מ. החכמה | תכלית הבריאה – שיכירו הנבראים מקורם.

מ. החכמה תכלית הבריאה – שיכירו הנבראים שהוא ית' יסודם ומקורם ויהיו נסמכים עליו ית'.

ואמנם צריך שתתבונן שאין הכונה לומר שהיה האדון ב"ה מוכרח בדבר הזה, שלא היה אפשר לו לברוא הנבראים זולת זה, כי הנה אי אפשר לנו לדמות בו ית' הכרח כלל כי כל יכול הוא, אמנם בחפצו ורצונו רצה בזה. ועומק זה הענין הוא שהנה כיון שכל תכלית הבריאה לא היה אלא לשימצא מי שיוכל ליהנות בשלימות שבו ית', על כן גזרה חכמתו שיהיה הכל תלוי בו ונסמך עליו, פירוש: שהיה רצונו ית' ליעשות הוא עצמו יסוד וסמך לכל המציאיות שיסמכו עליו ויתלה מציאותם בו.

ונמצא שלא הספיק לו להיות עם נבראיו ביחס הסבה הפועלת עם פעולה אבל רצה להתיחס להם כעין יחס המקור והשרש עם הנמשך ממנו ששניהם מין אחד, והתולדה נמשכת ממולידה בהמשך טבעי. פירוש: שהנה התולדה ההיא לא תחדל לצאת מהמוליד ההוא אם לא יהיה לה מעכב, וכן לא תצא מהמוליד ההוא תולדה אחרת תחתיה, כן רצה להיות הוא עצמו מקור אל הברואים שגזר שימשכו ממנו בהמשך הטבעי הזה.

ואמנם, דבר זה אי אפשר שימצא אצלו ית' מצד עצמותו כי אמתת מציאותו, לא די שאינה נותנת שימשכו אחרים ממנה אלא אדרבא שוללת כל זולתו, כי הרי אי אפשר שימצא מציאות מוכרח אלא אחד וכמו שביארנו במקום אחר. אך ברצונו ית' ויכלתו – הנה ודאי שהוא יכול ליעשות יסוד למציאיות שירצה כפי מה שירצה לימצא להם. ואולם כשרצה בזה – הנה גזר לימצא אל מציאיות והויות כפי מה שרצה, שבהמצאו להם כן יהיה להם ליסוד ולמקור כמו שבארנו, פירוש שמאותו המציאות שהוא נמצא להם יהיו הם מתהוים ומתקיימים כמו שבארנו, וגם זה לא מצד טבע או חק מוכרח אלא מצד חפצו ית' וגזירת חכמתו שגוזרת שמן המציאות ההוא ימשכו מיני המציאיות שגזרה בם ובו יתקיימו.