תיקוני זוהר תניינא | דף ד המשך תקונא קדמא

(דף ד' עמ' א')  "["הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי] בּוֹא יוֹם יְהֹוָה" (מלאכי ג, כג) וְכוּ' וְעָלֶיהָ אָמַר ועל זה אמר משה "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג), דְּהַוָּה בָּעֵי דְּתִיקּוּנָא יִשְׁתַּלֵּם בְּקַדְמִיתָא. אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בְּעָא הָכִי, דְּהָא זִמְנָא לָא מָטָא. שהיה רוצה שהתיקון יושלם בתחלה כבר בגאולת מצרים. אבל הקב"ה לא רצה כך, כיון שלא הגיע הזמן.

כֵּיוָן דְּחָמָא מֹשֶׁה הָכִי, מֵהַהוּא יוֹמָא שָׁארֵי עוֹבָדוֹי לְאַזְמָנָא תִּיקּוּנִין לְסוֹף יוֹמַיָּא. כיון שראה משה כך, מאותו היום החל במעשיו להזמין תיקונים לסוף הימים, לפיכך בְּגִין כָּךְ "לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים" (דברים לד, יא) וְכוּ', אִלֵּין דְּאִתְפְּקַד מִמַּלְכָּא לְמֶעֱבַד לְהוּ בְּפוּרְקָנָא דְּמִצְרַיִם. האותות והמופתים הם אלו שצווה מהמלך לעשות להם בגאולת מצרים. "וּלְכֹל הַיָּד וְכוּ אֲשֶׁר עָשָׂה", דְּעָבֵיד מִגַּרְמֵיהּ לְאַתְקָנָא תִּיקּוּנִין לְפוּרְקָנָא בָּתְרַיְיתָא. "אשר  עשה" מעצמו להתקין תקונים לגאולה האחרונה. לפיכך,  בְּגִין כָּךְ "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" (דברים לד, יב) דָּא מָּשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, "וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל" (שם) דָּא מָּשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. מַאי מהו הַמּוֹרָא? אֶלָּא בְּגִין מָּשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף דְּאִתְקַשַׁר בֵּיהּ, דִּכְתִיב אלא בשביל משיח בן יוסף שמתחבר בו, וזה "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז, יז). וּבְקַדְמִיתָא מָּשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף קָאִים לְחוֹדֵיהּ, ובתחילה, משיח בן יוסף, יעמוד לבדו, וזה  וְדָא "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" (דברים לד, יב). לְבָתַר אָתֵי מָּשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, וּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף אִתְחַבָּר בֵּיהּ, ואח"כ יבוא משיח בן דוד, ומשיח בן יוסף יתחבר בו, וזה, "וְהָיוּ לַאֲחָדִים" וַדַּאי. "הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה" (שם) 'וְהַמַּתְחִיל בַּמִּצְוָה אוֹמְרִים לוֹ גְּמוֹר' (ירושלמי פסחים י, ה) לְזִמְנָא דְּאָתֵי דְּיֵיתֵי אִיהוּ בַּהֲדֵי תְּרֵין מְשִׁיחִין לְמִפְרַק לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל פּוּרְקָנָא שְׁלִים. ולעתיד לבא, יבוא משה יחד עם ב' המשיחין לגאול את ישראל גאולה שלימה.

קָם אֵלִיָּהוּ נְבִיאָה מְהֵימְנָא פָּתַח וְאָמַר, ר' ר' זַכָּאָה חוּלָקָךְ דְּאַנְתְּ הֲוֵית סַמְכָא לִשְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא, וְהַשְׁתָּא אַנְתְּ כּוּרְסֵי יְקָרָא לְגַבָּהּ. קם אליהו הנביא הנאמן  פתח ואמר, רבי רבי הרמח"ל, אשרי חלקך שאתה היית משענת לשכינה בגלות, ועכשיו אתה כסא כבוד עבורה. וְכַד תִּיפּוּק מִגָּלוּתָא אַתְּ תְּהֵא מְנַהֵל לָהּ, (דף ד' עמ' ב')  דְּעַל הַאי כְּתִיב וכאשר השכינה תצא מהגלות אתה תהיה מנהל לה. ועל זה העניין נאמר בזמן הגלות "אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים" (ישעיהו נא, יח) וְכוּ'. אַמַּאי מדוע נאמר "אֵין מְנַהֵל לָהּ"? אֶלָּא מִשּׁוּם דְּ"אֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ" (שם), וּמָארֵי קַבָּלָה אִתְּמָר בְּהוּ ובעלי הקבלה נאמר בהם "חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם" (תהלים לא, כה). דִּשְׁכִינְתָּא מִסִּטְרָא דְּגוּפָא סָבְלַת מַרְעִין דְּיִשְׂרָאֵל, וְאִתְּמָר בָּהּ "שְׁחוֹרָה אֲנִי" (שיר השירים א, ה). ומצד גוף השכינה שבה נכללים כלל עולמות הנפרדים ובפרט הנשמות והמלאכים, סובלת השכינה נגעי ישראל ונאמר בה "שחורה אני" מצד חושך הגלות שמשחיר אותה, כְּדֵין "וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים" (דברים כב, ו) והאם שהיא השכינה רובצת על האפרוחים שהם בעלי התורה, כְּמָה דְּאָמַר "רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" (שמות כג, ה) ונגעיהם הם כמשא כבד עליה.

אֲבָל מִסִּטְרָא דְּנִשְׁמָתָא בְּתֻקְפָּהּ קַיְימַת כִּדְקָא יֵאוֹת, וּמָאן דְּאִתְדַּבַּק בְּהַאי זַכֵי לְתֻקְפָּא עִלָּאָה וְאַתְקִיף לַהּ נָמֵי, בְּגִין כָּךְ "חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם" (תהלים לא, כה), אבל מצד נשמתה שהיא אלוקות, היא עומדת בתוקפה כמו שראוי, ומי שנדבק בה זוכה לחיזוק עליון ומחזק אותה גם כן, ולכן "חזקו ויאמץ לבבכם".  בֵּיהּ "וְנָאוָה" (שיר השירים א, ה) ומצד נשמתה נאמר "ונאוה" שאין השחרות מגיע אליה כלל,

דִּכְתִיב שכתוב  "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי" (מיכה ז, ח) דִּבְשַׁעֲתָא דְּנָפְקַת שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא דְּחִילַת, עַד דְּאָמַר לָהּ מַלְכָּא זִילֵי לָא תִּדְחָלִין, דְּאַף עַל גַּב דְּאַנְתְּ לְבַר, אֲנָא אֲהָא נָהִיר לָךְ מִלְּגַו. בשעה שיצאה השכינה בגלות, פחדה שמה גבורתה ח"ו תחריב את העולם, עד שאמר לך המלך , ז"א, לכי, אל תראי, שאף אל פי שאת חוץ למקומך ויורדת למקום הקליפות, אני אהיה מאיר לך מבפנים, ולכן אומר, בְּגִין כָּךְ "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהֹוָה אוֹר לִי" (מיכה ז, ח). כי אשב בחושך הגלות והקליפה בעבור ישראל שנפלו שמה, יהו"ה ז"א אור לי מבפנים, וּבְגִין אוֹר דָּא אִתְּתַּקְּפַת דְּלָאו לְאִתְחָרְבָא עָלְמָא, ובגלל אור זה מתחזקת כדי שלא להחריב את העולם, וזה, בְּגִין  דָּא "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי" (מיכה ז, ח).

וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג). דְּהַשְׁתָּא אוֹר דָּא לָךְ אִתְגַּלְיָא, אֲבָל לָא לְכָל עָלְמָא. ולעתיד לבא, "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ", שעכשיו, אור זה לך התגלה, אבל לא לכל העולם. על סוד זה כתוב, עַל רָזָא דָּא כְּתִיב "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תהלים לא, כ) דָּא ט' דְּטוּבֵיהּ גָּנִיז בְּגַוֵּיהּ. זו האות ט' הרומזת על אור טובו הגנוז בתוכה, אֲבָל לְזִמְנָא [דְּאָתֵי] לעתיד לבוא וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ, זֹהַר תַּקִיף וְנָצִיץ לְאַנְהָרָא לְכָל סְטַר, וְכֹלָּא יִתְנַהֲרוּן מִינֵּיהּ. זוהר חזק ונוצץ יתגלה להאיר לכל צד, והכל יאורו ממנו.