תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא חַמְשִׁין וְאַרְבַּע דף קמד

תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא חַמְשִׁין וְאַרְבַּע דף קמד.

מַרְאָה תִּנְיָנָא "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה" (יחזקאל א, ד) וְכוּ'. הָכָא רָזָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא סִטְרָא אַחֲרָא דְּאִתְכַּפְיָא תְּחוֹת מָארֵהּ וְלָא נָפְקַת מִרְשׁוּתֵיהּ כְּלָל. דְּהָא הָכִי אִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה בָּאוֹרֵחַ קְשׁוֹט. וְדָא אִתְחָזֵי בְּקַדְמִיתָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא. בָּתַר דָּא נְהִירוּ דִּסְטַר קַדִּישָׁא, וְיִשְׁתְּמוֹדָע מַה בֵּין הַאי לְהַאי. עַל רָזָא דָּא אָמַר ר' עֲקִיבָא לְתַלְמִידוֹי 'כְּשֶׁתַּגִּיעוּ לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר אַל תֹאמְרוּ מַיִם מַיִם' (חגיגה יד) דְּלָא לְתַקְּלָא דָּא בְּדָא. וְרָזָא דָּא 'כְּשֶׁתַּגִּיעוּ לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר', דְּעָיֵיל לְמֶחֱמֵי יְקָרָא דְּמַלְכָּא, בְּקַדְמִיתָא אִתְחֲזוּן לֵיהּ אִינוּן סִטְרִין דִּלְבַר, וְאִלֵּין אִקְרוּן 'אַבְנֵי בְּהוּ', אֲבָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מִגּוֹ הַהוּא 'בֹהוּ' קַדְמָאָה. לְבָתַר מִתַּמָּן סָלִיק לְגוֹ, לְמֶחֱמֵי בְּיקָרָא דְּמָארֵיהּ, גּוֹ דַּרְגִּין עִלָּאִין דְּאִקְרוּן אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא. וְכַד מָטֵי תָּמָן לָא אִצְטְרִיךְ לְמֵימַר מַיִם מַיִם דְּהָא מַיִין אִלֵּין מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה וּמַיִין אָחֲרָנִין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא וְלָא דָּמְיָין אִלֵּין לְאִלֵּין. וְאַף עַל גַּב דְּאִית דִּקְרִיבִין לְגוֹ יַתִּיר, כֹּלָּא אִשְׁתְּמוֹדָע, דְּדָא קַדִּישָׁא וְדָא מְסָאֲבָא וְלָא דָּמֵי דָּא לְדָא כְּלָל.

וְהָכָא אִצְטְרִיךְ לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא אֵיךְ תַּלְיָין מִילִין מִגּוֹ הִיתּוּכָא דְּדַהֲבָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא יִחוּדָא עִלָּאָה. וּסְטַר אַחֲרָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְנַטְּלָא מְזוֹנָא מִלְעֵילָּא וַדַּאי, דְּאִי לָא – לָא אִתְקְיָימַת. וְכַמָּה דַּרְגִּין אִזְדְּמָנוּ בְּסִידּוּרֵיהוֹן לְנַטְּלָא מִתַּמָּן אִינוּן סִטְרִין, מַאי דְּאִתְחֲזֵי לְהוּ וְלָא יַתִּיר. וְהָא הָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי שַׁלְשֶׁלֶת קָטִיר בְּצַוָּארֵיהֹון וְלָא יְחַרְבוּן עָלְמָא. וְרָזָא דְּמִלָּה "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם" (משלי כה, כא) וְכוּ'. דְּמָאן דְּיִבְעֵי לְאַעַבְרָא רַע מֵעָלְמָא לָא סָלִיק בִּידוֹי. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי אִתְּמָר בֵּיהּ 'יָבֹא בָּעַל הַכָּרֶם וִיכַלֶּה אָת קוֹצָיו' (בבא מציעא פג). אֲבָל הָשַׁתָּא "אִם רָעֵב שׂוֹנַאֲךָ" וְכוּ', אִם רָעֵב דַּוְקָא, דְּהָא לֵית לְאֲרְוָאָה לֵיהּ אֶלָּא מְזוֹנָא לְחוּד, הַהוּא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ וְלָא יַתִּיר. כִּי "גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ" (משלי כה, כב) דָּא גְּבוּרָה קַדִּישְׁתָּא דְּאִתְפַּשְׁטַת לְמֵיהַב לֵיהּ מְזוֹנָא דְּאִצְטְרִיךְ. אֲבָל גַּחֶלֶת אִינוּן עַל רֹאשׁוֹ וַדַּאי, לְאַכְפְּיָא לֵיהּ וּלְתַבְרָא חֵילֵיהּ.

תָּא חֲזֵי, ד' קְלִיפִין אִינוּן וְכָל חַד אִתְקְשַׁר בְּחַבְרֵיהּ לְסַלְקָא לְעֵילָא. וְרָזָא דְּמִלָּה "אָת צֹעָה זֹנָה" (ירמיהו ב, כ). דְּהָא כָּל מָאן דְּנָטִיל מֵחַבְרֵיהּ נוּקְבָא אִיהוּ לְגַבֵּיהּ. וְהָכִי שָׁרָאת מִילִין מִלְּתַתָּא, בְּהַהִיא קְלִיפָה דִּלְתַתָּא. וְכֹלָּא אִתְקְשַׁר בְּחַד דַּרְגָּא תַּתָּאָה, וְאִתְקְשַׁר כַּחֲדָא, וְיָהִיב גַּרְמֵיהּ לְהַהוּא אַחֲרִינָא דְּקָאִים עֲלֵיהּ.


ביאור נופת צופים.

> מראה שני, להבדיל בין קדושה לטומאה.

מַרְאָה תִּנְיָנָא מראה שניה, "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה" (יחזקאל א, ד) וְכוּ'. הָכָא רָזָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא סִטְרָא אַחֲרָא דְּאִתְכַּפְיָא תְּחוֹת מָארֵהּ וְלָא נָפְקַת מִרְשׁוּתֵיהּ כְּלָל. כאן סוד להיוודע שהסטרא אחרא תמיד נכפית תחת הקדושה, ולא יוצאת וחס ושלום אינה רשות בפני עצמה כי אין שתי רשויות, ועל כן אינה יוצאת מתחת רשות הקדושה כלל, ואינה עושה או מראה כוחותיה אלא רק במה שניתן שהותר לה ע"י הקדושה, ובעיקר בב' אופנים, כדי לאפשר בחירה, ולהיות רצועת מלקות. דְּהָא הָכִי אִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה בָּאוֹרֵחַ קְשׁוֹט. שכך צריך לדעת אמונה עליונה בדרך אמת. וְדָא אִתְחָזֵי בְּקַדְמִיתָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא. בָּתַר דָּא נְהִירוּ דִּסְטַר קַדִּישָׁא, וְיִשְׁתְּמוֹדָע מַה בֵּין הַאי לְהַאי. וזה צריך להיוודע בראשונה, כי טבע האדם להסיק ממה שרואות עיניו, וע"כ אמר שזו אמונה עליונה, לאחר כך צריך לעסוק באורות צד הקדושה, לחקור ולהבין בהם ובדרכי ההנהגה וההשגחה העליונה, כדי שיוכל לדעת ההבדלים בין זה צד הקדושה לצד הטומאה, ויראה בידיעה ברורה את דרכי הנהגת ה' בבריאה וידע שאין מקום להשוואה כלל. וכל עניין הבחירה היא דרגה נמוכה מאוד בעבודת ה'.

> אבני שיש טהור, אבן בוחן בין מים חיים למים זדונים.

עַל רָזָא דָּא ועל סוד זה אמר אָמַר ר' עֲקִיבָא לְתַלְמִידוֹי 'כְּשֶׁתַּגִּיעוּ לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר אַל תֹאמְרוּ מַיִם מַיִם' (חגיגה יד) דְּלָא לְתַקְּלָא דָּא בְּדָא. שלא תשוו בין זה לזה, וְרָזָא דָּא וסוד זה 'כְּשֶׁתַּגִּיעוּ לְאַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר', דְּעָיֵיל לְמֶחֱמֵי יְקָרָא דְּמַלְכָּא, כשעולה לראות בכבוד המלך, בְּקַדְמִיתָא אִתְחֲזוּן לֵיהּ אִינוּן סִטְרִין דִּלְבַר, וְאִלֵּין אִקְרוּן 'אַבְנֵי בְּהוּ', אֲבָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מִגּוֹ הַהוּא 'בֹהוּ' קַדְמָאָה. בתחילה יראו לו אלא הצדדים של הקליפות החיצוניות העוטפות את הפרי, ואלו נקראים 'אַבְנֵי בְּהוּ', אבנים שנשארו מתוך אותו 'בְּהוּ' הראשון שהוא המקום שנותן שורש לאפשרות שתברא הסטרא אחרא מהסיגים של הקדושה ולאחר שיבראו כל עולמות הקדושה. לְבָתַר מִתַּמָּן סָלִיק לְגוֹ, לְמֶחֱמֵי בְּיקָרָא דְּמָארֵיהּ, גּוֹ דַּרְגִּין עִלָּאִין דְּאִקְרוּן אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא. לאחר מכן, משם נכנסים לתוך הפנימיות שהיא הקדושה לראות בכבוד המלך, בתוך אותם המדריגות העליונות הנקראות אבני שיש טהור מצד השכינה. וְכַד מָטֵי תָּמָן לָא אִצְטְרִיךְ לְמֵימַר מַיִם מַיִם דְּהָא מַיִין אִלֵּין מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה וּמַיִין אָחֲרָנִין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא וְלָא דָּמְיָין אִלֵּין לְאִלֵּין. וכאשר למגיע למקום קדוש ועליון זה, לא צריך לומר מים מים, שהרי המים אלה הם מצד הקדושה, והמים האחרים הם מצד הטומאה, ואינם דומים אלה לאלה ולא ברי השוואה, ומכאן שהמגיע להשגות והבנות, אסור לו לנסות ולהשוות בין הקדושה לטומאה, כי מקומות אלו אינם ברי השוואה, ויותר מכך, עצם ההשוואה היא פגם גדול, וודאי שיפול וינזק. וְאַף עַל גַּב דְּאִית דִּקְרִיבִין לְגוֹ יַתִּיר, כֹּלָּא אִשְׁתְּמוֹדָע, דְּדָא קַדִּישָׁא וְדָא מְסָאֲבָא וְלָא דָּמֵי דָּא לְדָא כְּלָל. ואף על גב, שיש צדדים של הטומאה שיותר קרובים לקדושה כגון המוחין של קליפת נוגה, ושם קל לטעות ולחשוב ח"ו טוב לרע ורע לטוב, הכל הוא כדי להיוודע שזה הקדושה וזו הטומאה, ואינם דומים זה לזה כלל.

> יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו.

וְהָכָא אִצְטְרִיךְ לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא אֵיךְ תַּלְיָין מִילִין מִגּוֹ הִיתּוּכָא דְּדַהֲבָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא יִחוּדָא עִלָּאָה. וכך צריך להיוודע איך תלויים הדברים מתוך כור ההיתוך של הזהב, המפריד בין הזהב לפסולת, ולהיוודע ביחוד העליון. וּסְטַר אַחֲרָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְנַטְּלָא מְזוֹנָא מִלְעֵילָּא וַדַּאי, דְּאִי לָא – לָא אִתְקְיָימַת. והסטרא אחרא, צריכה לקחת את מזונה וחיותה מלמעלה – מצד הקדושה ודאי, שאם לא תיקח – לא תתקיים ותתבטל! וְכַמָּה דַּרְגִּין אִזְדְּמָנוּ בְּסִידּוּרֵיהוֹן לְנַטְּלָא מִתַּמָּן אִינוּן סִטְרִין, מַאי דְּאִתְחֲזֵי לְהוּ וְלָא יַתִּיר. וכמה מדריגות שלהם באים בסדריהם, לקחת חיות משם מאילו הצדדים, מה שהוקצב להם ולא יותר. וְהָא הָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי שַׁלְשֶׁלֶת קָטִיר בְּצַוָּארֵיהֹון וְלָא יְחַרְבוּן עָלְמָא. שהרי ככה צריך, שתהיה השלשלת קשורה בצווארם כמו שקשורים הכלבים, שלא יחריבו העולם. וסוד הדבר, וְרָזָא דְּמִלָּה "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם" (משלי כה, כא) וְכוּ'. דְּמָאן דְּיִבְעֵי לְאַעַבְרָא רַע מֵעָלְמָא לָא סָלִיק בִּידוֹי, שמי שירצה להתעסק עם צד הטומאה ולהעביר את הרע מהעולם – לא יעלה בידו ולא יצליח, ודברי הימים העידו שבסופו של דבר נפל לתוכם ול"ע אף היו כאלא שנשתמדו רח"ל, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי אִתְּמָר בֵּיהּ אלא לעתיד לבוא, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעבירם מן העולם שנאמר בו 'יָבֹא בָּעַל הַכָּרֶם וִיכַלֶּה אָת קוֹצָיו' (בבא מציעא פג). אֲבָל הָשַׁתָּא אבל עכשיו, טרם הגאולה נאמר "אִם רָעֵב שׂוֹנַאֲךָ" וְכוּ', אִם רָעֵב דַּוְקָא, דְּהָא לֵית לְאֲרְוָאָה לֵיהּ אֶלָּא מְזוֹנָא לְחוּד, הַהוּא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ וְלָא יַתִּיר. דווקא אם הוא רעב שיקבלו רק בגדר מים אחרונים, שאין לתת להם שפע כדי שובעם ובודאי שלא להרוות את צימאונם, אלא רק מזון מועט בלבד, כפי שהורו חכמים כמו מים אחרונים, שערות שבתפלין, שעיר המשתלח ולא יותר. כִּי "גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ" (משלי כה, כב) כי השפע הזה שלכאורה הם שמחים בו אינו אלא כמו שמאכילם רתמים וחותה גחלים על ראשם, דָּא גְּבוּרָה קַדִּישְׁתָּא דְּאִתְפַּשְׁטַת לְמֵיהַב לֵיהּ מְזוֹנָא דְּאִצְטְרִיךְ. מזון קיומם נמשך מזו הגבורה של הקדושה, שמתפשטת לתת להם מזונם רק כמה שצריך, אֲבָל גַּחֶלֶת אִינוּן עַל רֹאשׁוֹ וַדַּאי, לְאַכְפְּיָא לֵיהּ וּלְתַבְרָא חֵילֵיהּ, אבל גחלת הם על ראשו ודאי, כדי לכפות אותם תחת הקדושה ולשבור אותם.

> קשרי ד' קליפות.

תָּא חֲזֵי, ד' קְלִיפִין אִינוּן וְכָל חַד אִתְקְשַׁר בְּחַבְרֵיהּ לְסַלְקָא לְעֵילָא. בא וראה, ד' קליפות הם: נוגה, ענן גדול, אש מתלקחת, רוח סערה, וכל אחד מתקשר בחברו לעלות למעלה לצד הקדושה, וְרָזָא דְּמִלָּה וסוד הדבר "אָת צֹעָה זֹנָה" (ירמיהו ב, כ). דְּהָא כָּל מָאן דְּנָטִיל מֵחַבְרֵיהּ נוּקְבָא אִיהוּ לְגַבֵּיהּ. והוא, כל מי שלוקח מחברו, חברו נחשב כזכר לגביו בגלל שנותן לו שפע, והמקבל נחשב כנוקבא לגביו, וְהָכִי שָׁרָאת מִילִין מִלְּתַתָּא, בְּהַהִיא קְלִיפָה דִּלְתַתָּא. וכך מתחילים הדברים מלמטה, באותה הקליפה התחתונה, וְכֹלָּא אִתְקְשַׁר בְּחַד דַּרְגָּא תַּתָּאָה, וכל הס"א נקשרים במדריגה אחת תחתונה, וְאִתְקְשַׁר כַּחֲדָא, ונקשרים כאחד, וְיָהִיב גַּרְמֵיהּ לְהַהוּא אַחֲרִינָא דְּקָאִים עֲלֵיהּ, ונותן מעצמו לקליפה אחרת שעומדת עליו.