לְבָתַר ואחר כך "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית א, כד) וְכוּ' אִלֵּין מַלְאָכַיָּא מְמַנָּן דְּאִתְמְנִיאוּ עַל כָּל מִילִין דְּעָלְמָא. אלה הם המלאכים הממונים שהופקדו על ענייני העולם וְכֹלָּא לְזִינֵיהּ אִתְחָזֵי וְנָפִיק והכל הולך למינו ויוצא. וְרַבָּנָן אוֹקְמוּהָ וחכמים פרשו 'כָּל דִּבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נַעֲשָׂה מִמֶּנּוּ מַלְאַךְ' (חגיגה יד, א) כל דיבור שהוא ענין יחוד רוח הפה נברא ממנו מלאך. וְרָזָא דְּמִלָּה בְּשַׁעְתָּא דְּנָפִיק דִּבּוּר, מִיָּד מַלְאַךְ חַד וַדַּאי נָפִיק וְאִזְדַּמַּן לְקַבְּלָא לֵיהּ, וסוד הדבר שבשעה שיוצא הדיבור, מיד מלאך שאליו מיועד הדיבור שהוא כח פעולה ודאי שומע אותו ומזדמן לקבל אותו, וְאִתְמַנֵּי עֲלֵיהּ כִּדְקָא חֲזֵי ומתמנה עליו כמו שראוי. וּמָאן אֲתַר נְפַק? אֶלָּא מֵהַהוּא דִּבּוּר וַדַּאי ומאיזה מקום יוצא הכח? אלא מאותו הדיבור ודאי. דְּאִית קוֹל וְאִית דִּבּוּר. יש קול ויש דיבור. קוֹל לְגוֹ דְּלָא אֶשְׁתְּמֹעַ קול הוא פנימי ושלא להישמע, וְדִיבּוּר לְבַר דְּאִשְׁתְּמַע ודיבור בחיצוניות הפה ונשמע, וּמִנֵּהּ נָפְקִין מַלְאָכִין אִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוּ ומהדיבור יוצאים המלאכים האלה שנאמר בהם "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים קג, כ) וְלֹא בְּקוֹלוֹ בקול הדיבור נאמר, ולא סתם בקולו. דְּהָא מֵהַאי דִּבּוּר נָפְקִין וּמִינֵּיהּ נָטְלִין, שהרי מזה הדיבור נבראו, וממנו נוטלים שפעם וכוחם. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלוֹ וַדַּאי לא נאמר בהן "קול דברו" או רק "בקולו" ולפיכך נבראו מהפנימיות ומשם נוטלים כוחם, ולכן גדולה מעלתם יותר מהמלאכים שמקומם בחיצוניות של העולמות, ואילו נשמות ישראל דִּמְחִיצָּתָן לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. דִּכְתִיב "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (במדבר כג, כג).

וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כֹּלָּא יִתְתְּקַן, בְּזִמְנָא דְּיִתְחַבְּרוּן תְּרֵין אִלָנִין אִלֵּין לְמֶהֱוֵי חַד, דְּאִתְּמָר בְּהוּ ולעתיד לבא הכל יתוקן בזמן שיתחברו שתי האילנות האלה של בן יוסף ובן דוד להיות אחד כנאמר בהם "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז, יז), וְכֵיוָן דְּאִלָנִין אִתְחַבְּרוּ כֻּלְהוֹ עֲנָפִין הָכִי נָמֵי מִתְחַבְּרָן וכיוון שהאילנות התחברו, כל הענפים שהם נשמות ישראל גם כך מתחברים. על אותו הזמן נאמר. בְּהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב "אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה" (ישעיהו יא, יג) וְכוּ' דְּהָא עֲנָפִין בָּתַר שָׁרָשִׁין אַזְלָן, וְכֵיוָן דְּאִתְחַבָרוּ שָׁרָשִׁין לְעֵילָא וְתַתָּא, מִתְחַבְּרָן עֲנָפִין (דף כא' עמוד ב') נָמֵי שהרי הענפים הולכים אחרי השורשים, וכיוון שהתחברו השורשים למעלה באורות ולמטה במשיחין, מתחברים בהם גם הנשמות. דְּלֵית סִטְרָא אַחֲרָא דְּאַפְרִישַׁת לוֹן, דְּאִתְּמָר בָּהּ שאין יותר סטרא אחרא שתפריד ביניהם, שנאמר בה "וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף" (משלי טז, כח). מַאי מהו נִרְגָּן? אֶלָּא כְּמָה דְּאָמַר "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים" (משלי יח, ח), "וַיֵּרָגְנוּ" (תהלים קו, כה) וְכוּ' נרגנים מלשון מפריד ומחלק, דְּהָא סִטְרָא אַחֲרָא לָא אַפְרִישַׁת דַּרְגִּין אֶלָּא מִגּוֹ קִטְרוּגָא דִּילַהּ, דְּסָלְקַת מֵאַתְרַהּ מִתַּתָּא לְעֵילָא שאין הסטרא אחרא מפרידה בין המדרגות אלא מתוך שהיא מקטרגת, שעולה ממקומה שלמטה – למעלה.

כְּדֵין מַפְרִיד אַלּוּף דָּא אל"ף ו. דְּו' דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְא' דָּא שְׁכִינְתָּא הרי, "מפריד אלוף" הוא שמפריד אותיות אלו"ף ל-אל"ף ו'. ו' הוא הקב"ה דהיינו הזכר וא' זו השכינה בחינת נקבה. וְרָזָא דְּמִלָּה ו"א הָא ז', פִּירוּדָא בֵּין שִׁית לְשֶׁבַע, מַפְרִיד אַלּוּף וַדַּאי. וסוד חיבור ו' ו-א' הוא ז' – שבע, וע"כ הם רוצים להפריד בין ו' שהוא שש ז"א שבניינו משש ספירות – לז' שהיא השכינה המדרגה השביעית. וּלְזִמְנָא דְּתִתְעַבַּר סִטְרָא אַחֲרָא מֵעָלְמָא אִתְּמָר ובזמן שתעבור הסטרא אחרא מהעולם יאמר "הֲלוֹא מֵעַתָּה קָרָאת לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה" (ירמיהו ג, ד). קָרָאת לִי אָבִי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לִשְׁכִינְתָּא בְּרָתֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, בְּזִמְנָא דְּאִתְבְּנִיאַת מִינֵּיהּ שהקב"ה שהוא ז"א קורא לשכינה בתחילה בזמן שהיא נבנית ממנו בשם בתי, כְּדֵין אִתְּמָר בָּהּ ואז נאמר בה "לוֹ לְבַת" (אֶסְתֵּר ב, ז). לְבָתַר "אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה" (יִרְמְיָהוּ ג, ד), בְּזִמְנָא דְּאִתְחַבַּר בַּהּ, לוֹ לְבַיִת אחרי שנבנתה, היא או קורא לו אלוף נעורי אתה בזמן שמתייחד עימה שאז היא נקראת בַיִת, ואז היא אומרת. כְּדֵין "חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר" (תְּהִלִּים כה, ז) הם הזמנים שינקו ממנה הסטרא אחרא הנקראים חטאות בזמן הגלות. מַאי נְעוּרַי? אֶלָּא הָכָא רָזָא כְּמָה דְּאָמַר מה כוונת נְעוּרַי? אלא כאן יש סוד כמו שאמר "כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי" (יִרְמְיָהוּ לא, יח) . דְּיִשְׂרָאֵל בְּזִמְנָא דַּהֲווּ שְׁרָאָן לְאִתְתַּקְּפָא בְּגִזְעָא קַדִּישָׁא לְעָלְמָא בְּאֲבָהָן וּתְרֵיסַר שִׁבְטִין בזמן שהיו ישראל מתחילים להתחזק בגזע הקדוש של העולם בזכות האבות ושנים עשר השבטים, מִיָּד אִתְּתַּקְּפַת סִטְרָא אַחֲרָא לְקִבְלַיְיהוּ וְגָלוּ לְמִצְרַיִם מיד התחזקה הסטרא אחרא כנגדם וגלו למצרים. וְזִמְנָא דָּא אִיקְּרֵי נְעוּרִים לְהוּ וַדַּאי וזמן זה של גלות מצרים נקרא עבורם נְעוּרִים ודאי.

וְתָא חֲזֵי, דִּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְקְשַׁר בְּמִצְרַיִם קִיטְרָא דִּמְסָאֲבוּתָא, דְּכֻלְּהוּ ד' קְלִיפִין אִתְקְטָרוּ תָּמָן לְשַׁלְּטָאָה עַל יִשְׂרָאֵל. בא וראה, באותו הזמן, נקשרה במצרים קשר של טומאה, שכל ד' קליפות הידועות: ענן גדול, רוח סערה, אש מתלקחת ונוגה נקשרו שם לשלוט על ישראל, וּלְקִבְלַיְיהוּ ת' שְׁנִין אִתְגְּזָרוּ עֲלַיְיהוּ לְמֶיהֱוֵי בְּפוּלְחָנָא וכנגדם נגזר על ישראל ד' מאות שנות עבדות כנגד הקשר ד' מאות מדרגות טומאה הכלולות בקשר ד' הקליפות. וְלָקֳבֵל דָּא ד' לְשׁוֹנוֹת שֶׁל גְּאוּלָה, לְמִפְרַק לְהוּ מִכֻּלְהוֹ ד', פּוּרְקָנָא שְׁלִים וכנגד אלה הקליפות נאמרו ד' לשונות של גאולה לגאול אותם מכל אותן הד' גאולה שלמה. וְאִלְמָלֵא סָבְלוּ יִשְׂרָאֵל גָּלוּתָא שְׁלִים, ואלמלא סבלו ישראל את כל ד' מאות שנות הגלות במלואן, (דף כב' עמוד א') פּוּרְקָנָא נָמֵי שְׁלִים הֲוָה, דְּלָא הֲוָה אֲבַתְרֵיהּ גָּלוּתָא ואלמלא סבלו ישראל את כל ד' מאות שנות הגלות במלואן, היתה הגאולה שלמה ולא היתה אחריה גלות נוספת כי היתה הסטרא אחרא נאבדת לחלוטין ולא היה להם קיום להתעורר, וממילא לא היה מעשה העגל. אֲבָל כֵּיוָן דְּלָא יָכִילוּ לְמִסְבַּל גָּלוּתָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְקַצְּרָא, לָא נָטְלוּ כֻּלְהוֹ קְלִיפִין כָּל דִּלְהוֹן אבל כיוון שלא יכלו לסבול כל אורך הגלות, ונצרך להתקצר למאתיים ועשר שנים, לא קבלו הקליפות את כל הראוי להם כדי להיאבד. וּלְבָתַר שְׁלָטוּ כָּל חַד בְּאַתְרֵיהּ בְּד' מַלְכֻיּוֹת ואחר כך שלטו אלה הקליפות כל אחד במקומו בד' מלכויות – בבל, פרס, יוון ואדום – ששלטו על ישראל. וּבְשַׁעֲתָא דְּחָבוּ בַּמַּדְבְּרָא תָּבוּ וְאִתְמַסְרוּ לְאִינּוּן ד', בְּמ' שְׁנִין דְּמַדְבְּרָא ובזמן שחטאו בעגל במדבר שבו ונמסרו לאלה הד' קליפות וכנגדן נגזר עליהם להיות ד' עשרות – מ' שנה במדבר.

קישור לדף בזוהר תניינא