הקטרוג

 

סובבה ההשגחה עליונה לחבר סיבה למסובב, בעבור הגיע זמן ירידת אור החכמה העליונה – אלא דלא אכשר דרא.

ואלה סדרי השתלשלות הדברים:

  • ז' סיון תפ"ט (24.5.1729)שדרי חברון מתארחים בבית הורי הרמח"ל
  • כ"ג אב תפ"ט  (7.8.1729)  – אגרת מהרי"ג לר' מרדכי יפה ז"ל.
  • ה' אלול תפ"ט (19.8.1729) – אגרת מהרי"ג לרב יהושע העשיל זצ"ל.
  • כ"ח אלול תפ"ט – י' תשרי ת"ץ – הרב ישראל קמחי זצ"ל מתארח י"ב במחיצת הרמח"ל.
  • י"ב חשון ת"ץ (24.10.1729) – אגרת הרב חאגיז לרבני ויניציא.
  • ג' כסלו ת"ץ (13.11.1729) – עדות הרב קמחי בבית דין בויניציא.

בערש"ק ראש חודש אדר הת"ץ כתב הרמח"ל אגרת לידידו "אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח" בליוורנו הרופא הרב עִמָּנוּאֵל כַּלְבוֹ ובתוכנה זכר בקיצור את אופן השתלשלות האירועים:

"אֶשְׁתָּקַד הָלוֹךְ הָלָכְתִּי לָעִיר רֵיגְייוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי מוֹרִי וְרַבִּי כמוהר"ר יְשַׁעְיָהוּ בָּאסַאן נר"ו. וְאָז עָבַר חָכָם אֶחָד יְרוּשַׁלְמִי פֹּה פָּאדֹובַה וְרָאָה אֵיזֶה כְּתָב מִבֵּין הַחֲרַכִּים וְלֹא אָמַר פֹּה לְשׁוּם אָדָם, אֶלָּא בְּוִינִיצִיאָה דִּבֵּר. וּבְשׁוּבִי לְבֵיתִי נִתְגַּלְגֵּל דָּבָר מִדָּבָר, עַד שֶׁנּוֹדַע לְתַלְמִיד חָכָם אַשְׁכְּנַזִּי הָעוֹמֵד פֹּה לְקַבֵּל כֶּתֶר הָרְפוּאָה, שְׁמוֹ כמהר"ר יְקוּתִיאֵל. וְהִנֵּה כְּבָר הָיָה פֹּה ד' חֳדָשִׁים וְלֹא יָדַע דָּבָר. וְכַאֲשֶׁר יָדַע – אָז נִדְבַּק אַחֲרַי הַרְבֵּה, כִּי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ לִלְמוֹד חָכְמַת הָאֱמֶת. וְגַם קָבַעְתִּי לוֹ לִימּוּד. וְהוּא מֵרוֹב לַהֲבַת תַּאֲוָתוֹ כָּתַב לְקָצִין אֶחָד נִכְבָּד בַּעֲבוּר זֶה הָעִנְיָן כְּדֵי לְבַשְּׂרוֹ בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, וּבֶאֱמֶת לֹא רָאִיתִי אִגַּרְתּוֹ טֶרֶם לֶכְתָּהּ. (אגרת לב).

שדרי חברון, ר׳ יום טוב קריספי ור׳ אברהם גדילייא

בשנת תפ"ט חל חג השבועות בימים שישי שבת (23-24.5.1729, ו'-ז' סיון). לכבוד החג, נסע הרמח"ל לריגייו על מנת לשהות במחיצת רבו ולקיים מצוות הקבלת פני רבו ברגל. באותה השבת-חג, בהעדר הרמח"ל מביתו – התארחו בבית הוריו בפאדובה ב' שדרי העיר חברון, ר׳ יום טוב קריספי ור׳ אברהם גדילייא ז"ל. הרב קריספי תושב ירושלים, יצא לשדרות מטעמה כעשר שנים קודם לכן (תע"ח) למרוקו, ובשנת תפ"ז, חבר לר' גדילייא בן העיר חברון לשליחות נוספת מטעם העיר חברון.

מסע שליחותם ארך כארבע שנים. בחודש סיון תפ"ט, שהו בפאדובה ופגשו ברמח"ל. וכך העידו מאוחר יותר במכתבם לר' חאגיז (אגרת עב, מיום כ"ה טבת ת"ץ):

"וּבְכֵן הַבָּחוּר הַנִּזְכָּר מִפָּדאֹוַה צָעִיר הוּא לְיָמִים כְּבֶן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְהוּא לוֹמֵד גְּמָרָא יוֹדֵעַ וּמֵבִין כְּכָל הַבַּחוּרִים – הֵן חָסֵר וְהֵן יֶתֶר. וְדִבַּרְנוּ עִמּוֹ בְּאֵיזֶה דִּבְרֵי תּוֹרָה, בְּאוֹפֶן כִּי לֹא רֵיק הוּא. הַאֻמְנָם כָּל כִּי הֲנֵי מִלֵּי לְגַלּוֹת רָזֵי תּוֹרָה – לֹא חָזִינוּ בֵּיהּ כִּי הַאי סִימָנָא כְּלָל, לָא מִינֵהּ וְלָא מִקְצָתֵהּ" (אגרת עב).

אלא שבשבת שבועות תפ"ט התארחו השדרי"ם בבית משפחת לוצאטו – בעת העדרו של הרמח"ל. וכך כתבו באותה האגרת:

"וְהִנֵּה בְּהִיּוֹתֵינוּ בְּאֵיזֶה מְקוֹמוֹת בְּעָרֵי אַשְׁכְּנַז בָּאָה שְׁמוּעָה זוֹ, כִּי בָּא כְּתָב אֶחָד לוֹמַר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל הַבָּחוּר הַנִּזְכָּר. וְדָרְשׁוּ אֵת פִּינוּ וְהִגַּדְנוּ לָהֶם דְּבָרִים כַּאֲמִיתּוּתָן, שְׂפַת אֱמֶת תִכּוֹן לָעַד, אֵת אֲשֶׁר רָאֲתָה עֵינֵנוּ בְּחֹדֶשׁ סִיוָן התפ"ט שֶׁהָיִינוּ מְזוּמָּנִים אֵצֶל אֲבִי הַבָּחוּר כְּדֵי לֶאֱכוֹל אֶצְלוֹ בְּשַׁבָּת", (אגרת עב).

לדבריהם, אחרי שעזבו את איטליא וסבבו באשכנז התפרסמה אגרת מהרי"ג, ותמוה ביותר שנתבקשו להעיד את אשר ראו עינם דווקא בעת שהתארחו בבית הוריו בהעדרו של הרמח"ל.

"אֲנִי לֹא הוֹדַעְתִּי דָּבָר עַל פְּנֵי חוּץ. כִּי רַק בִּהְיוֹתִי הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה אֵצֶל מוֹרִי וְרִבִּי הַגָּאוֹן מוֹרִי וְרַבִּי הָרַב ר' יְשַׁעְיָה בָּאסַאן בְּרֵיגְייוֹ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי לְהַקְבִּיל פָּנָיו, נִתְגַּלְגֵּל דָּבָר עַל יְדֵי חָכָם אֶחָד יְרוּשַׁלְמִי אֲשֶׁר עָבַר עָלֵינוּ וְנִתְאַכְסֵן פֹּה בְּבֵיתֵנוּ כִּי נִקְרָה לְפָנָיו אֵיזֶה סֵפֶר מֵחִיבּוּרִי. וּמֵאָז יָצְאוּ הַדְּבָרִים" (אגרת מט. רמחל לרבי ליוורנו. ה' ניסן ת"ץ).
"וְאָז עָבַר חָכָם אֶחָד יְרוּשַׁלְמִי פֹּה פָּאדֹובַה וְרָאָה אֵיזֶה כְּתָב מִבֵּין הַחֲרַכִּים וְלֹא אָמַר פֹּה לְשׁוּם אָדָם, אֶלָּא בְּוִינִיצִיאָה דִּבֵּר". (אגרת לב כדלעיל).

ברוח קודשו, ראה הרמח"ל את החכם הירושלמי דווקא – הרב יום טוב קריספי מעיין בכתביו בהעדרו, ולא עוד שעיין בו בלא רשות אלא אחריתו מגלה שדיבר בויניציא שלא כדין. לא בכדי בחר הרב חאגיז להביא את עדות הרב קריספי – החכם הירושלמי, כעדות המכחישה את עדותו החיובית והאוהדת של הרב קמחי כדלהלן.
מוינציא החלו השמועות להתפשט לאיטליא ואשכנז, ומהן נודע לבני פאדובה על השרף החי בתוכם.

"וּבְשׁוּבִי לְבֵיתִי נִתְגַּלְגֵּל דָּבָר מִדָּבָר, עַד שֶׁנּוֹדַע לְתַלְמִיד חָכָם אַשְׁכְּנַזִּי הָעוֹמֵד פֹּה לְקַבֵּל כֶּתֶר הָרְפוּאָה, שְׁמוֹ כמהר"ר יְקוּתִיאֵל". (אגרת לב).

 רבי יקותיאל גורדון

רבי יקותיאל  גורדון (מהרי"ג) זצ"ל, בנו של יהודה ליב ונצר למשפחת רופאים, הגיע מוילנה ככל הנראה בסביבות חודש אדר תפ"ט (1730) לפדובה ללמודי רפואה כיוון שבפולין היו מוסדות הלימוד סגורים בפני יהודים. מיום הגעתו, חלק את יומו בין לימוד התורה ללימודי הרפואה, ולא דבר מגדולת הרמח"ל. רק כעבור כארבעה חודשים מהגעתו לפאדובה, במהלך חודש תמוז, "גילה" את הרמח"ל בעקבות שמועות שהגיעו לאוזניו מוינציא.

"וּבְשׁוּבִי לְבֵיתִי נִתְגַּלְגֵּל דָּבָר מִדָּבָר, עַד שֶׁנּוֹדַע לְתַלְמִיד חָכָם אַשְׁכְּנַזִּי הָעוֹמֵד פֹּה לְקַבֵּל כֶּתֶר הָרְפוּאָה, שְׁמוֹ כמהר"ר יְקוּתִיאֵל. וְהִנֵּה כְּבָר הָיָה פֹּה ד' חֳדָשִׁים וְלֹא יָדַע דָּבָר. וְכַאֲשֶׁר יָדַע – אָז נִדְבַּק אַחֲרַי הַרְבֵּה, כִּי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ לִלְמוֹד חָכְמַת הָאֱמֶת. וְגַם קָבַעְתִּי לוֹ לִימּוּד. וְהוּא מֵרוֹב לַהֲבַת תַּאֲוָתוֹ כָּתַב לְקָצִין אֶחָד נִכְבָּד בַּעֲבוּר זֶה הָעִנְיָן כְּדֵי לְבַשְּׂרוֹ בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, וּבֶאֱמֶת לֹא רָאִיתִי אִגַּרְתּוֹ טֶרֶם לֶכְתָּהּ". (אגרת לב).

מאותו הרגע דבק ברמח"ל ורצה לנטוש את החכמות החיצוניות ולהתדבק בתורה בלבד. מאגרתו עולה הסיבה שבגינה "הוכרח" להמשיך בלימודי הרפואה:

"והנה גם אנכי מרוב אהבת התורה אמרתי לעזוב את חכמות החיצוניות, עד שהגיד והוגד לי על פי המגיד: "אחוז בזה וגם מזה על תנח ידך מטעם הכמוס עמדי" (אגרת ו').

אולם, בחתימת האגרת הבהיר היטב את דעתו בענין:

"העומד על התורה, ועל העבודה, לקבל כתר הרופאים אי"ה" (שם).

בהתלהבותו הגדולה מהכרח ההשגחה, זמן קצר אחרי שנכנס בסוד החבורה, כתב מהרי"ג ב' אגרות גורליות. ב-כ"ג אב תפ"ט (7.8.1729) כתב אגרת לר' מרדכי יפה מוילנה, נדיב, בעל קשרים ואמצעים, "מתלמידי הגאון ל׳ אברהם ברודא,‏ ובעבור חכמתו,‏ תורתו,‏ עשרו וצחות לשונו בשפת עברית -‏ היה תל שהכל פונים אליו וראש המדברים בכל מקום" ("נזיר אלהים" עמ' 53).

לימים, כונתה האגרת בשם אגרת פולמוס החגיז, ובעיני בשר ודם נראה שנכתבה כיוזמה פרטית להכשרת הקרקע לקבלת עזרה ותמיכה עתידית עבור החבורה הקדושה, "וְהוּא מֵרוֹב לַהֲבַת תַּאֲוָתוֹ כָּתַב לְקָצִין אֶחָד נִכְבָּד בַּעֲבוּר זֶה הָעִנְיָן כְּדֵי לְבַשְּׂרוֹ בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, וּבֶאֱמֶת לֹא רָאִיתִי אִגַּרְתּוֹ טֶרֶם לֶכְתָּהּ " (אגרת לב) – ללא ידיעת עט"ר. באגרת, מפאר מהרי"ג את גדולת רבו הרמח"ל:

"אַךְ נֵימָא לֵיהּ לַאֲדוֹנִי אֶפֶס קָצֵהוּ וּבְקִיצּוּר נִמְרָץ. וְהִנֵּה עַתָּה בָּאתִי עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה לְהוֹדִיעַ לַאֲדוֹנִי אֵיךְ שֶׁמַּתָּנָה טוֹבָה נָתַן לָנוּ הקב"ה מִבֵּית גְּנָזָיו, וְהוּא כִּי יֵשׁ כָּאן בָּחוּר אֶחָד רַךְ בַּשָּׁנִים, בֶּן כ"ג שָׁנִים, קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ, הֲרֵי הוּא מוֹרִי וְרַבִּי בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא אִישׁ אֱלֹקִים כְּבוֹד שֵׁם כְּבוֹד הָרַב מֹשֶׁה חַי לוּצָאטוֹ. 

וְהִנֵּה, ב' שָׁנִים וַחֲצִי שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ מַגִּיד, מֶלֶךְ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא, וְהָיָה מְגַלֶּה לוֹ סוֹדוֹת נִפְלָאוֹת. אַף כִּי קוֹדֵם כְּשֶׁהָיָה בֶּן י"ד שָׁנִים הָיָה יוֹדֵעַ כָּל כִּתְבֵי האר"י בְּעַל פֶּה וְהָיָה נֶחְבָּא אֲחוֹרֵי הַכֵּלִים וְלֹא הִגִּיד זֶה הַדָּבָר אַף לְאָבִיו וּפְשִׁיטָא לְשׁוּם אָדָם, וְהִנֵּה עֲצַת ה' הָיְתָה זֹאת שֶׁנִּתְגַּלָּה עַל יְדֵי סִיבָּה וְאֵין כָּאן מְקוֹמוֹ לִכְתּוֹב הָעִנְיָן.

וְהִנֵּה זֶה חוֹדֶשׁ יָמִים שֶׁאֲנִי מְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ וְדוֹלֶה מַיִם חַיִּים מִבְּאֵרוֹ – אַשְׁרֵי עָיִן שֶׁרָאֲתָה וְאַשְׁרֵי אֹזֶן שֶׁשּׁוֹמֵעַ כָּל זֶה, וְהוּא נִיצוֹץ מֵעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף. וַהֲרֵי שְׁמוֹנֶה חֳדָשִׁים שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ מַלְאַךְ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא, מָסַר לוֹ הַרְבֵּה סוֹדוֹת וְכַמָּה דְּבָרִים לְהוֹרִיד הַיְּשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה בְּכֹחָם, וְצִיוָּה לוֹ בְּהַסְכָּמַת הקב"ה וּשְׁכִינְתֵּא לְחַבֵּר סֵפֶר הַזֹּהַר שֶּׁקְּרָאוּהוּ מִן הַשָּׁמַיִם 'זֹוהַר תִּנְיָנָא' לְתִקּוּן גָּדוֹל הֲיָדוֹעַ אֶצְלֵנוּ.

וְכָךְ הוּא הַסֵּדֶר: זֶה הַמַּלְאָךְ מְדַבֵּר מִתּוֹךְ פִּיו, אֲבָל אֲנַחְנוּ תַּלְמִידָיו שֶׁלּוֹ אֵינֶנּוּ שׁוֹמְעִים שׁוּם דָּבָר. וְהַמַּלְאָךְ מַתְחִיל לְגַלּוֹת לוֹ סוֹדוֹת נִפְלָאִים, וְאַחַר כָּךְ הוּא מְצַוֶּה מ"ו [מוֹרִי וְרַבִּי] לְאֵלִיָּהוּ שֶׁיָּבֹא מִיַּד, וְהוּא בָּא וְאוֹמֵר סוֹדוֹת שֶׁלּוֹ, וְלִפְעָמִים שֶׁבָּא מט' שַׂר הַגָּדוֹל, וְגַם רַעֲיָא מְהֵימְנָא, אַבְרָהָם סָבָא, וְרַב הַמְנוּנָא סָבָא, וְהַהוּא סָבָא, וְלִפְעָמִים מַלְכָּא מְשִׁיחָא וְאָדָם קַדְמָאָה. 

וְהִנֵּה כְּבָר הִשְׁלִים חִבּוּר אֶחָד עַל קֹהֶלֶת הַפְלֵא וְנוֹרָא מְאֹד, וְעַכְשָׁו צִוּוּ עָלָיו לְחַבֵּר שִׁבְעִים תִּקּוּנִים עַל פָּסוּק "כָּל הַיָּד הַחֲזָקָה" סוֹף הַתּוֹרָה, וְהוּא גַּם כֵּן עַל הַדֶּרֶךְ הַנִּזְכָּר לָעֵיל. וְגַם כָּתַב ג' סְפָרִים עַל הַתּוֹרָה, וְכָל הַג' סְפָרִים רַק עַל פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא, וְהַכֹּל עַל פִּי הַסּוֹד הַנּוֹרָא מְאֹד, וְהַכֹּל בִּלְשׁוֹן הַזּוֹהַר. וְהוּא יוֹדֵעַ כָּל הַגִּלְגּוּלִים וְהַתִּיקוּנִים שֶׁל כָּל אָדָם, חַכְמַת גִּיד וּפַרְצוּף. 

כְּלָל הָעִנְיָן: אֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּנּוּ. בַּתְּחִלָּה לֹא נִתְּנָה רְשׁוּת לְגַלּוֹת לוֹ רַק סִתְרֵי תּוֹרָה. וְעַכְשָׁו מְגַלֶּה לוֹ כָּל דְּבָרִים – וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, רַק אֲנַחְנוּ חֲבוּרָה שֶׁלּוֹ.

וְגַם לִי אָמַר סוֹד גָּדוֹל לָזֶה שֶׁנִּתְגַּלְגַּלְתִּי לָבוֹא לְכָאן לִלְמוֹד עִמּוֹ, כִּי אֵין דָּבָר בִּלְתִּי סִיבָּה. וְגַם הִגִּיד לִי מִנִּשְׁמָתִי וְתִקּוּנָי לְתַקֵּן. וְרָגִיל הוּא בְּפִי רַעֲיָא מְהֵימְנָא, וּבְפִי מט' שַׂר הַפָּנִים לִדְרוֹשׁ פְּסוּקִים עָלָיו וְעַל הרשב"י בִּ'[לְשׁוֹן] הַזּוֹהַר, וּמְדַמֶּה אוֹתוֹ בְּכָל הָעִנְיָנִים לְהָרַב רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי ז"ל. כַּאֲשֶׁר לְפִי הָאֱמֶת הֶרְאָה לַכֹּל, אֲשֶׁר לֹא זָכָה שׁוּם אָדָם לְדָבָר זֶה מִיְּמוֹת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עַד עַתָּה. 

וְהִנֵּה גַּם אָנֹכִי מֵרוֹב אַהֲבַת הַתּוֹרָה אָמַרְתִּי לַעֲזוֹב אֶת חָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת עַד שֶּׁהִגִּיד וְהוּגַּד לִי עַל פִּי הַמַּגִּיד: "אֱחוֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה עַל תַּנַּח יָדֶךָ מִטַּעַם הַכָּמוּס עִמָּדִי".

וְהִנֵּה כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל נִסְתָּר וְנֶעְלַם מֵעֵין כָּל חַי, רַק מֵחֲבוּרָה שֶׁלָּנוּ. וְאִם אָמַרְתִּי לְגַלּוֹת הָעִנְיָן שֶׁל מוֹרִי וְרַבִּי הַנִּזְכָּר לְעֵיל – יִכְלֶה הַזְּמַן וְהֵם לֹא יִכְלוּ. וְאִם יִתְאַוֶּה אֲדוֹנִי תַאֲוָה לַעֵינַיִם אֵיזֶה דְּבָרִים לֵידַע גַּם הָעִנְיָן מֵהַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ וְתִקּוּנָהּ, יִמְחוֹל עַל כְּבוֹדוֹ הֲרָמָה וַיְּצַוֶּה לִכְתּוֹב, וְאָז אוֹדִיעֵנוֹ הַכֹּל מְעַט מְעַט עַל כָּל אֲשֶׁר יְצַוֶּה, וּלְנַחַת יִהְיֶה לוֹ. כִּי אֵין מְשִׂיחִין בַּשָּׂדֶה, בִּפְרָט בְּפַעַם רִאשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אִם יְגִיעַ הָאִגֶּרֶת לְיָדוֹ. וְאֶל יַחְשׁוֹב אֲדוֹנִי חַס וְשָׁלוֹם לְהַטִּיל [מוּם] בְּקָדָשִׁים לְדַמּוֹתוֹ לִשְׁאָר דִּבְרֵי כָּזָב וְתִטְעֶה שָׁקֶר, כִּי נִיכָּרִים דִּבְרֵי אֱמֶת, וְאַדְּרַבָּא הוּא יוֹדֵעַ כָּל הָעִנְיָנִים הַנַּעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְכָל הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר חָלְפוּ וְעָבְרוּ, וְשׁוֹרֵשׁ כָּל הָעִנְיָנִים. וּמֵאֶפֶס פְּנַאי אֲקַצֵּר, ה' יְמֵיכֶם וּשְׁנוֹתֵיכֶם יַאֲרִיךְ. כֹּה דִּבְרֵי עַבְדּוֹ הַנֶּאֱמָן הָאוֹמֵר אֵלֶּה הַדְּבָרִים בִּלְחִישָׁה, כִּי לֹא נִיתְּנוּ עֲדַיִין רְשׁוּת לְגַלּוֹת.

יְקוּתִיאֵל בֶּן הֶחָסִיד מהר"ר לֵיבּ מִוִּילְנָה

 הָעוֹמֵד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה לְקַבֵּל כֶּתֶר הָרוֹפְאִים אי"ה". (אגרת ו').

מדבריו "כִּי אֵין מְשִׂיחִין בַּשָּׂדֶה, בִּפְרָט בְּפַעַם רִאשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אִם יְגִיעַ הָאִגֶּרֶת לְיָדוֹ", נראה כי היה חשש סביר שהאגרת לא תגיע ליעדה, ולמרות זאת, לא חשש מהרי"ג לתוכנה, וכשזו הגיעה ליעדה, שלח הרב יפה העתקים ממנה לרבני אשכנז. לימים, כשנדרש הרב יפה על מעשיו, השיב, שלא חשש שיחשדו את הרמח"ל במשיחיות, וממילא שאר הדברים של מהרי"ג יחשבו כדברי הבל ותעתועים:

"כי הלא נודע לכל כי כל האגרות שנכתבו בזה מאיטאליא ע״י הרופא ר׳ יקותיאל אלי נכתבו, ואני שלחתי העתקתם לרבני אשכנז לגלות‏ אזנם… אף כי ר״י (רבי יקותיאל) הרבה בשבחו כנודע, לא יחס לו משפט הגאולה והתמורה‏…‏ ובטחתי שמי שנשמת רוח חכמה בקרבו לא יאמין בלא״ה [בלאו הכי] לדברי הבל כאלה״ ("נזיר אלהים" עמ' 53).

בלשון המעטה תירוצו יותר מתמוה, ומכוונת הולך רכיל ולשון הרע לא נמלט. כרצון יושב במרומים יודע תעלומות, בראשית חודש חשון הגיעו העתקים להמבורג ולאלטונה – לידי הרב משה חאגיז. הרב משה חאגיז. הרב חאגיז היה קנאי נלהב ומראשי הלוחמים בתנועת השבתאות. מחשש לצמיחת תנועה משיחית חדשה, החל להרעיש עולמות ופנה בדחיפות לרבני ויניציא וגזר מראש שלא כדין:

"אתם הרי ישראל מורי ורבותי, אל חכמי ורבני הקהלות הקדושות שבגולה מוטל הדבר לקרוע על כתב זה, ולדרוש וחקור ולעקור מן השרש חברה רעה זו – קודם שתתפשט ברעתה בין ההמוניים, ולדון את כל בני חברה זו כרודפים את ישראל. ואני את נפשי הצלתי". (אגרת ז', יב' חשון ת"ץ)

רבני ויניציא נדרשו בריש גלי לערוך חקירה, והעדיפו שלא לחשוף שהיו מודעים לענין מזה כמה זמן. בחקירתם, מצאו שבראשית השנה התארח שד"ר צפת הרב קמחי בבית משפחת לוצאטו, ולא עוד אלא שתחת ידיו מספר העתקות מכתביו.

רבי רפאל ישראל קמחי זצ"ל

הרב והמקובל רבי רפאל ישראל קמחי זצ"ל היה תלמידו של הרב יעקב וילנא אלישר. בשנת תפ”ח (1728) חתם ר’ יעקב וילנא יחד עם חמישה מחכמי העיר צפת, רבי משה בן רפאל מרדכי מלכי, רבי דניאל קאפסוטו, רבי יעקב ניניו, רבי רפאל מיכאל מלמד ורבי יקותיאל אשכנזי על כתב שליחות שד"ר – "שלוחא דרבנן" הממנה את רבי רפאל ישראל קמחי להיות שד"ר באיטליה עבור בני צפת "הנאנקים דלי דלים ברעה ובצמא ובחוסר כל… ואין להם מושיע".

"הנה שלחנו ציר אמונים ברוך מבנים, החכם השלם הדיין המצויין כמה"ר רפאל ישראל קמחי נר"ו, יתיצב על דרך סובב סובב, הולך על שער בת רבים"

בסוף שנת תפ"ט, חנה הרב קמחי ז"ל באיטליה והתארח בימים נוראים בביתו של הרמח"ל:

"ושם הייתי בראש השנה וביום הכפורים, וישבתי בביתו י"ב ימים וראיתי פלאות, האיך הוא כותב הכל בלשון זהר גמור, וראיתי את פירוש קהלת והתיקונים. וגם הוא מחבר ספר זהר חדש על הפרשיות, ועד פרשת "ויצא" כבר היו לו ד' חיבורים. ונשתוממתי על המראה, ולא אדע להשיב דבר על הענין הזה. אבל הוא דבר פלא, ולא ראיתי כמוהו. ומי יתן ידעתי קשט דברי אמת בדבר הזה". (אגרת כז, שבט ת"ץ).

י"ב יום שהה הרב קמחי במחיצת עליונים. הרמח"ל לא הסתיר ממנו דבר, הכניסו בסוד קדושים רבה, ומראות שלא נראו אלפי שנים – היו כדבר שבשגרה. תורה עמוקה שנשגבה מבינתו ירדה ממרומים, ולא נותר לו אלא רק להביט ולהשתאות ולייחל לעמוד על אמיתתם. בתום מראות הימים הנוראים המשיך הרב קמחי ז"ל בסבב שליחותו.

במקביל לחנותו בפאדובה, כבר החלה באותה העת להתגלגל רכילות השד"ר הירושלמי, והרב יפה ששלח העתקים מאגרת הרב יקותיאל גורדון זצ"ל (מהרי"ג).

הרב קמחי זצ"ל שהוערך כתלמיד חכם הבקי בכל חלקי פרד"ס התורה ובפרט בחכמת הסוד, שליח העיר צפת "בירת הקבלה" – זומן בדחיפות, ובג' כסלו התייצב בפני רבני ויניציא, ונתבקש מבית הדין להעמידם על טיבו של הרמח"ל, וכך תועדה הישיבה בפרוטוקול של רבני ויניציא:

"נִתְוַועֲדוּ הַיּוֹם בּוֹקֶר הָרַבָּנִים עַל עִנְיַן הַזֶּה וְדִבְּרוּ בֵּינֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ קָרְאוּ עִמָּהֶם לְמַעֲלַת הַשָּׁלִיחַ צְפַת, וְנִתְוַוכְּחוּ עַל הַדָּבָר, וְהֶרְאוּ לוֹ הָאִגֶּרֶת שֶׁבָּא לְכָאן בְּיוֹם ו' אוֹ שַׁבָּת קֹדֶשׁ שֶׁעָבַר עִם הפושט"ו טודישקו [דואר גרמניא], מַה שֶׁכָּתַב הֶחָכָם ר' יְקוּתִיאֵל לְוִינָא לְהַקְצִין רִבִּי מָרְדְּכַי יָּפֶה, הַיְינוּ הֶעְתֵּק בִּכְתָב אַשְׁכְּנַזִּי. וְלֹא נִזְכָּר בָּהּ לֹא מֵעִנְיַן נָבִיא וְלֹא מֵעִנְיַן ש"ץ, אֶלָּא שְׁבָחִים שֶׁל הָאָדוֹן בְּתַכְלִית הַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה, וּכְמוֹ שֶׁיָּדַע ר' יְקוּתִיאֵל אִיהוּ בְּנַפְשֵׁיהּ כָּל מַה שֶׁכָּתַב. וְתַחְתֶּיהָ כָּתַב הֶחָכָם רִבִּי מֹשֶׁה חַאגִּיז וְזֶה לְשׁוֹנוֹ בְּקִיצּוּר: 

"אַתֶּם אַלּוּפֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ' צָרִיךְ לִקְרוֹעַ עַל עִנְיַן הַזֶּה, הִתְאַזְּרוּ חָיִל שֶׁלֹּא יִתְפַּשֵּׁט הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאַחַר כָּךְ לֹא יִהְיֶה תְּקוּמָה חַס וְשָׁלוֹם". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

וְהִנֵּה הָיוּ סְבָרוֹת בֵּין הָרַבָּנִים לַעֲשׂוֹת פִּרְסוּם שֶׁל פִּטּוּמֵי מִילֵּי, וּמֵהֶם שֶׁסְּבָרְתַם וְכַוָּנָתָם לְטוֹבָה. וְשַׁאֲלוּ אֶת פִּי הֶחָכָם הַשְּׁלִיחַ: מַה דַּעְתּוֹ? וְהֵשִׁיב: 

"הֲלֹא מִדִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת שֶׁל ר' יְקוּתִיאֵל עָצְמָה מְסַפֶּרֶת אֵיךְ הָאָדוֹן נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים וְאֵין שׁוּם אָדָם יוֹדֵעַ מֵהָעִנְיָנִים, וַאֲפִילּוּ אָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ מֵעוֹלָם עַד מִקָּרוֹב, שֶׁעַל יְדֵי סִבָּה נִתְגַּלָּה לָהֶם מַה שֶׁלֹּא יָדְעוּ בְּכָל הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ. 

וְאִם כֵּן מָרֵא דְּהַאי שְׁמַעְתָּתָא אִיהוּ יָרֵא שָׁמַיִם מִנְּעוּרָיו וְנֵזֶ"ר אֱלֹקִים הָיָה הַנַּעַר מִבֶּטֶן אִמּוֹ. אֲבִי הִקְדִּישׂוּ לַשָּׁמַיִם עַל הַתּוֹרָה וַעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ תָּמִיד עַד כִּמְעַט אֲפִילוּ בְּצוּרָתָהּ דְּזוּזָא (הַמַּטְבֵּעַ) אֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֵידַע מִתַּעֲנוּגֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, פָּרוּשׁ וּמִתְבּוֹדֵד בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ, מִתְיַגְּעִים בַּתּוֹרָה וְיִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ.

וְאֵינוֹ דָּבָר תֵּימָה אִם הקב"ה זִיכָּה אוֹתוֹ וְשָׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנָיו – גַּם שֶׁהוּא בְּחוּץ לָאָרֶץ, כִּי כְּבָר דּוּגְמַת זֶה הָיָה לְעוֹלָם וְאֵין כָּל חָדָשׁ וְכוּ'. הָרַב הַמְּקוּבָּל הַקָּדוֹשׁ ר' שְׁלֹמֹה מוֹלְכוֹ ז"ל וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא האר"י זלה"ה שֶׁשּׁוּם אָדָם לֹא יָכוֹל לְהַכְחִישׁ תּוֹרָתוֹ וּמַעֲשָׂיו וְנִפְלְאוֹתָיו – גַּם כְּשֶׁנִּתְגַּלָּה אֵלָיו אֵלִיָּהוּ בַּתְּחִלָּה כַּמָּה שָׁנִים קוֹדֵם הֲלִיכָתוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאִם כֵּן זֶה הַבָּחוּר בְּחִיר ה', גּוּפָא דְּעוּבְדָא – לֹא עָשָׂה שׁוּם רָעָה וְלֹא שָׁגָג וְלֹא תָּעָה, כִּי לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ לִכְתּוֹב וּלְפַרְסֵם הַדְּבָרִים בְּכָל אֵלּוּ הַשָּׁנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא, שֶׁר' יְקוּתִיאֵל מִדַּעַת עַצְמוֹ, מִדְּבֵיקוּת אַהֲבַת חִימּוּם תּוֹרָתוֹ, כָּתַב מַה שֶׁכָּתַב. וְאַחַר כָּךְ מִוִּינָה כָּתְבוּ לְהַמְבּוּרְגוֹ, וְר' יְקוּתִיאֵל שָׁגָג בַּדָּבָר וְלֹא רַבּוֹ הַנִּזְכָּר, שֶׁאֵין לוֹ אָשָׁם מְעִילוֹת.

וְאַתֶּם גַּם אַתֶּם הָרַבָּנִים, אֲנִי אוֹמֵר לְמַעֲלַתְכֶם, שֶׁזֶּה הַדָּבָר אֵינוֹ טֶבַע וְאֵין לִמּוּדוֹ וְשִׂכְלוֹ אֱנוֹשִׁי. וּבְעֵינַי רָאִיתִי הַיִּחוּדִים שֶׁעָשָׂה בִּנְפִילָתוֹ עַל פָּנָיו, סָמוּךְ עַל יָדָיו עַל הַשֻּׁלְחָן כְּמוֹ חֲצִי שָׁעָה, וְאַחַר כָּךְ עֲמֹד וְהַקּוּלְמוּס בְּיָדוֹ מָהִיר, כּוֹתֵב בִּזְמַן מוּעָט פַּחוֹת מֵחֲצִי שָׁעָה פוֹלְיוֹ אוֹ פוֹלְייוֹ וָחֵצִי מִסּוֹדוֹת הַתּוֹרָה, דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים בְּתַכְלִית, וְהַכֹּל בִּלְשׁוֹן זֹוהַר, מַה שֶׁאֵין כֹּחַ בַּשֵּׂכֶל וְלֹא בְּיַד וְקוּלְמוּס אֱנוֹשִׁי. וְכֵן עָשָׂה כַמָּה פְעָמִים, וְזֶה אֶפְשָׁר וְאֶפְשָׁר, כִּי הקב"ה הִשְׁפִּיעַ עָלָיו שֶׁפַע מִמְּרוֹמִים, וְהוּא הִצְנִיעַ בְּהַצְנֵעַ מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלַח. 

וְאִם יִרְצֶה לִכְתּוֹב לְתַלְמִידוֹ אוֹ לְהוֹכִיחוֹ כְּאַב לַבֶּן, כָּל הַשָּׁנִים הַנִּזְכָּרוֹת שֶׁעָבְרוּ בְּסוֹד ה' לִירֵאָיו, וּמַה אַתֶּם רוֹצִים מִמֶּנּוּ? וְכִי לֹא נִיתְּנָה רְשׁוּת לְכָל אָדָם לִלְמוֹד וְלִכְתּוֹב חִידּוּשָׁיו בְּבֵיתוֹ כְּפִי רְצוֹנוֹ? וְכִי רְאִיתֶם אֶת חִבּוּרָיו, אוֹ שָׁאַל עֵצָה אוֹ הַסְכָּמָה לְהַדְפִּיסָם? מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא רָאִינוּ וְלֹא יָדָעְנוּ שׁוּם מִכְשׁוֹל חַס וְשָׁלוֹם אוֹ עֲוֹן חַס וְשָׁלוֹם – אֵינוֹ מֵהָרָאוּי לֹא לִמְחוֹת וְלֹא לִכְתּוֹב וְלֹא לְבַלְבֵּל אֶת הָעוֹלָם וְלֹא לְפַרְסֵם, וְלֹא לִמְנוֹעַ הַטּוֹב מִבְּעָלָיו. 

כִּי בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרָיו בְּבֵיתוֹ הָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם לִזְכּוֹת בְּמַתְּנָתוֹ, מַתְּנַת אֱלֹקִים הִיא. וְאִם עוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם לִכְתּוֹב לְכָל מָקוֹם – אוֹ שׁוּם סִיבָּה אַחֶרֶת, לִגְרוֹם נֵזֶק לְהָאִישׁ הַזֶּה אוֹ לִבְנֵי בֵּיתוֹ – הַקּוֹלָר בְּצַוְּארֵיכֶם וְדָמָם בְּרָאשֵׁיכֶם.

וְשַׁאֲלוּ הָרַבָּנִים אֶת מַעֲלַת הַשָּׁלִיחַ: "שָׁמָעְנוּ שֶׁמַּעֲלָתוֹ יֵשׁ לוֹ מִסְּפָרָיו".

וְהֵשִׁיב: "אֱמֶת כַּאֲשֶׁר זִיכַּנִי ה' שֶׁעָמַדְתִּי בְּבֵיתוֹ וּבְבֵית מַעֲלַת אָבִיו כְּמִדָּתָם וּמִנְהָגָם הַטּוֹב לְהַחֲזִיק בְּמִצְוַת הַכְנָסַת אוֹרְחִים וּבִפְרָט תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְכוּ' וְרָאִיתִי מַה שֶׁרָאִיתִי. חִלִּיתִי פָּנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לְהַעֲתִיק לִי בִּשְׂכָרִי מֵחִידּוּשָׁיו. וַאֲנִי יָדַעְתִּי בִּי שֶׁאֵינִי בָּקִי כָּל כָּךְ וְלֹא יָרַדְתִּי לְעוֹמֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת. דַּעְתִּי לְהָבִיא הַדְּבָרִים לְמַחֲנוֹתֵינוּ צְפַת תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, וְשָׁם אִתָּנוּ גְּדוֹלִים וּמוּפְלָאִים קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן וּבִפְרָט רִבִּי – הָרַב הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַגָּאוֹן מוהר"ר יַעֲקֹב וִילְנָא, וְעוֹד רַבִּים מְקוּבָּלִים, וְהֵם יַבְחִינוּ וְיַכִּירוּ וַיֵּדְעוּ שׁוֹרֶשׁ הַדְּבָרִים. אִם כֵּנִים הֵם – מוּטָב, וְאִם לָאו – עָלֵינוּ חַכְמֵי צְפַת תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן מוּטָל לִגְדּוֹר גֶּדֶר וְלַעֲמוֹד בַּפֶּרֶץ, לִכְתּוֹב וְלַעֲשׂוֹת כַּהֲלָכָה כַדָּת. וְזֶהוּ גַּם כֵּן בִּכְלָל אוּמָנוּת שֶׁל שְׁלוּחֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, לְהַשְׁגִּיחַ עַל הִתְחַדְּשׁוּת הַמְּקוֹמוֹת שֶׁל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְהַעֲמִיד הַתּוֹרָה עַל תִּלָּהּ".

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הוֹדוֹ הָרַבָּנִים לִדְבָרָיו, וְגַם הֵמָּה רָאוּ תָּמָהוּ וְנִבְהֲלוּ וְנֶחְפָּזוּ, וּבִפְרָט הַמּוֹרֵנוּ שֶׁל קְהִלַּת קֹדֶשׁ אַשְׁכְּנַזִּים – הוּא בְּצִדְקוֹ מִתְּחִילָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ עָמַד וְאָמַר, כִּי כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת וְגַם אֶפְשָׁר וְאֶפְשָׁר שהקב"ה רוֹצֶה לְהַשְׁפִּיעַ לְמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה וְכוּ'. 

סוֹף דָּבָר הִסְכִּימוּ יַחַד לִכְתּוֹב לְהַמּוֹרֵנוּ לְפָּאדֹובַה לִרְאוֹת כְּחָכְמָתוֹ לְהוֹכִיחַ אֶת ר' יְקוּתִיאֵל שֶׁלֹּא לִכְתּוֹב וּלְפַרְסֵם יוֹתֵר לְשׁוּם מָקוֹם, וְלֹא יוֹסִיף שֵׁנִית יָדוֹ לֹא הוּא וְלֹא אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא לְעוֹרֵר אוֹיְבֵינוּ שֶׁבִּמְדִינוֹת רְחוֹקוֹת ח"ו עַל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְדַי לַמֵּבִין.

וְעַל מָארֵי דְּעוּבְדָא, הִסְכִּימוּ שֶׁלֹּא לִכְתּוֹב לוֹ אֶלָּא לְרַבּוֹ הַמּוּבְהָק הַמּוֹרֵנוּ בָּאסַאן, בַּאֲשֶׁר גִּידְּלוֹ כְּאַב אֶת בֶּן, וּמִסְּתָמָא לֹא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ תּוֹרַת תַּלְמִידוֹ וּמַעֲשָׂיו, וּלְהוֹדִיעוֹ מִזֶּה הָאִגֶּרֶת הַמְבּוּרְגוֹ, וְהוּא בְּחָכְמָתוֹ יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלַח, שֶׁאִם יִרְצֶה לִכְתּוֹב לְתַלְמִידוֹ אוֹ לְהוֹכִיחוֹ כְאָב לִבְנוֹ אוֹ בְּדֶרֶךְ עֲצָתוֹ הָאֲמוּנָה אוֹ כְּפִי מַה שֶׁיִּהְיֶה בִּרְצוֹנוֹ – כִּי הַדָּבָר הַזֶּה מָסוּר בְּיָדוֹ, וְהֵם מְסַלְּקִים עַצְמָם מִזֶּה הַדָּבָר. בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ שֶׁל הָרַב בָּאסַאן חָלְקוּ לוֹ מַה שֶׁרָאוּי וְשַׁיָּיךְ לוֹ". (אגרת ח). 

מתוכן מכתב הרב יפה דלעיל, עדות הרב קמחי, וגישת רבני ויניציא בראשונה, נראה כי בתחילה התייחסו הרבנים בביטול לדברי מהרי"ג והעריכו אותם כדברי הערצה עיוורת של תלמיד לרבו – אם כי יש דברים בגו. אמנם נראה שהרב יפה חשש, שאם יתבררו הדברים כנכונים – יתלו הסרחון בו, ולכן שלח העתקים לרבני אשכנז, אם כי הדגיש שכל בעל שכל וחכמה יבחין מיד "בדברי הבל".
לכאורה ניתן היה לתלות את סיבת הפרסום בעדות הרב קמחי, וכן עולה לכאורה גם מדברי הרב והרופא שמשון מורפורגו  זצ"ל – רב העיר אנקונה במכתבו לרב חאגיז, שהעיד שנחשף בלחישת אוזן לעניין:
"הגם שלא היה נעלם ממני המאורע שבפאדובה – מיום בוא בקרב מחנינו זה ציר אמונים כבוד מורנו הרב ר' ישראל רפאל קמחי שליח צפת תבנה ותכונן במהרה בימינו, ולחש באזני מקצתן של דברים אשר ראו עיניו בהיותו שם בחדש תשרי שעבר, בהן ולאו רפיא בידיה, ולקח איזה קונטרסי התיקונים כדי להראותם בחזרתו לשלום אל הרב החסיד מומחה ובקי בחכמת האמת מורנו הרב ר' יעקב ווילנא ר"מ נר"ו, (אגרת נו'. סוף ניסן ת"ץ).
ומענין, שלמרות שלכאורה היתה אגרת מהרי"ג הסיבה ו"כתב האישום" לפולמוס החגיז, ועדות הרב קמחי אמתה את האגרת – תלה הרמח"ל ברוח קודשו את ראשית פרסום הדברים דווקא בדיבוריו של השד"ר הירושלמי:
"נתגלגל דבר על ידי חכם אחד ירושלמי אשר עבר עלינו ונתאכסן פה בביתנו כי נקרה לפניו איזה ספר מחיבורי. ומאז יצאו הדברים" (אגרת מט ניסן ת"ץ) "וראה איזה כתב מבין החרכים ולא אמר פה לשום אדם, אלא בויניציאה דיבר" (אגרת לב).
הרב קמחי שהה באיטליא עד שנת תצ"ב, ושם תקף אותו חולי:
״ואני היום טלטלני ה׳ טלטלה גבר,‏ ודעתי בל עמי מכמה צדדין,‏ ומה גם כי אל אלקים הוא יודע וישראל הוא יודע רוב חולשתי,‏ כי נפוגותי ונדכיתי עד מאד,‏ איש מכאובות וידוע חולי.‏ ואין לי פנאי להתפלל על עצמי וכל שכן על אחרים", (שו"ת "מים רבים" תשובה נ"ד עמ' מב, ע"ב).
הרב קמחי לא חזר לארץ ישראל ונפטר בקיצור ימים ושנים. בשנת תצ"ז הודפס ספרו "עבודת ישראל" ע"י אחיו באזמיר "להקים לאחיו שם כשם הגדולים". מדברי הרה"צ חיים אבואלעפייא זצ"ל בהקדמה, "ויהי בדרך במלון פגעה בו מידת הדין, חל"ש מת בלא זמנו. לא הגיע לימי אבותיו. והימים ימי בכ"ורי". ניתן להבין שנפטר בשבוע פרשת "שלח לך" והוא בן 42 שנים.
ספר עבודת ישראל לרב רפאל ישראל קמחי
מתוך הקדמת ספר "עבודת ישראל" לרב קמחי זצ"ל

האגרת השניה "אגרת הזוהר" נשלחה לר' יהושע העשיל זצ"ל בנו של הרב שאול שהיה אב"ד בק"ק בריסק. בוילנה, היה הרי"ג מקורב לרבי העשיל שכונה "ישיש שבישישים" (נפטר תק"ט) וע"כ שלח אליו אגרת הכוללת מעין תקציר של האגרת הראשונה ומספר הבהרות נוספות:

"ובדבר זה מצאתי חן בעיני מורי ורבי חסידא קדישא הנ"ל, שנתן לי להעתיקו, ובחרם חמור שלא ליתן לשום אחר להעתיק, ושלא להוציא אותם אפילו מביתי, אך תמיד תהיה אתי עמי בשבתי ובלכתי בדרך.

גם עכשיו הוא מחבר שבעים תיקונים על הפסוק, "ולכל היד החזקה" שבסוף התורה כמו רשב"י על בראשית, והכל עם בני הישיבה הנ"ל. וגם זה אני מעתיקו בחרם הנ"ל שלא להעתיקו עוד לאחר. אשרי לי שזכיתי לכל זה" (שם).

יחודה העצום של "אגרת הזוהר" – שצורפה אליה העתקת עמוד אחד מ"זוהר תניינא". ולפלא גדול שצירף הרב גורדון את העתקתו נוכח אזהרת רבו "בחרם חמור" לבל יצא ממנו דבר. בדיעבד, בגלל הפולמוס והמהומה – נכון להיום, דף זה הוא השריד היחיד שנותר לנו מזוהר תניינא.

בינתיים הגיעה פניית רבני ויניציא למהר"י באסאן, שתמהה, "ומכל מקום תמה אני, איך מהרת לגלות לאותו ר' יקותיאל?" ובתגובה ענה לו הרמח"ל:

 

"ואני לא מהרתי – כי באמת אחרתי מאד. וגם לא הגדתי לרבי יקותיאל זה – אשר בזה עומד עמדי, גם כי טוב וישר הוא. כי ד' חדשים ישב מבלי דעת מן הדבר הזה מאומה, אלא שבסיבות הדברים הגיע אליו, וארוך הענין להעלותו בכתב. והוא מדי שמעו – שם עצמו בעובי הקורה להרבות תשובה ופרישות בכל התיקונים אשר ניתנו לי אליו, ואתמול שלמו לו מ' יום בתענית ושתיקה שלא לדבר דבר אלא בלשון קדש ובדברי קדש, והיום בשמעו דברי כבוד תורתו – ירא מאד, גם כי כמה פעמים אמר לי המגיד שלא יירא מזה. ואני שבתי ושאלתי מדי שאלי דברים אחריו, וכה בלשון אמר לי: "ולרבי יקותיאל תימר דלא ידחל, דקבלה בעית לגלגלא זכותא על ידוי, ויחמי לפיכך יסתלקון מילין" (תרגום: ולרבי יקותיאל תאמר שלא יפחד שקבלה צריכה להתגלגל זכות על ידו, ויווכח שלפיכך יעלו הדברים)". (אגרות יג,יד).

למרות חלקה הגדול של אגרת מהרי"ג בפולמוס החגיז, שהובילה לרעש גדול ולשבועת שנת הת"ץ, שלא לכתוב ולחבר ספרים ומאמרים בשם המגיד – בהנחיית שמיים ובענוות הרמח"ל, המשיך הרמח"ל לקרב את מהרי"ג. הושיבו לשמאלו בבית המדרש, מינה אותו יחד עם הרב משה דוד וואלי זצ"ל להיותו עוזרו ומפקחו בהעמדת סדרי בית המדרש, ועוד סמכויות רבות במישור ההנהגה והסדר:

"וגם שלא בשעת הלימוד וחוץ מן השלחן, אם ירבו החברים דברים בטלים הרבה, יהיה רשות ביד כמהח"ר יקותיאל לרמוז אל כ' [ר'] ישראל [בכ' מיכל], ויאמר כ' ישראל (למרבי השיחה), "תנו כבוד לה' אלקי ישראל"! ומיד יחויב לשתוק" (אגרת ג' תצ"א). 

 כעבור כשנתיים ימים מראשית הפולמוס העיד הרמח"ל עליו:

ר' יקותיאל אשר עמדי, אם עשה – אינו עושה לדבר דבר מה שאינו צריך. וגם שבאמת הוא מכין עצמו ללכת לביתו לשלום. ואני בתום לבבי לא אוכל לומר אלא שהוא חסיד גמור, ומי שירצה לדבר רע עליו – כל רוחו יוציא כסיל, כי אין זה כי אם מ[ה]עלם. (אגרת פט, פסח תצ"ב).

בימינו, ברור כשמש שהכל היה עצת יצר הרע. אין חולק על תורתו וגדולתו של הרמח"ל זי"ע וכל דבריו התקבלו בכל קהילות ישראל כמים חיים היוצאים ממקור קודש קדשים. ובימיו נתקנא בו השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא, וסימא את עיניהם של כל חכמי ישראל.

"ואני כבר ידעתי, כי קטרוג ס"מ הוא, אך מה' היתה נסבה להעמיד דבר על מכונו עד עת מועד" (אגרת פב).

בשנת תצ"ה כשעזב הרמח"ל את פדובה, חזר רבי יקותיאל לפולין ובאמתחתו אלפי דפי העתקות מהספרים והמאמרים, שניתנו לו ברשות גמור מהרמח"ל להעתיקם ולקחתם עימו.

"אחרי שובו לארץ מולדתו, היה בק׳׳ק שקלאב ואח"כ בק״ק בריסק והיו אתו כתבי רבו והיה נמשך אליו ללמוד ממנו הרב ר׳ אליה ועוד כמה  אנשים… וגם העתיקו ממנו כל הכתבים הנ׳׳ל״ ("עדות ביעקב" עמדין).

בשנת תקי׳׳ב היה בהאג בתורת משולח מק״ק בריסק דליטא. בספר "תולדות חכמי ירושלים" (דף סריקה 381, ח"ב עמ' 139) הביא המחבר פרומקין העתקה מכתב ידו של מהרי"ג הנמצא באוקספורד, ובו תיעד מהרי"ג את הקורות אותו אחרי שעזב את פאדובה וחזר לוילנה, וזה לשונו:

"בהיותי עוד על ארץ מולדתי אשר כמעט כל גדולי ארץ השכימו על פתחי, וגם קראתי בראש הומיות בתוכחת מוסר בלשון למודים אשר נתן לי ה׳, ולא נשאתי פנים לאיש, לא לישיש וחכם או בער, וגם חכמתי היא חכמת הרפואה עמדה לי, גם כי לא לחכמה ולא למלאכה חשבתיה… ואני כאשר בינותי בחכמה הרעה הזאת מאסתיה, ואמרתי בלבי 'מתי אעשה גם אנכי לביתי בית משכן נשמתי'… ואז נדרתי לעלות לארץ הקדושה, לשאוף אוירא דארץ ישראל, אולי אמצא כופר לנפשי, ונשענתי על משענת הגביר הנדיב המפורסם כמו״ה שלמה רוקח, אשר הבטיחני לתת לי די פרנסתי, סך מסוים שנה בשנה די לא תעדי. ושלח לי ספרים רץ אחר רץ למהר נסיעתי, וכתב: "עיניך לא תחוס על כליך".

ואני עשיתי כאשר צוני, ובזבזתי כל אשר לי במטלטלים ומכרתים בחצי שוים, וגם בית גדול מכרתי ולא קבלתי המעשר מכדי שוויו. ושמתי לדרך פעמי בהוצאות רבות, וחשבתי כי אמצא הכסף צרור באמתחת הגביר הנכבד. אך בבואי (לויניציא) לא מצאתי את שאהבה נפשי, כי לקח אותו (את הגביר רוקח) אלקים, וחיים לכל ישראל שבק. ולא ידעתי אנה אפנה, עד שרחם ה׳, ונתן בלב נדיבי וקציני עם ה׳, אשר חוברו יחדיו להחזיקני פה בבית המדרש הנקרא "אור תורה" אשר נתיסד ע״י הגביר המרומם הר״ש רוקח הנ״ל, והיה כל מבקש ה׳ יבא ללמוד חנם אין כסף, והנה עברו עלי זה עשר שנים, ולא עלתה בידי לגדל תלמידים בעלי תורה, כי כאשר התחילו לציץ ציץ שושנת התורה, כבן י״ג י״ד יצאו החוצה לבקש מחייתם".

 רבי יקותיאל זצ"ל נפטר ונקבר בויניציא. כהבטחת המגיד, בידיו הופקדה תורת עט"ר הרמח"ל והוא שטרח רבות בעבורה, הקהיל תלמידים והפיצה ברבים. תמצית תורת עטרת ראשנו הרמח"ל הייתה רמוזה בחתימתו: קיויתיאל. 

[1] או גארדאן. לפי החוקרים, מוצאה של המשפחה מצרפת, ובניב הצרפתי "גארדאן" צלילו "גארדון". וכן נמצא שכתב בעצמו את שם משפחתו גורדן בתקנות בית המדרש כ"י רג'יו 32 (ס' 20250F). מהרי"ג השתייך למשפחת הרב אהרון גארדאן – שהיה רופאו של מלך פולין