תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף ריא

עמודים נוספים בפרק זה
  1. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף קצג
  2. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף קצד
  3. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף קצה
  4. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף קצו
  5. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף קצז
  6. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף קצח
  7. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף קצט
  8. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף ר
  9. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף רא
  10. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף רב
  11. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף רג
  12. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף רד
  13. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף רה
  14. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף רו
  15. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף רז
  16. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף רח
  17. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף רט
  18. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף רי
  19. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף ריא
  20. תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף ריב

תיקוני זוהר תניינא | תִּקּוּנָא שִׁבְעִין דף ריא.

תָּא חֲזֵי, תְּרֵין אִלֵּין מִפִּי הַגְּבוּרָה שָׁמְעוּ לְהוּ. אַמַּאי? אֶלָּא בְּגִין דְּאִלֵּין תְּרֵין צְרִיכִין לְאִתְתַּקְּפָא בְּהוּ בְּכָל זִמְנָא תָּדִיר, וְיַתִּיר מִכֹּלָּא בְּגָלוּתָא. בְּגִין כָּךְ אִיהוּ בְּפוּמֵיהּ אָמַר לְהוּ לְאַתְקְפָא לְהוּ בְּהוֹן. וּבְגִינַיְיהוּ "אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ" (תהלים מד, כא), דָּא "אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב). "וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר" (תהלים מד, כא), דָּא "לֹא יִהְיֶה לְךָ" (שמות כ, ב). עֲלַיְיהוּ כְּתִיב "צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי" (תהלים קיט, קלט). דְּהָא בְּגָלוּתָא אִתְחָזֵי דְּאִיהוּ הָכֵי, דִּכְבָר אִתְפְּרָשׁוּ יִשְׂרָאֵל מִקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְתְּקָפוּ עֲלַיְיהוּ סִטְרִין אָחֲרָנִין. אֲבָל מָאן דְּמִסְתַּכֵּל לְגוֹ יָדַע דְּלָאו אִינוּן מֻפְרָשִׁין כְּלָל. וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי וַדַּאי, כֵּיוָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּפוּמֵיהּ אָמַר לְהוּ. בְּגִין כָּךְ "כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי" (תהלים קיט, קלט), דְּבָרֶיךָ מַמָּשׁ, דָּא "אָנֹכִי" וְ"לָא יִהְיֶה לְךָ". אֲבָל לְזִמְנָא דְּאָתֵי תִּתְגַּלֵּי מִלָּה דָּא בְּעָלְמָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ וְיִשְׂרָאֵל דְּכֻלְּהוּ מִלָּה חֲדָא וְקִיטּוּרָא חֲדָא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא.

וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים בְּרָזָא דָּא אִתְפָּרְשַׁת וַדַּאי. "יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ" (במדבר ו, כד) מִסִּטְרָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין. אֲבָל "וְיִשְׁמְרֶךָ" מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא לְמִישְׁרֵי עֲלַיְיהוּ. כְּגַוְנָא דָּא "יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו" (במדבר ו, כה) וְכוּ' מִסִּטְרָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין לְמִישְׁרֵי עֲלַיְיהוּ. "יִשָּׂא יְהֹוָה" (במדבר ו, כו) וְכוּ' תִּיקּוּנָא דְּיִשְׂרָאֵל לְאִתְקַשְּׁרָא בְּהוּ.

מַהוּ "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כו), וַיִּתֵּן לְךָ מִבָּעֵי לֵיהּ? אֶלָּא וַיָּשֶׂם לְךָ, דְּיִשְׂרָאֵל אִינוּן שָׁלוֹם דַּעֲבָדִין שְׁלָמָא בֵּין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה לְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, וְרָזָא דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַתִּיר מִכֹּלָּא דְּאִתְּמָר בְּהוּ 'מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' (ברכות סד). וּבְהַאי שְׁלָמָא נָמֵי מִתְבָּרְכָן, דִּכְתִיב "יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא). וְרָזָא דָּא 'בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בַּהּ מוֹדְדִין לוֹ כַּמִּדָּה' (מגילה יג) לָא אִתְּמָר אֶלָּא בְּמִדָּה. וְרָזָא דָּא "כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ" (איוב לד, יא). דְּהָא עוֹבָדָא גּוּפֵיהּ אִיהוּ דִּסְלִיק לְעֵילָא וְאַיְיתֵי תִּיקּוּנָא לְתַתָּא. בְּגִין כָּךְ בְּשָׁלוֹם, דְּדָא תִּיקּוּנָא וּבָהּ יִזְכּוּן לְנַיְיחָא שְׁלִים. זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בַּהֲדָךְ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

 


ביאור נופת צופים.

תָּא חֲזֵי, תְּרֵין אִלֵּין מִפִּי הַגְּבוּרָה שָׁמְעוּ לְהוּ. אַמַּאי? בוא וראה, שתי הדיברות האלה מפי הגבורה שמעות אותם. מדוע? אֶלָּא בְּגִין דְּאִלֵּין תְּרֵין צְרִיכִין לְאִתְתַּקְּפָא בְּהוּ בְּכָל זִמְנָא תָּדִיר, וְיַתִּיר מִכֹּלָּא בְּגָלוּתָא. אלא בגלל שאלו השניים צריכים להתחזק תדיר בישראל בכל זמן, ויותר מכל – בזמן הגלות, בְּגִין כָּךְ אִיהוּ בְּפוּמֵיהּ אָמַר לְהוּ לְאַתְקְפָא לְהוּ בְּהוֹן. ולכן אמרם הקב"ה בפיו, לחזק אותם בהם. וּבְגִינַיְיהוּ ובעבורם אמרו ישראל בגלות "אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ" (תהלים מד, כא), דָּא כנגד הדיבר הראשון "אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב). "וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר" (תהלים מד, כא), כנגד הדיבר השני  דָּא "לֹא יִהְיֶה לְךָ" (שמות כ, ב). עֲלַיְיהוּ כְּתִיב עליהם כתוב "צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי" (תהלים קיט, קלט). דְּהָא בְּגָלוּתָא אִתְחָזֵי דְּאִיהוּ הָכֵי, דִּכְבָר אִתְפְּרָשׁוּ יִשְׂרָאֵל מִקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְתְּקָפוּ עֲלַיְיהוּ סִטְרִין אָחֲרָנִין. שכך הוא הנראה בזמן הגלות, שכבר כביכול נתרחקו ישראל מקב"ה והתחזקו עליהם הסטרין אחרנין, אֲבָל מָאן דְּמִסְתַּכֵּל לְגוֹ יָדַע דְּלָאו אִינוּן מֻפְרָשִׁין כְּלָל. אבל מי שמסתכל בעמקות ידע שהם אינם פרדים כלל, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי וַדַּאי, כֵּיוָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּפוּמֵיהּ אָמַר לְהוּ. וכך צריך להיות ודאי, כיוון שהקב"ה אמר להם אותם מפיו, כדי שלעולם לא יפרדו, בְּגִין כָּךְ לכן "כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי" (תהלים קיט, קלט), דְּבָרֶיךָ מַמָּשׁ,  דָּא "אָנֹכִי" וְ"לָא יִהְיֶה לְךָ". אֲבָל לְזִמְנָא דְּאָתֵי תִּתְגַּלֵּי מִלָּה דָּא בְּעָלְמָא, אבל לעתיד לבוא יתגלה העניין הזה בעולם, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ וְיִשְׂרָאֵל דְּכֻלְּהוּ מִלָּה חֲדָא וְקִיטּוּרָא חֲדָא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא. שיוודע לכולם שקב"ה ושכינתא וישראל כולם דבר אחד, וקשר אחד, שלא נפרדים זה מזה.

וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים בְּרָזָא דָּא אִתְפָּרְשַׁת וַדַּאי. וברכת הכהנים בסוד הקשר הזה מתפרשת ודאי "יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ" (במדבר ו, כד) מִסִּטְרָא מצד דִּזְעֵיר אַנְפִּין שהוא הקב"ה. אֲבָל "וְיִשְׁמְרֶךָ" מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא לְמִישְׁרֵי עֲלַיְיהוּ. אבל וישמרך נאמר מצד השכינה שתשרה ותשמור עליהם. כְּגַוְנָא דָּא וכענין זה "יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו" (במדבר ו, כה) וְכוּ' מִסִּטְרָא מצד דִּזְעֵיר אַנְפִּין לְמִישְׁרֵי עֲלַיְיהוּ שישרה עליהם, ויחונך זו השכינה. וכן ההמשך "יִשָּׂא יְהֹוָה" (במדבר ו, כו) וְכוּ'.

תִּיקּוּנָא דְּיִשְׂרָאֵל לְאִתְקַשְּׁרָא בְּהוּ תיקונם של ישראל להיקשר בקב"ה ושכינתא. מַהוּ "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כו), וַיִּתֵּן לְךָ מִבָּעֵי לֵיהּ? צריך היה לומר ויתן לך שלום? אֶלָּא וַיָּשֶׂם לְךָ, דְּיִשְׂרָאֵל אִינוּן שָׁלוֹם דַּעֲבָדִין שְׁלָמָא בֵּין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה לְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, אלא וישם לך, ששמים ישראל שלום, חיבור וקשר אחד בין פמליה של מעלה ופמליא של מטה, וְרָזָא דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ וזה סוד קב"ה שהוא פמליה של מעלה, ושכינתא – פמליא של מטה. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַתִּיר מִכֹּלָּא דְּאִתְּמָר בְּהוּ ותלמידי חכמים הם יותר מכולם מייחדים עניין זה שנאמר בהם 'מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' (ברכות סד). וּבְהַאי שְׁלָמָא נָמֵי מִתְבָּרְכָן, ובזה השלום והיחוד שמייחדים גם הם מתברכים דִּכְתִיב "יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא). וְרָזָא דָּא וזה סוד 'בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בַּהּ מוֹדְדִין לוֹ כַּמִּדָּה' (מגילה יג) לָא אִתְּמָר אֶלָּא בְּמִדָּה ולא נאמר אלא "במידה" שהיא סוד שכינה. וְרָזָא דָּא וזה סוד "כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ" (איוב לד, יא). דְּהָא עוֹבָדָא גּוּפֵיהּ אִיהוּ דִּסְלִיק לְעֵילָא וְאַיְיתֵי תִּיקּוּנָא לְתַתָּא. שזה המעשה עצמו הוא העולה למעלה בסוד מן וכלי מחזיק בברכה, ובו יורד התיקון והברכה למטה, בְּגִין כָּךְ בְּשָׁלוֹם, דְּדָא תִּיקּוּנָא וּבָהּ יִזְכּוּן לְנַיְיחָא שְׁלִים. לכן מסתיימת הברכה ב"שלום", שהוא החיבור והיחוד שבו יזכו ישראל למנוחה שלמה. זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בַּהֲדָךְ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. אשרי חלקם של ישראל בזכותך בעולם הזה ובעולם הבא.