ילדות

רבי משה חיים לוצאטו – הרמח”ל, נעוריו, ספריו הראשונים. תס”ז – תפ”ז  (1727 – 1707).

משה חיים לוצאטו נולד בעיר פדובה בשנת תס״ז (1707) לאביו רבי יעקב חי ואמו דיאמנטי, אח לשמעון חי, ולאחותו לאברה חנה שנפטרה ערב חתונתה.

אביו, ר’ יעקב חי נולד בכפר סנדניאל במחוז פריאול. למחייתו עסק המסחר של משי ותבואה, והיה נחשב לאחד מנכבדי, עשירי ופרנסי הקהילה.

מעטות הן הידיעות שנשארו על אדות ילדותו של משה חיים. אביו, שחשובה היתה לו התורה, זיהה את כשרונותיו ולא חשך כספים ומורים כדי לקדם את בנו, שאכן היה לתלמיד מצטיין ועילוי בכל תחומי הלימוד. עד לשנת הבר-מצוה, למד הנער אצל מורים פרטיים, ואח”כ הכניסו אביו לישיבתו של ר’ יהודה מינץ בפאדובה.

שני מורים תפסו מקום מרכזי בתולדות חייו. רבי יצחק חיים הכהן קאנטאריני – היחכ”ם, מגדולי חזני פאדובה, היה מורו לשפת הקודש – העברית ולימדו דקדוק, שירה, חריזה ומליצה. גאונותו של הנער בתחום זה היה למופת ובהיותו בגיל שבע עשרה בלבד חיבר את ספרו “לשון לימודים”.

 

מהר”י באסן – רבי ישעיה באסן, היה מורו ורבו במקצועות הקודש בימי ינקותו. מהר”י בסאן היה גאון בכל חלקי פרד”ס התורה וינק את תורתו מרבותיו הגאונים הרמ”ז – רבי משה זכותה, ומחמיו הרב”ח – רבי בנימין הכהן. בשנת תע”ה (1715) בעת שהיה הרמח”ל בן שמונה שנים בלבד, הגיע מהר”י בסאן לפאדובה לאחר שנעטר לבקשת הקהילה להיות ‘מורה צדק’ ו’אב בית דין’. מהר”י שימש בקודש כשבע שנים בלבד עד שעקר לבקשת חמיו לעיר רג’יו. אמנם, בעת שעזב היה הרמח”ל רק בן חמש עשרה אבל נפשו נקשרה בנפשו, ועם השנים הלך והעמיק הקשר ביניהם וגורלם נקשר זה בזה.

 

ברבות הימים גילה הרמח”ל לרבו (איגרת ל’) את סיבת הגעתו לפאדובה:

“כי הלא כבר הודעתי לכבוד תורתו איך שרשו מר’ עקיבא בן יוסף, ונתגלגל על הוצאה מרשות לרשות בשבת, ועל ידי זה נתקן בתיקון העירוב פה פאדובה העיר”.

 

גילוי זה חושף את סיבת הקשר העמוק והמיוחד שהיה ביניהם, שכידוע (יובא להלן) הרמח”ל עצמו הוא ניצוץ ר’ עקיבא ועל כן נפשו קשורה בנפשו בשורשה.

באגרת שכתב מהר”י לרבני ונציה בשנות הפולמוס היטיב הרב לתאר את תחילת ימי התקשרותם בפאדובה ואת גדולת הנער הרך בשנים:

“מעט מזער לא כביר, מלין אכביר, על תואר אדם המעלה, אשר עליו רגשת קול ההמולה. יען וביען הן אני כפיהו, כי כהיום אני ילדתיהו. ברם, קושטא קאי, הא לאיי, כי גמול מחלב עתיק משדים, רבץ בין המשפטים, ובתורת ה’ דבק לאהבה, ויקרא שמה “חפצי בה”. ועשה לו קטונת פזי”ם, בחור כארזים. לא הלך אחרי שוא ובשרירות, והבלי הילדות והשחרות.

ה’ אלקים פתח לו אזן שומעת – וַתָבֶן, ויהי לי לבן. ואנכי תרגלתיהו, על זרועותי לקחתיהו, וכפי כוחי – רוח חכמה מלאתיהו. ויען אהבת עולם אהבתיהו, ולא היה גדול בביתי ממנו, מספר צעדי אגידנו, וכל טובי היה בידו, כי אין נסתר מחמדו.

ובהיותו מאיר ובא בבקר בבקר, קל כאחד הצבאים, עסקן בדברי אלקים חיים, כי משש את כל כלי, מצא מעט הכתיבות אשר חנן ה’ אלי, והוא עבר את מיכל, ויקח גם מ“עץ החיים” (לרבנו האר”י זי”ע) ויאכל. אז רעיוניו פשטו בעמק הסודים, התעלס באהביהם רוה דודים” אגרת כ”ו.

 

באגרת נוספת הידועה בם “אגרת הפולמוס” (ראה להלן) שנכתבה ע”י ר’ יקותיאל בן החסיד ר’ ליב מוילנה – תלמידו הנאמן של רבינו הרמח”ל, בעדותו על רבו, גילה אגב כך טפח מימי ילדותו:

“יש כאן בחור אחד רך בשנים, בן כ”ג שנים – ‘קדוש יאמר לו’ – הרי הוא מורי ורבי בוצינא קדישא איש אלקים כבוד שם כבוד הרב משה חי לוצאטו. והנה ב’ שנים וחצי שנתגלה לו מגיד, מלך קדוש ונורא, והיה מגלה לו סודות נפלאות. אף כי קודם כשהיה בן י”ד שנים היה יודע כל כתבי האר”י בעל פה, והיה נחבא אחורי הכלים, ולא הגיד זה הדבר אף לאביו ופשיטא לשום אדם” אגרת ו’.

 

כאמור לעיל בשנת החמש עשרה לחייו עבר מהר”י בסאן לרג’יו. ולמרות גילו הצעיר כבר היה רגיל בדרכי החסידות, הפרישות, השקידה וההתבודדות, וכן העידו רבני עירו פאדובה באיגרת אחרת:

“אמת הדבר, כי בנעוריו גבר באחיו בחכמה, בדעת ובתבונה וכל העם רואים אלקים עולים מן הארץ וראשו מגיע השמימה, עוסק בקדשים דבר יום ביומו. כל ימיו גדל בין החכמים, ויהי איש מצליח. עין ראתה ותעידהו רך ויחיד בבני אמו – זו כנסת ישראל, עדת קדש קהילתנו ירום הודה… ויהי בנסוע הארון… כמוהר”ר ישעיהו באסאן הנזכר לקהלת קדש ריגייו ירום הודה – בבית מדרשו הרבה התבודדות ופרישות, ותורתו אומנותו. יום ולילה לא שבת, שם נגלו אליו האלקים בשנת התפ”ז, כאשר באמת ובאמונה הגד הגיד לנו אחרי הגלותו אלינו, כי מתחבא ומתעלם ישב כשנתים וחצי, הסתר דבר הגדולה הזאת אשר עשה לו האלקים” אגרת מ’.

בשנתיים שחלפו מאז שעבר מהר”י לרג’יו, היה הרמח”ל נודד מבית המדרש לביתו בתור לו מקום שבו יקבע את בית מדרשו. בשנת תפ”ד (1724) הצטרף לחבורת “מבקשי ה'” – חבורה קדושה של תלמידי חכמים שהיו בקיאים בתורת הפשט ובמיוחד בתורת הסוד “ושמה דבקה נפשו באנשי שם ההולכים בתורת ה’… הלא המה ר’ ישראל חזקיה טריויש, הרופא ר’ משה דוד ואלי ור’ יעקב חזק”. עד מהרה התגלתה גדולת הבחור הצעיר, וכולם כאחד התבטלו בפניו ושמוהו לראש עליהם. ובכל זאת, עיקר מקום בית מדרשו היה ונשאר ביתו שלו. באותה השנה יצא ספר “לשון לימודים” מתחת ידו “בו המליצה וחוקותיה ללמד דעת את נערי בני ישראל”, וכן המחזה “מעשה שמשון”.

ביום ה’ י”ג תשרי תפ”ו (1725) בהיותו בן תשע עשרה, סמך רבי שבתי מאריני את הרמח”ל לרבנות. באותו המעמד נסמך גם רבי משה דוד וואלי זצ”ל שנמנה בחבורת מבקשי ה’ ונעשה תלמיד חבר לרמח”ל.

 

עד לשנתו העשרים ובטרם התגלות המגיד, הספיק לחבר מחזה “מגדל עוז” לכבוד חתונת רבי ישראל באסן – בנו של מהר”י בסאן, וק”ן מזמורים” מאה וחמישים פרקי תהילים חדשים. בסוף שנת תפ”ט, חיבר חוברת בשם “חנוכת הארון” שכללה מזמורים ופיוטים לכבוד מעמד חנוכת ארון הקודש של בית הכנסת הספרדי בפאדובה. המזמורים שבחוברת הם ככל הנראה השרידים היחידים שנותרו לנו מק”ן המזמורים.

 

על הנהגותיו באותם השנים שקודם גילוי המגיד ונשמות הצדיקים מספר הרמח”ל כבדרך אגב באיגרת (טו’) לרב”ך – רבי בנימין הכהן:

“ומה אומר בזה, אם על הכנתי ידרוש? הן אמת, שרק חסד ה’ עשה זאת, ולא כהכנתי. אך האמת הוא, כי שנים שקדתי על ענין היחודים ליחד יחודים, כמעט בכל רביע שעה יחוד אחד, כאשר אני מתמיד גם עתה ת”ל. וגם ראיתי לעמוד בטהרה. אך תעניות לא עשיתי הרבה, כי אם זאת היתה לי – התמדת היחודים. ושרש הכל – הארת המדרגה אשר שלטה בזמן ההוא, ולקח הקב”ה אותי לכלי כאשר חפץ”.

עוד