מינקות לבחרות

הנער משה חיים לוצאטו

מעטות הן הידיעות על ימי ילדותו של משה חיים. אביו, שחשובה היתה לו התורה, זיהה את כשרונותיו ולא חשך כספים ומורים כדי לקדם את בנו, שעוד מראשיתו היה תלמיד מצטיין ועילוי בכל תחומי הלימוד. עד לשנת הבר-מצוה, למד הנער אצל מורים פרטיים, ואח”כ הכניסו אביו לישיבתו של ר’ יהודה מינץ ז"ל בפאדובה. שני מורים תפסו מקום מרכזי בתולדות חייו. 

יחכ"ם קאנטאריני זצ"ל

רבי יצחק חיים הכהן מהחזנים "קאנטאריני" בן רבי יעקב המכונה היחכ”ם. נולד בפדובה בשנת ת"ד (1644), בשנת תכ"א (1661) בהיותו בן 17 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת פדובה והוסמך להיות רופא. עסק בתלמוד, חזנות ורזי לשון הקודש. היה מגדולי מורה ההוראה, חזני ודרשני ק"ק פאדובה, כתב מזמורי תהילים ומספר ספרים. הבולט שבהם "פחד יצחק", יצירה היסטורית מאלפת המתארת בלשון אומנותית ומיוחדת את הפרעות ונס ההצלת יהודי פאדובה:

"ועל כל זאת הנני קורא בצדק פחד יצחק. יראי השם וחושבי שמו יזמרו לשמו כי נעים, כי פחד ופחד היה לנו, השוד והשבר הרחיק מאיתנו. באנו באש ובמים ושבולת לא שטפתנו, ומאכולת לא שרפתנו. וזאת היא שעמדה לנו לפליאה נשגבה עצומה. הרעש הגדול, לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יהיה יהיה ויאבל חיל וחומה. ואחר הרעש קול דממה. עניה סוערה נוחמה. והאדמה לא הייתה שממה": ("פחד יצחק", פתיחה, אמשטרדם תמ"ה).

"באותם ימים נפוצה שמועה כי היהודים סייעו לתורכים נגד הנוצרים במהלך הקרב על העיר בודה (בודפשט), ובעקבות כך ניסה המון מוסת להתפרץ אל הגיטו היהודי בפאדובה ביום י' אלול תמ"ד (10.8.1684). היהודים נצלו מטבח באותו יום ולזכר הנס נקבע חג "פורים בודה" שאותו נהגו לחגוג יהודי פאדובה בכל שנה ביום זה". בסוף הספר כתב קאנטאריני מזמור אותו נהגו לומר בקהילת פאדובה לזכר הנס שנעשה לקהילה במהלך המלחמה האוסטרו-תורכית:

 "לַמְנַצֵּחַ עַל מְגִנּוֹת לִבְנֵי פָּאדֹובַה, שִׁיר מִזְמוֹר לְהַזְכִּיר" (פחד יצחק עמ' נא ע"ב).

כנראה שהיתה קירבה מיוחדת בין הרב קאנטאריני זצ"ל ובין משפחת לוצאטו. אנו מוצאים בהוספת כתב יד על הפואמה – שיר נישואין שחובר לכבוד חתונת יעקב ודיאמנטי לוצאטו בשנת 1705, כיתוב המייחסו לכותב קאנטאריני.

לאחר שנולד הרמח"ל, מונה הרב יצחק חיים הכהן "קאנטאריני" להיות מורו, ובעיקר לימדו את שפת הקודש – העברית, דקדוק, שירה, חריזה ומליצה. מקצועיותו של הרב וגאונותו של הנער משה בתחום הלשון היו למופת ובהיותו בגיל שבע עשרה בלבד חיבר את ספרו “לשון לימודים”. השפעת רבו ניכרת בכל תקופת חייו של הרמח"ל, בבהירות לשונו הצחה במאמרי וספרי הקודש, בשירים, קינות, מחזות וספר התהלים שחיבר.

בערב שבועות תפ"ג (28.8.1723) כשנה קודם חיבור "לשון לימודים" נפטר הרב קאנטאריני זצ"ל והוא בן 79. וכך ספד לו הרמח"ל:

בְּיוֹם מְהוּמָה וּמְבוּכָה. עָרְבָה כָל שִׂמְחָה וְנָצוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו ה"ה הֶחָכָם הַכּוֹלֵל אֲבִיר הָרוֹפְאִים וְאָב לַחֲכָמִים. אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ, הָרוֹפֵא הַמֻּבְהָק כמוהר"ר רְפָאֵל יִצְחָק חַיִּים כ"צ (כהן צדק) מֵהַחַזָּנִים זצוק"ל. הִנֵּה כָעֵת חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָה. הַרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבֹאנָה. אָבְדָה חָכְמָה וְעֵצָה מִבָּנִים. וְיִשְׂרָאֵל מוֹרֶה מְאֹד בְּאֵין אוֹנִים. וְכָל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם וְכו'. עַל כֵּן בְּמַר נֶפֶשׁ מִסְפֵּד מָר. אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאֹמַר. וְלִבִּי חֳמַרְמָר:

מִמַּחֲזֵה עֵינַי, אֱמֶת, נִפְעַמְתִּי,
גַּם חֻבְּלָה רוּחִי בְּאֵין מָנוֹחַ,
אֶהְיֶה כְאִישׁ נִדְהָם וְאֵין בִּי כֹחַ:
מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי!

אָשׁוּר אֱלֵי מָרוֹם – וְשָׁם עֵיפָתָה,
אַבִּיט עֲלֵי תַחְתִּית – וְהֵן צַלְמָוֶת;
אֶפְנֶה לְמוֹ יָמִין – וְאֵימַת מָוֶת,
אָצִיץ שְׂמֹאל – הִנֵּה קְצִיר סוּפָתָה.

חָשַׁךְ בְּעֵת צֵאתוֹ מְאוֹר הַשָּׁמֶשׁ,
גַּם אוֹר נְכוֹן הַיּוֹם – כְּבֵין עַרְבָּיִם;
הִתְלַבְּשׁוּ קַדְרוּת פְּנֵי שָׁמָיִם,
חָלַף מְאוֹר יוֹמָם – וְיוֹכַח אָמֶשׁ.

קוֹל נַאֲקַת רוֹעִים בְּמַר נִשְׁמָעַת,
קוֹל צַעֲקַת הצֹּאן – וְ'אוֹי' יָרִיעוּ,
קוֹל יִלְלַת שָׂרִים – וְהִי יַבִּיעוּ,
קוֹל שַׁאֲגַת עַמִּים – וְלֵב קוֹרָעַת.

הָרוֹפְאִים 'אוֹי, אַלְלַי' יִצְעָקוּ,
אַף עַל פְּאַת מִטָּה בְּכִי יַשְׁמִיעוּ
חוֹלִים אֲשֶׁר עַד אֶל־שְׁאוֹל יַגִּיעוּ,
יַחְדָּו 'אֲהָהּ' מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ.

הִתְפּוֹרְרָה, הִתְמוֹטְטָה הָאָרֶץ,
כָּל יוֹשְׁבֵי בָהּ נִבְהֲלוּ, נֶחְפָּזוּ;
כָּל מוֹסְדוֹת הָרִים הֲכִי יִרְגָּזוּ,
אַף מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם וְדָרֵי עָרֶץ.

פִּתְרוֹן חֲלוֹמִי זֶה, אֲהָהּ, הוֹדִיעַ
הַצּוּר אֲשֶׁר לָקַח מְאוֹר עֵינֵינוּ
צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם וְזֵר רֹאשֵׁנוּ.
עָלָיו הֲלֹא אֶבְכֶּה – וְאֵיךְ אַרְגִּיעַ?

קַרְנֵי נְהָרָתוֹ הֲלֹא יַזְהִירוּ
עַל כָּל קְצוֹת תֵּבֵל בְּתֹם וָיֹשֶׁר,
תַּדְרִיךְ כְּנַף שַׁחְרוֹ לְחֶלְקַת אֹשֶׁר,
פָּנָיו פְּנֵי חַמָּה בְּאוֹר יַקְדִּירוּ.

עַל כֵּן נְגֹהוֹת לַאֲפֵלוֹת שָׁבוּ
עֵת נַעֲלָה צַדִּיק, כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ;
הִנֵּה לְזֹאת יֵלֵךְ לְבָבִי תֶמֶס
עַל זִיו מְאוֹרֵי אוֹר אֲשֶׁר עָרָבוּ.

רוֹעֶה לְרוֹעִים הוּא (וְלֹא יֶחְסָרוּ)
מַנְהִיג לְצֹאן עַמּוֹ בְּמִשְׁפַּט צֶדֶק,
מַיְשִׁיר לְשָׂרִים, מַחֲזִיק כָּל בֶּדֶק,
עַמִּים לְחָכְמָתוֹ הֲכִי יִנְהָרוּ.

רוֹפֵא לְכָל בָּשָׂר, לְגוּף וָנֶפֶשׁ,
חָכְמַת רְפוּאָה בוֹ, אֱמֶת, קִנֵּנָה;
נַפְשׁוֹ בְחַיָּיו בֶּאֱמֶת שָׁכֵנָה
בֵּין מַלְאֲכֵי מָרוֹם לְחַפֵּשׂ חֵפֶשׂ.

לָכֵן בְּעֵת צָרָה, אֲשֶׁר הוּסָרוּ
נֵזֶר פְּאֵר הַדּוֹר וְעֵץ הַדַּעַת,
כֻּלָּם בְּמַר יִבְכּוּ בְּכִי מֵיפַעַת,
כָּל צוּף דְּבַשׁ מָתוֹק לְמַר הוּמָרוּ

הֵן עוֹד בְּפִי שִׂיחִי, בְּאָזְנַי בָּאָה
קוֹל עִיר וְקַדִּישׁ מִשְּׁמֵי שָׁמָיִם:
'מִנַּחֲלֵי דִמְעָה מְנַע עֵינָיִם',
אַךְ נִשְׂגְּבָה קוֹל זֶה וְלֹא נִמְצָאָה

אֶפְנֶה לְכָל פִּנּוֹת וְלֹא אֶרְאֶנָּה,
כִּי נִסְתְּרָה דַרְכָּהּ וְלֹא נִגְלָתָה;
כִּבְרַק עֲנָנִים נִרְאֲתָה, נִכְסָתָה.
אָן אֵלְכָה אֶחְקֹר וְאֶמְצָאֶנָּה?     הֵנָּה!

מַה־זֶּה מְקוֹם אֵימָה? וְאָנָה אָנִי?
רַק קוֹל פְּחָדִים פֹּה אֲנִי שׁוֹמֵעַ,
פַּעַם בְּשִׁיר פַּעַם בְּצִיר דּוֹמֵע.
מִי זֶה בְהֵד הִרְעִים וְהִבְהִילָנִי?  אָנִי!

מִי אַתְּ? אֱמֶת הַגֵּד, אֱמוּנָה אֹמֶן!
הַאַתְּ מְשׂוֹשׂ לִבִּי, תְּמוֹל עָלִיתָ
אֶל מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן אֲשֶׁר אִוִּיתָ,
וּלְךָ בְּשָׂרִי נַעֲנָה מִשֹּׁמֶן? אֹמֶן!

הִנֵּה מְאוֹרֶיךָ תְּמוֹל עָרָבוּ
וַתַּעֲזֹב צֹאנָךְ, אֲהָהּ, רוֹעֵנוּ,
אֵיךְ תַּאֲזִין עַתָּה לְקוֹל בִּכְיֵנוּ
וּפְנֵי כְבוֹדָךְ עַמְּךָ עָזָבוּ?  שָׁוְא הוּא!

הַעוֹד בְּחַיִּים הוּא מְאוֹר עֵינֵינוּ,
אוֹ זֶה לְבָבִי הוּא אֲשֶׁר רִמָּנִי?
אַךְ לֹא חֲלוֹם זֶה לִי, בְּהָקִיץ אָנִי,
כִּי צוּף דְּבָרָיו עוֹד אֱלֵי חִכֵּנוּ!    כֵּן הוּא!

כֵּן הוּא! אֱמֶת הוֹדוּ וְלֹא כִחֵדוּ
חַכְמֵי תְעוּדָה, כַּאֲשֶׁר אָמָרוּ,
כִּי עוֹד בְּמִיתָתָם הֲכִי נִזְכָּרוּ
חַיִּים קְדוֹשֵׁי אֵל וְלֹא יֹאבֵדוּ.

נִשְׁמַת קְדוֹשׁ אֵל זֶה הֲכִי עָלָתָה
לַחְזוֹת בְּזִיו לֹא רָאֲתָה כָל עָיִן,
חַיִּים אֱמֶת זֶה לוֹ, וּמִיתָה אָיִן,
כִּי הִיא תְּשׁוּבָתוֹ לְהָרָמָתָה.

דִּבְרֵי אֱמֶת מִנִּי שְׁמוֹ נִכָּרוּ:
יִצְחַק עֲלֵי חַיִּים אֲשֶׁר יֶהְבָּלוּ.
יִבְכּוּ בְמַר עָלָיו וְיִתְאַבָּלוּ
כָּל יוֹדְעֵי חַיָּיו אֲשֶׁר יָקָרוּ.

נַפְשׁוֹ מְרוֹמִים שָׁכְנָה רוֹגָעַת:
יִצְחַק לְכָל פַּחַד, וְאֵימוֹת נָסוּ;
עִמּוֹ מְקוֹר חַיִּים, וְצָרוֹת פַּסּוּ;
תִּזְרַח תְּהִלָּתוֹ בְּעֵת שׁוֹקָעַת.

זֶה הוּא אֲשֶׁר אֶל רֹב יְגוֹן לִבֵּנוּ,
דּוֹמֶה לְיָם הוֹמֶה בְּרוּחַ סַעַר,
יִתֵּן מְעַט פּוּגַת וְיַשְׁקִיט שַׂעַר,
כִּי הוּא לְמֵלִיץ טוֹב יְהִי עָלֵינוּ.

אַב רַחֲמִים, מַהֵר גְּאֻלָּתֶךָ,
דַּעַת ה' מַלְּאָה הָאָרֶץ,
הַמָּוְתָה תִּבְלַע וְתִגְדֹּר פָּרֶץ.
קוּמָה, ה'; אֵל, נְשָׂא יָדֶיךָ

נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מֹשֶׁה חַיִּים בֶּן לא"א יַעֲקֹב חַי לוּצָאטוֹ יצ"ו

ע"פ קלאר, הקינה נדפסה לראשונה בונציה בשנת תפ"ח (1728) כגליון בודד, וחזרה ונדפסה במקומות נוספים, ועל פיהן ערכה, הגיהה וניקדה ("משה חיים לוצאטו, ספר השירים" ב. קלאר עמ' עא.  מקור הגירסה הדיגיטלית: "פרויקט בין יהודה").  

רבי ישעיה באסאן – מהר”י באסאן

הרה"ג ישעיהו (מהר"י) באסאן בן הרב הגאון המקובל מוהר"ר ישראל חזקיהו באסאן נולד בוורונה בסביבות בשנת ה'תל"ג (1673) ונפטר בב' ניסן תצ"ט (1739). בבחרותו, למד מהר"י תורה מפי הגאון המקובל רבי משה זכות (הרמ"ז) זי"ע, ולאחר פטירת הרמ"ז בשנת ה'תנ"ח (1697) המשיך בלימודיו אצל רבי יהודה בריאל זצ"ל, ראש ישיבה וחבר בית הדין במנטובה. לאחר שנסמך לרבנות בידי חכמי מנטובה, חזר לוורונה ולמד בישיבתו של הרב מרדכי באסאן ז"ל.

בשנת תס"א (1701) נישא ליוכבד בת רבי בנימין הכהן ויטאלי – הרב"ך שהיה רבה של רג'יו אמיליה, וחתנו של הרמ"ז.  אחרי חתונתו השתקע ברג'יו ושם הסמיכו הרב"ך ז"ל חותנו בשנית לרבנות.

מזמור תהלים שכתב מהר"י באסאן בהקדמה לספרו של הרב"ך חותנו "עת הזמיר"

בשנת תע”ה (1715) בעת שהיה הרמח”ל בן שמונה שנים בלבד, הגיע מהר”י באסאן לפאדובה לאחר שנעתר לבקשת הקהילה להיות ‘מורה צדק’ ו’אב בית דין’. במקביל, נשכר גם להיות מורו ורבו של הרמח"ל במקצועות הקדוש. מהר”י שימש בקודש כשבע שנים בלבד עד שחזר לבקשת חמיו לעיר רג’יו. אמנם, בעת שעזב היה הרמח”ל רק בן חמש עשרה אבל נפשו נקשרה בנפשו, ועם השנים הלך והעמיק הקשר ביניהם וגורלם נקשר זה בזה.

סוד גלגול ועיבור נשמות

ברבות הימים, גילה הרמח"ל את סוד הקשר הרוחני הנעלם שלו עם רבו. בערב יום הכיפורים תפ"א (11.10.1720) התקין מהר"י באסאן לראשונה עירוב לכל העיר פדובה. כעבור מספר חודשים ביקש מהר"י באסאן מהרמח"ל לדעת סוד גלגולו שלו ותיקונו בעולם הזה. באיגרתו לרבו מיום א' ח"י שבט הת"ץ חשף הרמח"ל סוד נעלם לסיבת רבנותו בפאדובה:

“כי הלא כבר הודעתי לכבוד תורתו, איך שרשו (של מהר"י באסאן) מר' עקיבא בן יוסף. ונתגלגל (מהר"י באסאן) על הוצאה מרשות לרשות בשבת, ועל ידי זה (הוא) נתקן בתיקון העירוב פה פאדובה העיר. אמנם זה אמת, כי על שרש ר' עקיבא נאמר "כך עלה במחשבה", כי בהיותו בסוד גבורות, על כן הס"א מחשכת אליו הרבה. ועוד יש בזה סודות גדולים, ופה לפה ישמע דברים עתיקים בסיעתא דשמיא. אמנם סוד התיקון הוא בענין "על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות", כי ענינו מסוד שערות דז"א. ועיקר התיקון הוא להתעסק בפסקי דינים על פי פלפול, ולכן היה טוב לו לחבר דוקא חיבורים בדינים אלו ברוב פלפולו” (אגרת ל').

מעבר לסוגיית העירוב, נחשף סוד הקשר העמוק והמיוחד שהיה ביניהם. באגרת מהרי"ג הידועה (להלן בפרק הבא) גילה מהר"י גורדון תלמידו הנאמן, סוד גלגול נשמת הרמח"ל:

"וְהִנֵּה זֶה חוֹדֶשׁ יָמִים שֶׁאֲנִי מְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ וְדוֹלֶה מַיִם חַיִּים מִבְּאֵרוֹ – אַשְׁרֵי עָיִן שֶׁרָאֲתָה וְאַשְׁרֵי אֹזֶן שֶׁשּׁוֹמֵעַ כָּל זֶה, וְהוּא נִיצוֹץ מֵעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף", (אגרת ו'). 

פשוט הוא, שהקשר ביניהם טבעי ונפשו קשורה בנפשו. היודעים והמכירים בחכמת הח"ן מעידים שכל תורת הרמח"ל זלה"ה בעומקה עוסקת בסודות כתרי אותיות שהיה דורשן רבי עקיבא ונגנזו עימו. קשר נשמתי נוסף מצאנו באגרת שנכתבה במוצש"ק כד' תמוז ת"ץ ע"י הרב שמשון מורפורגו רב העיר אנקונה – ונשלחה לר' חאגיז:

"הרי"ק [רבי יקותיאל] הוציא עליו קול גדול היותו ניצוץ של רבי עקיבא בן יוסף. והוא עצמו (הרמח"ל) אמר למהרר"י לאמפרונטי של ק"ק פירארה, שהציץ עליו נזרו של ראב"ע [רבי אברהם אבן עזרא](ראה כאן אגרת ג').

בדברי הרמח"ל ז"ל אין סתירה לענין שורשו ברבי עקיבא, אלא שנראה שחפץ הרמח"ל למזער עצמו ולא לתלות עצמו בנשמת התנא הקדוש, וביודעו מעלומות גלגולי הנשמות וסודות העיבור, בחר לגלות "שהציץ עליו" – בסוד העיבור נשמת רבי אברהם אבן עזרא. סוד עצום זה מסביר היטב את יכולתיו ובקיאותו העצומה של הרמח"ל ברזי הלשון והשפה העברית, שקיבלם בסיוע שפע רוחני, מנשמת האחד שבענקי חכמת התורה ובקיאי רזי השפה.

שנים רכות וטובות

באגרת שכתב מהר”י באסאן לרבני ונציה בשנות "פולמוס החגיז" היטיב הרב לתאר את תחילת ימי התקשרותם בפאדובה ואת גדולת הנער הרך בשנים:

“מעט מזער לא כביר, מלין אכביר, על תואר אדם המעלה, אשר עליו רגשת קול ההמולה. יען וביען הן אני כפיהו, כי כהיום אני ילדתיהו. ברם, קושטא קאי, הא לאיי, כי גמול מחלב עתיק משדים, רבץ בין המשפטים, ובתורת ה’ דבק לאהבה, ויקרא שמה “חפצי בה”. ועשה לו קטונת פזי”ם, בחור כארזים. לא הלך אחרי שוא ובשרירות, והבלי הילדות והשחרות.

ה’ אלקים פתח לו אזן שומעת – וַתָבֶן, ויהי לי לבן. ואנכי תרגלתיהו, על זרועותי לקחתיהו, וכפי כוחי – רוח חכמה מלאתיהו. ויען אהבת עולם אהבתיהו, ולא היה גדול בביתי ממנו, מספר צעדי אגידנו, וכל טובי היה בידו, כי אין נסתר מחמדו.

ובהיותו מאיר ובא בבקר בבקר, קל כאחד הצבאים, עסקן בדברי אלקים חיים, כי משש את כל כלי, מצא מעט הכתיבות אשר חנן ה’ אלי, והוא עבר את מִיכָל (אפיק, המסלול הרגיל), ויקח גם מ“עץ החיים” (לרבנו האר”י זי”ע) ויאכל. אז רעיוניו פשטו בעמק הסודים, התעלס באהביהם רוה דודים” (אגרת כ”ו).

הצצה נוספת מימי ילדותו נודעה מאגרת מהרי"ג (ראה להלן) שנכתבה ע”י ר’ יקותיאל בן החסיד ר’ ליב מוילנה – תלמידו הנאמן של רבינו הרמח”ל, ובה סיפר בשבח רבו:

“יש כאן בחור אחד רך בשנים, בן כ”ג שנים – ‘קדוש יאמר לו’ – הרי הוא מורי ורבי בוצינא קדישא איש אלקים כבוד שם כבוד הרב משה חי לוצאטו. והנה ב’ שנים וחצי שנתגלה לו מגיד, מלך קדוש ונורא, והיה מגלה לו סודות נפלאות. אף כי קודם כשהיה בן י”ד שנים היה יודע כל כתבי האר”י בעל פה, והיה נחבא אחורי הכלים, ולא הגיד זה הדבר אף לאביו ופשיטא לשום אדם” (אגרת ו’).

שני מוריו, היחכ"ם ומהר"י באסאן זצ"ל, הותירו רושם עמוק ומודל לחיקוי בנפשו של הנער שדלה ממשאבי גאונותו התורנית של מהר"י באסאן בכל חלקי התורה ובפרט מספריית ספרי הקבלה שברשותו, ומפלאי גאוניות היחכ"ם ברזי השפה והמליצה העברית.

בשנת החמש עשרה לחייו (תפ"ב) חזר מהר”י באסאן לרג’יו להסתופף בצל חמיו, וכעבור כשנה נפטר הרב קאנטאריני היחכ"ם זצ"ל. הסתלקות ב' עמודי ההוראה מסביבתו הקרובה הביאוהו להתחיל בעשייה בד בבד באותם תחומי עיסוקי רבותיו: תורה, רפואה, לשון ומליצה.

ויגדל הנער

ע"פ ממצאי ארכיון פדובה, בהיות הרמח"ל בין 16 בלבד החל ללמוד רפואה באוניברסיטת פאדובה היוקרתית. ברישומי האוניברסיטה, בשנים תפ"ג, תפ"ה, תפ"ו (1725-1726 ,1723) נמצא שמו של הרמח"ל כסטודנט לרפואה, ומעבר לרישום – אין תיעוד לתואר או תעודה. אוניברסיטת פדובה, העדיפה לקבל לשורותיה זרים ממחוזות אחרים מאשר בני הרפובליקה הוונציאנית, וע"כ כשאר היהודים שינה הרמח"ל את כתובת מגוריו לעיר רומא.

רישום סיום לימודים שנת 1723: "משה חי לוצאטו בן יעקב לוצאטו מרומא —- מס"ד 181".
[1] תודות: 
 Grazie a: Dott.ssa Donatelle Mazzetto  &  dott. Alberto Cannaò
Su concessione dell’Università degli Studi di Padova – Ufficio Gestione documentale 

ממיעוט העדויות ניתן ללמוד, כי סקרנותו, גאונותו והרצון להכנס לנעלי הרופא היחכ"ם רבו – הובילוהו להיות רשום מספר שנים ללימודים ומן הסתם גם להשתתף מידי פעם בשיעורים. אולם, מהנתונים עולה שלא חפץ בקבלת תואר ברפואה, אלא למד מתוך הענין גרידא בנפלאות רזי גוף האדם והבריאה.

במקביל, בתחום הלשון והמליצה, בראש חודש שבט תפ"ד השלים את ספרו הראשון "לשון לימודים", "בו יתבאר המליצה וחוקותיה שרשיה ופארותיה, ממני יצאו הדברים, ממני מרמס לפרושים…". הרמח"ל הצעיר הקדיש את ספרו כולו לכבוד מהר"י באסאן רבו, וחרז שמו בשיר הילולים :

שיר הקדשה למהרי באסאן
לשון-למודים-שנה

בסוף ההקדמה המפוארת חתם את מועד גמר הכתיבה:
שנת

ג֒ל עיני וא֒ביטה נפ֒לאות מת֒ורתך

דהיינו שנת תפ"ד (1724) לפ"ק לבריאת העולם. באופן נדיר ציין את גילו: 

שנת
טוב
לי
תורת פיך מאלפי זהב וכסף:

עדות להיותו בן טו"ב – 17 בשנת תפ"ד ומכאן שנולד בשנת תס"ז (1707). הספר עצמו נשלח לרבו בכתב ידו (שעקר לריגייו כשנתיים קודם לכן). בשנת תפ"ז הודפס הספר לראשונה. בגרסה המודפסת שונתה מעט הפתיחה, ההקדמה ומכט שינויים בתוכנה. בנוסף צורפו דברי שיר, שבח וברכה מהרה"ג דוד פינצי זצ"ל – העתיד כעבור שבע שנים להיות חותנו.

עד לשנתו העשרים – טרם התגלות המגיד, התעלה הבחור משה חיים על אומנות רבותיו והספיק: לחבר ב' מחזות, "מִגְדַּל-עֹז" או "תֻּמַת יְשָׁרִים" לכבוד חתונת רבי ישראל באסאן – בנו של מהר”י באסאן, ו"מַעֲשֵׂה שִׁמְשׁוֹן" סיפור מחזה שמשון ודלילה. חיבר ק”ן מזמורים – מאה וחמישים פרקי תהילים (שלימים סולפה מטרת ומועד כתיבתם והתגוללו עליהם להשמיצו). בסוף שנת תפ”ט (בהיותו בן 22), כשכבר הוכר כאומן ובקי ברזי חכמת התורה והשפה, נתבקש ע"י הקהילה בפאדובה לחבר סדר טקס ותפילות למעמד חנוכת ארון הקודש המפואר שבבית הכנסת הספרדי. באי מעמד החנוכה קבלו חוברת "חֲנֻכַּת הָאָרוֹן" שכללה תפילה, מזמורים, פיוטים וסדרי אמירתם. המזמורים המובאים בחוברת הם ככל הנראה השרידים שנותרו לנו מק”ן המזמורים.

העולם התורני, נוטה להתעלם מתחום זה בחייו של הרמח"ל ז"ל, אולם אסור לשכוח שענין הלשון והמליצה היו באותם השנים כמעט כל עולמו היצירתי, ותאמו לדרך חינוכו, לימודיו, הדרכת רבותיו, והלך הרוח החברתי לתוכה גדל. היום, כשכל שמלת גדולתו וחכמתו פרושה לתפארת, קשה לעתים להתמודד עם תכני המליצה, אולם ידיעת קורות ותקופות חייו מפילה את כל התמיהות, וההיפך, מגלה את גאונות ה'נער' ו'הרב'.

במקביל לכל האמור לעיל, ולמרות גילו הצעיר עוד כשהיה "בן י”ד שנים היה יודע כל כתבי האר”י בעל פה", ו"משש את כל כלי" רבו. במקביל ללימודי החול, החל לבנות את עולמו הרוחני אליו באמת יצאה נפשו וככל הנראה השקיע בו את רוב זמנו. קנה חכמה וידיעת רזי תורת הקבלה, ולאט לאט בנה מהר את כליו הרוחניים בעבודת המידות, דרכי החסידות, הפרישות, השקידה וההתבודדות. וכך העידו עליו רבני עירו פאדובה:

“אמת הדבר, כי בנעוריו גבר באחיו בחכמה, בדעת ובתבונה וכל העם רואים אלקים עולים מן הארץ וראשו מגיע השמימה, עוסק בקדשים דבר יום ביומו. כל ימיו גדל בין החכמים, ויהי איש מצליח. עין ראתה ותעידהו רך ויחיד בבני אמו – זו כנסת ישראל, עדת קדש קהילתנו ירום הודה… ויהי בנסוע הארון… כמוהר”ר ישעיהו באסאן הנזכר לקהלת קדש ריגייו ירום הודה – בבית מדרשו הרבה התבודדות ופרישות, ותורתו אומנותו. יום ולילה לא שבת, שם נגלו אליו האלקים בשנת התפ”ז, כאשר באמת ובאמונה הגד הגיד לנו אחרי הגלותו אלינו, כי מתחבא ומתעלם ישב כשנתים וחצי, הסתר דבר הגדולה הזאת אשר עשה לו האלקים” (אגרת מ).

עדותם מתייחסת לאותן השנתיים שחלפו מאז שעבר מהר”י לרג’יו בהן היה הרמח”ל נודד מבית המדרש לביתו ולא מצא מקום מנוח לכף רגלו. בשנת תפ”ד (1724) הצטרף לחבורת “מבקשי ה'” – חבורה קדושה של תלמידי חכמים שהיו בקיאים בתורת הפשט ובמיוחד בתורת הסוד “ושמה דבקה נפשו באנשי שם ההולכים בתורת ה’… הלא המה ר’ ישראל חזקיה טריויש, הרופא ר’ משה דוד ואלי ור’ יעקב חזק”. עד מהרה התגלתה ובלטה גדולת הבחור הצעיר, וכולם כאחד התבטלו אליו ושמוהו לראש עליהם. ובכל זאת, עיקר מקום בית מדרשו היה ונשאר ביתו שלו.

ביום ה’ י”ג תשרי תפ”ו (1725) בהיותו בן תשע עשרה, סמך רבי שבתי מאריני זצ"ל את הרמח”ל לרבנות. באותו המעמד נסמך גם רבי משה דוד וואלי זצ”ל שנמנה על חבורת מבקשי ה’ ונעשה תלמיד חבר לרמח”ל.

על הנהגותיו באותן שנות בחרותו – קודם גילוי המגיד ונשמות הצדיקים מספר הרמח”ל כבדרך אגב באיגרתו לרב”ך:

“ומה אומר בזה, אם על הכנתי ידרוש? הן אמת, שרק חסד ה’ עשה זאת, ולא כהכנתי. אך האמת הוא, כי שנים שקדתי על ענין היחודים ליחד יחודים, כמעט בכל רביע שעה יחוד אחד, כאשר אני מתמיד גם עתה ת”ל. וגם ראיתי לעמוד בטהרה. אך תעניות לא עשיתי הרבה, כי אם זאת היתה לי – התמדת היחודים. ושרש הכל – הארת המדרגה אשר שלטה בזמן ההוא, ולקח הקב”ה אותי לכלי כאשר חפץ” (איגרת טו).

ולזה כיוונו רבני עירו שהעידו "תורתו אומנותו" ע"פ הנגלה לעיניהם, אולם לא השיגו שנשמתו השתעשעה בעולמות העליונים, ומעל הכל היה מתעלה ומתייחד עם בוראו.

[1] Archivio dell’Università di Padova, Archivio Antico, ms. 233, cc. 168, 180, 187, 196, 213
ברשות אוניברסיטת פדובה – משרד ניהול מסמכים