא" – ועל כן "וחרב לא תעבור בארצכם", ואמרו החכמים ז"ל "אפילו חרב של שלום" והוא סוד גדול מאד. כי הנה השלום הזה הוא ששנאוהו הרשעים אנשי הטומאה כמו שפירשתי לך על הפסוק "עם שונא שלום". וכאשר יתעורר המלך ב"ה לגאול את עמו, ובכל פעם שהושיעם אז הוציא חרב נוקמת מן השלום הזה, והוא החרב שנאמר בו "וחרב פיפיות בידם" כי כן מתחזק להיות שלום לישראל, וזה נקרא 'חרב של שלום'.

ונמצא שבהתגבר הטומאה, תצא החרב הזאת ותתגבר לקראתה והיא תכלנה! אך להיות כי שרש החרב הוא השלום על כן כתוב "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", כי אם ירצו להשתעבד תחת השלום יש להם מקום, ואם לא ירצו וימרודו אז "והכית כל זכורה לפי חרב". ונמצא שזאת היא החרב היוצאת מן השלום.

אך כאשר יהיה העולם בתיקונו, לא תהיה עוד החיה רעה הזאת, כי כן כתוב "בלע המוח לנצח" ואז לא יהיה צורך לזאת החרב כלל, כי הכל בשלוה ונחת יהיה. ועל זה הענין אמר הכתוב "והיתה מנוחתו כבוד" ונמצא לך שתקון כל הבריאה תלויה בהכרת הקליפות כי הלא אלה הם המחשיכים אור השלום הזה שבו תלויה כל שלות העולם. וכאשר יעברו אלה מן העולם ישאר העולם בשלום לבדו ובמנוחה, וזה הטוב המובחר שבכל הנחמות שאנו מצפים להיות תקון העולם ברוב שלימותו מאין מחריד.