אמסטרדם

לאחר מעשה פרנקפורט המשיך הרמח"ל והתיישב באמסטרדם. "חסד אל עלי אשר הפך לי את הגלגל לטובה".

 

ביום ה', ה' סיון, ערב חג השבועות תצ"ה כתב לרבו מהר"י באסן:

 

"גם זו לטובה מאת ה'! בה' אהלל דבר, באלקים אהלל דבר, והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו. בהדי כבשי דרחמנא לא אשאל ולא אנסה, אם חסד אשר לשבטו צדיק וישר הוא... עד השקיף וירא ה' משמים ויביאני אלי המקום הזה, ויושע מחרב מפיהם ומיד חזק אביון. כי בכל אגרות הראשונות והשניות אשר כתבו עלי שטנה, לא נתנם אלקים להרע עמדי, ויכבדני נגד זקני עמו אשר בקהל קדש זה, יע"ה, לאהבה אותי עד למאד ולחשוב אותי כאיש חכם לב. אצבע אלקים היא אשר שם בלב כל הקהל הקדוש הזה, הקטנים עם הגדולים, לחבב אותי חבה יתירה, אשר לא עשו כן מימים רבים על כל אורח הבא אליהם. ולא שתו את לבם ולא הטו את אזנם אל כל מעורר מדנים ומחרחר ריב, אך התחזקו וירצו לעכבני פה עמהם. ומקום בישיבתם נתנו לי, ולא כראוי לי כי אם כרוחב טוב לבבם. וגם בידי החזיקו, לשבת בארצם אני וביתי בכל דבר, הרבו ולא המעיטו להיטיב עד מאד". אגרות קט"ז.

 

קהילת אמסטרדם לא קבלה לשון הרע, וקלטה את הרמח"ל בגדולה ובחום, תמכה בו וספקה לו את כל צרכיו, ושמה אותו לראש עליה. מעבר לעובדה שבראש ובראשונה הוקירו את גדולת תורתו ואישיותו "וכי הספרדים פה - מאוסים האיטליאני בעיניהם עד מאד" עדיין מעשה התיבה לא הסתיים ועתידה לחלוף עוד שנה וחצי של חילופי נאצות וחרמות עד שיכלו הקנאים בה את זעמם (שבט תצ"ז).

 

ההבדלים החריפים בין קהילת פרנקפורט לקהילת אמסטרדם היו לו לפלא:

"הנה האשכנזים שלימים וכן רבים, תודה לאל, כי בפראנקפורט לבדו יהיו בה כשלש מאות תלמידי חכמים בני הישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם, והלואי היה די בזה. ואם יש בכל מדינת אשכנז אשר עברתי בה ובכל מדינת הולנדה אשר אני יושב בקרבה אנשים חרדים אל דבר ה' ומבקשים לדעת ליראה את ה' ולאהבה אותו ולהתחסד עם קונם, ודאי נער יכתבם. איטליא, כבר יְדָעַה הכ"ת יותר ממני. ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלקים, כי אם תוהו ובוהו וחשך שליטים המה בעיר, ואפילו פירושא דקרא "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" לא יבינו ולא ישכילו...

ואני פה, תהילה לאל, יושב בכבוד בין הספרדים, אשר המה כלם מחבבים אותי כאלו המה ילדוני... ועם כל זה ועם כל הדבה הרעה אשר הוציאו עלי, הגביר האל ית' את חסדו עלי ויתן בלבם לחבבני חבה יתירה כיום הזה, עד אשר הגיעו לשים אותי בראשי ישיבתם ה"י, ושיחתי חולין - בעיניהם כדברי שלמה. והנה כל התלמידי חכמים, תהילה לאל, מתקבצים ובאים אלי בכל עת אשר פנאי להם". אגרת קיח.

 

למרות שמלכתחילה כל עניין השבועה היתה בטלה בעיניו, בכל זאת נזהר שלא להפרה משום "ספק דאוריתא לחומרא":

 

"וכבר קשה להם מאד שאינני רוצה ללמד להם חכמת החן. ולא משום איסור פראנקפורט אני עושה זה, כי כל המעשה ההוא אצלי כחרס הנשבר, אך כי אינני רוצה בעת הזאת ללמד לשום אחד אפילו דיבור אחד, וע"כ אפילו דיבור קטן לא הוצאתי ואינני מוציא מפי בזה". אגרת קיח.

בני ביתו ומשפחתו נותרו באטליה במשך כל אותה התקופה החשוכה. כשנוכח הרמח"ל שאכן יוכל להשתקע באמסטרדם קרא אליהם להתאחד עימו וכעבור מספר חודשים, ביום ה', י"א מרחשון תצ"ו כתב לתלמידיו:

 

"והנה הגדתי היום לכם, אשר זיכני ה' לשוב ולשוש את מר אבי ומרת אמי ומרת אשתי ובני שיחיה ואחי ואחותי אשר הגיעו לשלום תודה לאל; אחלי: תהיה ביאתם לטובה ולברכה, אמן".

 

ובאשר לשרפת התיבה ולתגרות שעדיין רחשו במדינות אשכנז:

 

"האותי יוכיח במוסר אשר שתקתי ואחריש ואשר לא בחרב אצא לקראתם? כמדומה לי שלא עשיתי דבר יפה מזה מימי, אשך הנחתי למתרגזים להתעשש בקנאתם, ויהי אֵשם ללבבם וזיקות בערו - לחטאת נפשותם... כי זה הדרך אלך בה, להיות מנענע ראשי לכל גל וגל. וכל אשר ידברו עלי אנשי רשע לא חשוב הוא בעיני אפילו כקליפת השום, ולא נופל לבי עליו, כאלו לא היה... איני רודף כבוד, איני מבקש גדולה, מה לי איפה אם ידברו עלי רעה או טובה?" אגרת קמו.

 

למרות כל הפולמוס, יצאו באותם השנים מתחת קולמוסו ספרים ומאמרים חשובים - אם כי היו שונים מהראשונים: (תצ"ו) דרך ה', מאמר על ההגדות, מאמר על העיקרים. (תצ"ז) דרך חכמה. (תצ"ט) ויכוח החכם והחסיד (יצא במקביל לפטירת רבו מהר"י באסן) (ת"ק) מסילת ישרים, ספר הדקדוק. (תק"ב) ספר ההיגיון, מאמר על דרשה, מאמר על המליצה, דרך תבונות. (תק"ג) לישרים תהילה.

כשמונה שנים חי הרמח"ל באמסטרדם. בקיץ תק"ג (1743) עלה הרמח"ל עם אשתו ובנו לארץ ישראל מרצון ולא כתוצאה מהרדיפות. ספרו מסילת ישרים שהודפס באמסטרדם התפשט במהירות כאש בשדה קוצים והתקבל בחייו בכל תפוצות ישראל ללא כל עוררין.

עוד