ובורא חושך

אגרת הפולמוס הציתה את אש המחלוקת. הרמח"ל עשה ככל שביכולתו לכבותה. אגרות רבות שתוכנן ענוה צרופה וקריאה לבדיקה אמתית של הכתבים וכותבם נפלו על אוזניים אטומות. גם השתדלות רבו ורבנים אחרים שהכירוהו לא סייעה רבות, ועל כולנה עלתה צרת שני השליחים שבדו שקרים והציגוהו ח"ו כבא כוחה של הס"א. בסוף שנת הת"ץ, יום ב', ג' לחודש אב, נאלץ הרמח"ל בהוראת רבו לחתום על נוסח שבועה:

 

"קבלתי עצת מוסר תבונתו (של מהר"י)... ובנפש חפצה בטלתי דעתי מפני דעתו כאשר מוטל עלי: להיות מאסף אלי וגונז - כאשר ירצה כבוד תורתו כל חיבורי אשר עשיתי עד היום הזה על פי המגיד ונשמות קדושים - שלא יצאו חוצה אלא על פיו כל ימי חייו שיחיה לאורך ימים אמן כן יהי רצון... וגם מעכשיו אהיה משיב ידי מלכתוב עוד שום חיבור בלשון הזוהר או באיזה לשון שיהיה בשם מגיד או נשמות קדושים ולמען ידעו חכמי דורנו השם ישמרם כי באמת בחרתי בזה, שאין רצוני לגרום חס ושלום מחלוקת בין קהל ה' וכל איש ישראל על מקומו יבא בשלום". אגרת ע"ה.

 

כל הכתבים ותורת סתרים שנכתבו עד למעמד השבועה הושמו בתיבה חתומה ומפתחותיה הופקדו בידיהם של מהר"י באסן ורבני ונציה.

במישור המדיני נתכה מלחמה עזה על הרמח"ל, אולם מבית המשיכו הרמח"ל וחבורתו להתעלות. כתיבת הספרים והמאמרים גאתה וקדושה אחר קדושה ירדה לעולם. לאחר החתימה ומעשה התיבה, ירדו שלוש שנים של שקט יחסי על החבורה, אולם קנאת רדיפת רבי ווניציה לא פסקה. עם הזמן גמלה החלטה בליבו של הרמח"ל לעקור הרחק הרחק מאותם מחרירי ריב ומדון ולקבוע את מושבו בעיר אמסטרדם שבה התגוררה קהילה יהודית פוריה ומשגשגת שנחשבה למתונה יחסית שאינה מושפעת מהזרם הרבני הקנאי ששלט לא עוררין במרכז ומזרח אירופה. בראשית שנת תצ"ה (1734) ערב פרשת לך לך, בעת שעבר הרמח"ל בוונציה, קמה עליו עדת משחיתי הס"א ובראשם איש פלוני רע בליעל עלום שם שכונה בשם "שלו"ם ב"ן כ"ל חוז"ה" ובדו עלילה בפני רבני ונציה:

 

"כי עבר במחננו זה האיש הלזה מהח"ר משה חיים לוסאטו ושאלנו עליו. מה טיבו של עובר זה? ויען ויאמר שלו"ם ב"ן כ"ל חוז"ה. הלא ידעתם אם לא שמעתם, שגמר בדעתו והוא הולך למסעיו לעיר אמשטרדם המהוללה, להדפיס כתביו וספריו אשר נגנזו בתחלה... לשוב על קיאו ולאולתו.. כי עיר הדפוס היא על כל שאר העיירות... ונענה אליו בחרש: שים ידך על פיך ואל תדבר עוד דבריך, המלט על נפשך אל תביט אחריך, כי אולי שקר אתה מדבר, וכזבים אתה מחבר, ומוציא דיבה הוא כסיל נבער מדעת, וסופו ללקות בצרעת. ויצא מלפנינו בגערה, עברה וזעם וצרה. אמנם עכ"ז איזה חששא בלבנו נשארה, וספקא דאורייתא לחומרא, באמרנו מי יודע אולי משגה הוא אצלנו". אגרת צ"ז.

 

בדיה זו הבעירה באחת את אש המערכה. שוב נשלפו כלי מלחמה, וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים. אגרות גוואלד וחרבות מריבה שמו להם אותו למטרה, וכל מי שרק החשיב עצמו למשרה, מיהר לחתום על כתב נאצה. במאמץ גדול ובטרחה מרובה ניסה הרמח"ל להסיר מעליו את דיבת הס"א. בדרכו לאמסטרדם עבר דרך קהילת פרנקפורט ונועד בתמימותו הרבה עם רבני בתי הדין של הקהילה ובראשם ר' בנימין הכהן פאפירש, וביקש מהם שיעמדו על קנקנו ויבחנו את האשמות שכנגדו. סיכוייו היו מלכתחילה נמוכים, ונראה כי סיבת פנייתו הייתה מתוך מחשבה שאולי ביום מן הימים יוכל להציל את תיבת כתביו מבין ציפורני טורפי וונציה. לחצם של בעלי החצים גברה על השכל הישר וקמו עליו כל בעלי דבר והולידו שבועה שניה שנוסחה נגד דעתו ורצונו של הרמח"ל. בלית ברירה אולץ לחתום עליה בכפייה ביום ג' טו"ב טבת תצ"ה. למרות שהיתה בלבו השבועה בטלה מעיקרה, הסכים לחתום עליה אחד בפה ואחד בלב ולו רק כדי לכבות את תבערת חילול שם שמים.

 

"האזינו השמים ותשמע הארץ, ואתם הבית הדין הגדול אשר בארץ, הוו עלי סהדי איך אני עומד בפניכם היום בנקיטת חפץ ה' בידי, והנני נשבע בפניכם בקול ובשד"א (ובשבועה דאורייתא) בפה מלא, ומעכשיו מקבל אני עלי באיסור כולל ומוסף על מה שקבלתי עלי בפני רבי ה"ה מהר"ר ישעיה באסאן הנ"ל, מעתה ומעכשיו ביותר בח"ח (בחרם חמור) בנדוי ובשמתא, שמהיום והלאה לא אלמוד עם שום אדם בעולם - יהיה מי שיהיה, ומתי שיהיה, ליחיד או לשנים ויותר חכמת הקבלה, לא מתוך שום ספר בעולם או בע"פ. ואפילו מה שנמצא בשם חכמי האמת כתבי האר"י וספר הזוהר או שום ספר קבלה יהיה מה שיהיה, ומכל שכן מה שחלקי אמרה נפשי, מה שאני משה בדאי מלבי או מה שלמדתי או שאלמוד מעולם עד עולם משום גברא, יהיה מה שיהיה שאפשר לצייר ולהרהר. גם שלא להראות לא ע"י עצמי או ע"י אחרים שום כתב או חבור קטן וגדול מכל מה שלמדתי בלימוד הנ"ל יהיה מה שיהיה. וגם כל מה שאלמד מהיום לעולם מכל הנ"ל, יהיה באיזה אופן שיהיה, לא אתן דבר ולא חצי דבר רשום בכתב מזה לא ע"י עצמי ולא ע"י אחרים, ולא אכתוב לעצמי ולא לאחרים יהיה מה שיהיה. וכל שכן שלא להדפיס מכל הנ"ל הן ע"י עצמי או ע"י אחרים או שום אדם בעולם קרוב או רחוק יהיה מה שיהיה. וכל זה הנני מקבל עלי בפניכם בשד"א שעשיתי לפניכם בפה מלא ובח"ח הנ"ל, ובכל אלות וקללות הכתובים בספר תורת משה רבינו ע"ה בלי ערמה ומרמה ובלי שום הוראת היתר שבעולם, ולא על דעתי כי אם על דעתיכם ועל דעת המקום ב"ה וב"ש. אך אני משייר כח זה לעצמי: אם יזכני ה' ואהיה בן מ' שנה הרשות בידי ללמוד כתבי האר"י הידועים עם תלמיד ההגון לה', ושיהיה דווקא התלמיד או התלמידים כל אחד בן מ'". אגרת ק"ח.

 

על תמיהת רבו – מהר"י, כיצד חתם על מסמך שקרי השיב הרמח"ל:

 

"וכי יקום איש על רעהו ויאמר לו: או כתוב וחתום שאתה ממזר דרך משל - או אסיר ראשך מעליך, האם יתן ראשו תחת רצונו, ולבלתי כתוב וחתום את כל הדבר אשר ירצה? ימסור נפשו למיתה? כן הדבר הזה. הם באים לנגדי בחרב שלופה וקשת דרוכה, רדיפת כל בני הגולה, ואומרים לי. או כתוב וחתום על זאת או נקים עליך מלחמה עד לב השמים, ואני אהיה כ"כ חסר לב ומשתטה לבלתי כתוב מה שהם רוצים? מאין לי כח לעמוד נגד עולם מלא? וכי יאמרו: מדוע לא יצילך ה'? אף אני אשיבם, אני שלו וכל העולם שלו, ואם הוא רוצה בזה, אני מה איכפת לי?" אגרת קי"ח.

 

מדבריו נראה שאכן חשש הרמח"ל לחייו שכן היה בכח בית הדין למסור אותו לידי השלטון כדין מורד במלכות, ואם נאלץ לחתום לאונסו, בוודאי שגם זה היה רצון שמיים וביטל רצונו מפני קונו.

לאחר שתם מעשה בית הדין המשיך הרמח"ל לאמסטרדם. שבועת פרנקפורט לא השקיטה את מחרחרי הריב ולאחר שלא עלתה בידם לכלות האיש שמו פניהם לכלות ולשרוף את כל ספריו וכתביו – ובכללם את כל התורה העצומה שירדה על הר סיני. מהר"י בסאן ניסה ללא הצלחה בכל כוחו להתנגד ולבסוף בלית ברירה ואחרי שניחמו הרמח"ל – מסר את אוצר תיבת הספרים לידי שלוחי השטן.

 

"הנה כ''ת אינו צריך לעצתי, אמנם אם בשל תיבת הספרים כל הסער הגדול הזה, יצוה כ''ת ויקחה אצלו וישרפנה לעיניו. וכעל גמולות כעל ישלם חימה ונקם למי שגורם לזה ולבו לא הוטהר בכונתו לשמים". אגרת קל"ה.

 

רבי יעקב חזק - תלמידו של הרמח"ל, נאנס למסור את התיבה שטולטלה מאיטליה והגיע לידי של מהר"י כ"ץ - ר' יעקב הכהן פאפירש מפרנקפורט ובחודש שבט, ירדה עליה חרב הגניזה.

 

"הנני מהודענא להון שכבר נעשה מעשה זה שני חדשים מקרוב, דהיינו מועטין בשריפה ורובן בקבורה במקום אשר לא ידע איש את קבורתם, חוץ משני שלוחי מצוה יראי אלקים אנשי אמת אשר קברו אותן עמוק עמוק בקרקע קשה להוציא משם עוד. ואף גם שם גניזתן באופן שבזמן קרוב ירקיבו וישחיקו אותן קרקע עולם". אגרת קס"א.

 

החיד"א הביא בקונטרס המסעות שפגש ברבי יעקב חזק והלה סיפר לו "שמהרח"א (הרב חגיז?) ומהרי"ך (יעקב הכהן פאפריש) הם נדב ואביהו. ובחודש שקבר מהר"י כ"ץ הכתבים, מת הוא, והשליח שהביאם, ומהר"י באסן" קונטרס המסעות.

עוד