תיקוני זוהר תניינא | דף יב המשך תקונא חמישאה

(דף יב' עמוד א) [לָא] אִתְגַּלְיַת. ובגלל שענן זה נמצא, התפילה לא מתקבלת והגאולה לא מתגלה, דְּהָא עֵיבָא דָּא צָרִיךְ לְאַעַבְרָא לַהּ בְּכַמָּה דִּמְעִין דְּזָלְגִין מֵעֵינָא, דְּאִתְּמָר בְּהוּ וצריך להעביר את הענן הזה בהרבה דמעות שזולגות מהעיניים בזמן התפילה, שכן שערי דמעה לא ננעלו, ובכוח הדמעות לבקוע את כל העננים החשוכין, שנאמר בהן "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ" (ישעיהו מד, כב) דְּהָא בְּאִינוּן דִּמְעִין אִתְמְחֵי עֵיבָא דָּא, וְהָכִי אִתְמַחְיָן כֻּלְהוֹ חוֹבִין. שהרי באלו הדמעות נמחה הענן הזה של הטומאה, ונמחים כל החובות והחטאים שגרמו ליצירת העננים הרעים, כְּדֵין אִתְּמָר ואז נאמר על בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא "פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה" (דניאל ט, יח) דְּדִמְעִין אִינוּן דִּינָא קַשְׁיָא דְּנָפִיק מִגּוֹ עַיְנִין, וְעַיְנִין דִּלְעֵילָא מִתְפַּקְּחָן כִּדְקָא יֵאוֹת. שהדמעות הן דינים קשים שיוצאים מתוך העיניים, ועל כן עייני ההשגחה העליונה של ז"א לא נפקחות כראוי ונראות כישנות והוא זמן הסתר הפנים והסתלקות המוחין בגלות.

דמעות המשכילים מוסיפים הוד ויקר לפניהם מהארת השכינה.

בְּהַהוּא זִמְנָא באותו הזמן של ההסתר נאמר "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג). דְּאַף עַל גַּב דְּדִמְעִין מַשְׁחִיתִין לֵיהּ לְיִקְרָא דְּאַנְפִּין, פנים הם מלשון פנימיות, שהיינו שמגלות את הפנימיות של נושאם. ואף על גב שהדמעות משחיתות את הפנים ואינן מגלות יופיין וכל שכן את פנימיותם, כְּגוֹן "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כט, יז) הָכָא לָאו הָכִי. אצל המשכילים אין הדבר כן, אֶלָּא "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג) דְּאִתְּמָר בְּהוּ שנאמר בהם "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" (ירמיהו לא, ח) דָּא "רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים" (זכריה יב, י) דְּאִינוּן דִּמְעִין לָא יַשְׁחִיתוּן יְקָרָא דִּילְהוֹן. דמעותיהן של המשכילים המצטערים בגלות לא ישחיתו את יופיים, אֶלָּא אַדְּרַבָּא מְתַקְּנִין לְאִינּוּן אַנְפִּין לְמֶיהֱוֵי נַהֲרָן וְחָדָאן. אלא אדרבא, הם מתקנים את פניהם שיהיו מאירים ושמחים מאור שהשכינה ששורה על פניהם בעת שדמעותיהם בוקעים את ענני הס"א. דְּרַשִּׁיעַיָּא אִתְּמָר בְּהוּ ונאמר ברשעים 'אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי רָשָׁע' (מגילה כח א) דְּהָא כָּל חֲשׁוּכָא דְּעוֹבַדֵיהוֹן סָלִיק וּנְחֵית בְּאַנְפֵּיהוֹן,כל מעשיהם החשוכים עולים ושורים על פניהם, וּמָאן דְּמִסְתַּכֵּל בְּהוּ אַחְשִׁיךְ עֵינוֹי בְּהַהוּא חֲשׁוּכָא. ומי שמסתכל בפניהם נדבקת נשמתו בסוד ראיית הנשמה, ונחשכים עיניו מהחושך שלהם.

והיו עיניך רואות את מוריך, המשכת הארת הצדיקים מכח ראיית הנשמה.

אֲבָל צַדִּיקַיָּא אִתְּמָר בְּהוּ אבל להבדיל מהרשעים – נאמר בצדיקים "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיהו ל, כ) דְּהָא כָּל נְהוֹרָא וּקְדוּשָּׁתָא נַהֲרָא בְּאַנְפַּיְיהוּ תָּדִיר, שהרי כל האור והקדושה מאירים בפניהם תמיד, וּמָאן דְּאִסְתַּכַּל בְּהוּ אִתְנָהִיר מִינַּיְיהוּ. ומי שמסתכל בהם נדבקת נשמתו בהם ומאיר מאורם כנר מנר, בְּגִין כָּךְ לכן נאמר "יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג), דְּהָא בְּאִינוּן דִּמְעִין אִסְתַּחְיָין אַנְפִּין מֵהַהוּא חֲשׁוּכָא (דף יב' עמוד ב)  לְאִתְנַהֲרָא. באותם הדמעות שבקעו את ענני הסטרא אחרא רוחצות פניהם מחושך הגלות ויוצאים מחשכה לאורה.

המשיחין הם המשכילים שיזהירו מאור השכינה בגאולה.

וְעוֹד, "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג), אִלֵּין תְּרֵין מְשִׁיחִין, דְּאִתְּמָר בְּהוּ בְּגָלוּתָא אלו שני המשיחין שנאמר בהם בגלות "כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ" (ישעיהו נב, יד). בהיותם סובלי חולאים וסובלים את צער השכינה נשחת מראם ממראה אדם, וּבְזִמְנָא דְּפוּרְקָנָא יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמִתַּמָּן יִירְתוּן יִשְׂרָאֵל שַׁפִּירוּ דְּאַנְפִּין וְזִיו יְקָרָא, ובזמן הגאולה יזהירו פניהם כזהר הרקיע, ומשם יירשו ישראל פנים יפות וזיו יקר, כמו שנאמר כְּמָה דְּאָמַר "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים" (איכה ד, ב) .אֲבָל בְּגָלוּתָא, אבל בגלות "עָבִים סֵתֶר לוֹ וְלֹא יִרְאֶה" (איוב כב, יד) וַדַּאי.

הארת הקשת היא השכינה המאירה בזמן הראוי לחורבן רק למי שדבק בתורה.

וְעִם כָּל דָּא ועם כל זה, "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בראשית ט, יד) דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִתְחֲזִיאַת לְאִתְגַּלָּאָה. גם בהיות העננים מכסים על הארץ  והיה ראוי שירד מבול, מתגלה הקשת שזו השכינה שמזדמנת להתגלות לקיום העולם מכוח הברית, לְמַאן? אֶלָּא לְמַאן דְּאִתְפְּקָחוּ עֵינוֹי לְמֶחֱמֵי בִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְתָא, למי? אלא למי שפוקח את עיניו לראות באור התורה, שנאמר בו דְּאִתְּמָר בֵּיהּ "וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג). וּמָאן דְּלֵית לֵיהּ נְהוֹרָא דָּא, אִתְּמָר בֵּיהּ ומי שאין בו אור התורה הזה, נאמר בו "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג, ו). שיושב בחושך העולם ונחשב כמת בחייו, ועליו נאמר, עֲלֵיהּ כְּתִיב "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט), עבודתו מאוסה, ותועבה מלשון תּוֹעֶה בָּהּ, דְּאִיהִי אָזְלַת וְשַׁטָּאת מֵאֲתַר לַאֲתַר וְלָא עָאלַת לְגוֹ. שהולכת תפילתו ומשוטטת ממקום למקום ולא נכנסת לתוך ההיכל. אֲבָל מָאן דְּאִתְנָהִיר בִּנְהִירוּ דָּא, לְגַבֵּיהּ אִתְּמָר אבל למי שמאיר מאור התורה נאמר בו, "וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בראשית ט, יד), מגיעה אליו הארת השכינה הגנוזה בתורה וְאִתְדְּבַק בָּהּ לְמֵיהַךְ אַבַּתְרֵהּ בָּאוֹרֵחַ מֵישָׁר. ונדבק בה להלך אחריה בדרך ישרה, ולא מתפתה ללכת בדרכים עקלקלות. וְאַף עַל גַּב דְּסִטְרָא אַחֲרָא רַדָפְת אֲבַתְרֵיהּ, אִתְּמָר לַהּ דַּיִּיךְ בָּרְשָׁעִים, דַּיָּה לְצָרָה וַדַּאי. ואף על גב, שהסטרא אחרא רודפת אחריו כיוון שהעננים עדיין קיימים, נאמר לסטרא אחרא, דיה לצרה – דייך ברשעים שאת יונקת ממעשיהם המקולקלים ודאי, ומכח זה מאירים פניהם של המשכילים בגלות, כֹּלָּא בְּהַאי יָד חֲזָקָה תַּלְיָא. והכל תלוי בזו היד החזקה.