מאמר הרעותין.

ספרים ראשי מאמר הרעותין.

כל זה בסוד ימי השבוע, שהם סוד סבוב כל כללות ההנהגה, בסוד, שתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב. וכבר פירשנו למעלה כי אלף השביעי הוא סוד הסיפא, אך חדוש העולם הוא בסוד ההשואה להיות כבראשונה לפי השלמות הפשוט, ולא ידענו איך יהיה הדבר בנבראים. והנה ערב שבת יש לו בין השמשות שמכניס ממש כל עניני החול אל קדושת השבת, אך הארה זאת מתחלת מיד אחר חצות. וכן נמצא מציאות אחד בסוף האמצע הכולל כל ענייניו להביאם אל הסוף. ולכן חוטמא, שהוא התיקון האחרון שבז' תיקוני רישא, נכללים בו כל התיקונים הראשונים לצורך פעולה זאת – להביא הכל אל הסוף כנ"ל. והכל בסוד מלכות, שהיא נשרשת מתחילה בגולגלתא, שהיא התיקון הראשון. וסוד זה, "וה' ברך את אברהם בכל", שפירשו – בת היתה לאברהם ובכל שמה. וכן בחוטם בסוד האחרונים. ולכן נקראים אחרונים, לפי שהם כללות כל הז"ת, אבל לעבור מהאמצע אל הסוף:

אך כדי שתבין זה היטב, צריך שאפרש לך סוד אחד עמוק מאד מאד, שפירש רשב"י בשלושה מקומות. האחד הוא בפ' נח (דף סה ע"א) שאמר, אר"ש ארימית ידי בצלותין לעילא דכד רעותא עילאה לעילא לעילא. שמרוב העלם הסוד הגדול הזה לא אמרו אלא בתפילה גדולה, וכיוון בגלות אותו להמשיך אורות גדולים ותקונים נפלאים, כי הם באמת מהסודות הרמים מאד, סוד ה' ליראיו:

דע כי שני סדרים יש, האחד גלוי, והאחד נעלם. וסוד זה – כי לפי מה שאנחנו משיגים בגלוי, אצילות הוא עיקר ההנהגה, שבו יש כל הדכורין והנוק' הצריכים להנהגת העולמות. ואח"כ בי"ע הם חותמות מהאצילות עצמו. ולפ"ז עיקר הכל הוא באצילות, ומה שנעשה בו נמשך כן בהמשך בבי"ע. אך יש סדר אחר נעלם הכולל כל האצילות ובי"ע בסדר אחד, וזה כבר נתפרש בסוד ההיכלות בפ' פקודי. ואומר עתה מה שצריך כאן. כי הנה הרוח הזה של החוטם דעתיקא – בו נכללים עניני העולם כמו שאבאר לך בס"ד. ולפי זה הסדר – אצילות נחשב כלו לזכר, ובי"ע כולו לנוק'. וזה, כי הנשמה בבריאה היא אלקות, רק הנפש והרוח הם נפרדים, ולכן יש לכל היכל נפש רוח בפני עצמו. אך הנשמה היא כללית לכל העולם. וזה מה שצריך לתקן בשלימות, כי באצילות "לא יגורך רע", יען הכל הוא אלקות. אך בבי"ע, שיש שם נפרדים, שם הס"א יכולה להתגבר ח"ו לפי חטאות בני אדם, ושם הוא שצריך להעביר אותה, וסוד זה – "וכבודי לאחר לא אתן", כי צריך סוף סוף להטהר הכבוד, ולהתקשר בו ענפיו בקדושה, ואז כולם כאחד מזדווגים עם האצילות, שהוא הזכר לנגדם. וסוד הכל – מ"ב זיווגים, כמפורש במקומו בסוד ההיכלות:

ונפרש בתחילה שרש ההנהגה הגדולה הזאת, שבה תלוי גילוי האור שפירשנו למעלה בסוד רישא וסופא. וזה, לפי סדר התקרבות האור הא"ס ב"ה אל הס.. [הספירות] בהדרגה מעט מעט. הנה הרצון העליון ב"ה הוא שרש הספירות, וכח אחד ממנו לבד הוא שבו עומדת הבריאה וכל עניניה, וזה פשוט, כי זה הוא רק ענין הטיבו אל אחרים. וזה נתפרש כבר בכמה מקומות, כי הא"ס ב"ה הוא בלתי-בעל-תכלית, ולכן לא יעלה על דעת שרק מה שעשה, הוא מה שהיה בכחו לעשות, ולא היה בכחו כי אם זה, אלא ודאי כחו הוא בלתי תכלית, ורק כח [אחד] בין הכחות אשר אין להם מספר בתכלית, הוא שרש כל עניני הבריאה כלה. הרי כאן שרש ושרש דשרש, כי שרש הבריאה הוא הכח הזה הפרטי, ושרש השרש הוא הרצון הכולל הבלתי-בעל-תכלית, וזה הכח הוא שנתעורר בראשונה, ונטה כל הרצון אליו, ונעשה זה מרכז לכל הרצון, ונקרא מרכז א"ס ב"ה. והכח הזה מצד עצמו הרי הוא שלם בתכלית השלמות, אך אינו יוצא חוץ מענין ההטבה אל נבראנים], כי רק זה הוא ולא ענין אחר. אך זה הענין הוא שלם בו בתכלית השלמות, והוא המתגלה בספירות, כמו שתשמע עוד לקמן בס"ד:

והשלמות שלו אין לו סוף, כי הלא לכל הנצחיות הוא ילך, ויתגלה תמיד גלוי חדש אל כל הנבראים כראוי להן, ושם כל תענוגן הנצחי, ולזה נבראו. מן השלמות הזה יוצא אח"כ משפט ההנהגה הראוי לסבוב, בכל מיני סבובים אשר הוא מתהלך, עד הגיעו אל הסוף אל מצב הנצחי, ואז נמצא שם מציאות נקודה אחת הכוללת כל המשפט הזה בכל חוקותיו, ובה נבחין ראש וסוף, כי השלמות כלו שלם בכל חלקיו בשוה, והמשפט המחוקק בו נמצאת ההדרגה המתחלת מהראש, ומתפשטת והולכת עד סוף הכונה. וזה נכלל הכל בנקודה אחת לבד, כי באמת רק ענין אחד הוא כללות כל הנהגה המחוקקת, והיינו החזרת כל רע אל טוב בפועל, והבן היטב:

אחר כך זאת הנקודה התחילה להתפשט, ונעשית יו"ד שלמה שיש בה ג' קוצין וגוף היו"ד. ותדע שכל זה נעשה אחר התעוררות הצמצום, קודם התגלות רשימו, וכל המדריגות האלה ישנם תמיד לפנים מהספירות, כי אח"כ במדרגה אחרונה, שהיא מדרגת הספירות, כמו שנבאר בס"ד, שם יש החלוקים של הרשימו, והוא וכל שאר הענינים, כמו שנבאר בס"ד. ובהיות היו"ד הזאת נשלמת, הנה היתה הולכת ונאצלת מן השלמות, והשלמות נעלם בתוכה ומניח לה מקום להתפשט. וכן היתה משלמת חלקיה וענפיה, ואז כל אחד מהקוצים היה מאיר לג' אורות, ונעשו י' אורות, והוא סוד יו"ד אחד בג' קוצים, מאירים כל אחד בקו אחד, או ימין, או שמאל, או אמצע. וגוף היו"ד קושר הכל בסוד מלכות:

והנה זה אמרו דכד רעותא לעילא לעילא, והוא הרצון העליון, דהיינו א"ס ב"ה, ולזה אמר "לעילא לעילא", כי הוא למעלה מהכל, ואין לדבר בו רק כך – שהוא מרומם מהכל. וזה עומד על ההוא רעותא, והוא הכח הפרטי שהוא שרש לבריאה, כמו שביארנו:

וזה לא אתידע ולא אתפס לעלמין, כי אותו מצד עצמו אין יודעין אותו, כי הוא נעלם בתוך ההנהגה משפטית. "ולא אתפס" – כי אפילו שמתגלה, אין נקרא שיודעים המונח הכללי שלו, ושיושג השגה שלמה, אלא נקרא שמשיגים (ממש) [ממנו] איזה הארה. ואפילו בכל הנצחיות יהיה כך, וזה פשוט, שמה שאין השכל מקיף אותו מכל צד – אין נקרא שתופס אותו, אלא שמביט קצהו. וזה השלמות אינו יכול להיות נתפס בכל הנצחיות שלו:

והזכיר עוד הדרגה אחרת, והיא רישא דסתים יתיר לעילא. ונאן מתחלת ההנהגה בכל משפט סבוביה, ונמצא לה ראש אחד כולל הכל. ואח"כ התפשטות הענפים רק ממה שנכלל בראש הזה. ותראה שבדמות זה תמצא בספירת…[הכתר] או אריך אנפין – שקומתו בכל האצילות, ואח"כ כל שאר הפרצופים אינם מלבישים אלא חלקים ממנו. והכתר כולל כל הפרצוף, והחכמה מתחלת לגלות ענפיו אחד אחד, שכבר יש בכל שאר הפרצוף כמו שיש בכתר עצמו. וזה סוד הרישא הזו שנעשה מקור לכל ההנהגה. ואמנם תראה כי זה כמו הכתר השורה בראש המלך, כי הוא עומד מלמעלה, והוא שורה על התחתונים, ואז נקרא שכלם עומדים תחת צלו, והוא באמת מתרומם מהם אף על פי כן, ולזה אמר, "דסתים יתיר לעילא":

ותראה שנקודת הכתר היא קמץ, והחכמה – פתח. וסוד הענין, כי באמת הכתר והחכמה הם ב' ראשים, אך הכתר הוא מתרומם למעלה כמ"ש, והאורות אינם מתפשטים ממנו אלא נשארים סתומים בו, אבל החכמה – שם יורדים האורות מהכתר ונפתחים להתגלות ולהתפשט, ולכן נקרא מחשבה. ותראה שאין שום פעולה לבטלה, ועם בהיות האורות קמוצים בכתר, שם נשרש שרש אחד לכל ההנהגה, עמוק וסתום מרומם מכל מה שאנו מדברים בעניני העבודה וחוקות ההנהגה הגלויה. ועל כן נדע שאין אנו מדברים כי אם מהחכמה ולמטה, אך שרש הדברים לפי הכתר אין מי שיוכל להשיג אותו. ובדמיון זה למטה אמר על הכתר שהוא שער הנ', וכולל כל המ"ט שערים, וזה מורה כי הוא שרש הכל, ושם הדברים נשרשים בשרש עליון על הכל, וזהו ממש, "ויברכו את שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה". כי העבודה היא למטה, ומגעת אל מה שיכולה להגיע, אל מקום מרומם ממנה שאינו נכלל בסדרי השבחים, ואי אפשר לסדר אותותיו ועניניו אלא הוא מסתדר מעצמו. ולפי שמה שנפתח בחכמה – נשרש בקמיצת הכתר, נאמר "מאד עמקו מחשבותיך". וע"כ אמר, "רישא", לפי שבאמת הוא ראש ומקור דסתים, בסוד הקמץ לעילא שהוא מתרומם:

ושם אפיק יו"ד בסוד תלת קוצין ונהרין בסוג הג' (לא) [קוים] כנ"ל, ונשלמה י' של השם ב"ה. ואח"כ מזאת… [היו"ד] נאצלת עוד המדרגה הב' בסוד הפתח, והיא מקום המחשבה. והיא לא עמדה בתיקונה עד שנתפרס פריסו. ותראה שהמחשבה היתה עומדת לצאת, והיינו ההדרגה הב' של האור, ולא היתה יוצאת, אלא מתקשרת תמיד ביו"ד העליונה, ואז היו האורות של היו"ד מתגלגלים על ידיה להוציאה. ומרוב הדבקות שהיתה רוצה המחשבה לרדוף ולהדבק בה, היה מתאצל מציאות אור אחד לתוך היו"ד הזאת, וכל כח שהיה צריך לצאת במחשבה היה מתדבק בחזק ורודף אחר היו"ד הזאת, ואז מכל מה שנאצל מן הרדיפות האלה כמ"ש, נעשה מסך אחד, והוא קשר האמצעי א' שיקשר תמיד היו"ד עם המחשבה:

והענין, כי אי אפשר לפי ההדרגה שתהיה המחשבה מתדבקת בראש, כי זה הולך לענין אחד וזה הולך לענין אחר, אלא זאת האהבה הושמה ביניהם, והיא גרמה רק לעשות הרקיע הזה, מחבר מים עליונים עם התחתונים. ותבין כי זה הרקיע היה לה מצד עצמה, לא היה להוציא אותו כי אינו לפי ענינו, אלא כשנתעוררה החכמה לצאת, טרם צאתה והתישבה במקומה נתאצל הרקיע הזה, והרי הוא יוצא מהיו"ד לפי התחתונים לא לפי עצמה, ואז כל האורות של היו"ד מאירים בזה הרקיע, כמ"ש, להאיר למטה, וכן נמצא תמיד, "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא":

ולכן אמר, רעך דמחשבה חד פריסו אתפרס, ואינו אומר "פריס", כי לא פעולת היו"ד היא, אלא פעולת המחשבה, ונפרס כמו מעצמו, כי נמצאת שהמחשבה בונה אותו. ועוד תראה לקמן – זה סוד הקרום של מוח, ואעפ"י שנראה שהוא לכסות אור הכתר, נק' "קרום של מוח", כי אדרבא המוח הוא שעשאו לעצמו, והאציל אותו מהכתר. ותבין היטב איך שהתחתונים הם שממשיכים להם השרש מהעליונים תמיד בסוד המסך והפרגוד הזה. והאמת כי אינו נמשך כמו ציור, אלא אדרבא כמו מסך שהוא תיקון העלם אחד שעל ידו יוכלו תחתונים לקבל ממנו. והשרש מתכסה בתוך המסך הזה, כי הרי כן כל ענף מכסה את שרשו, והבן היטב:

ואפרש לך עתה זה הענין היטב, ובו תבין ענין מה שאמרו ז"ל, "במופלא ממך אל תדרוש" וכו'. כתוב בספר התיקונים כ"ב, "כתר עליון דא איהו שלימו דחמשין שערי בינה וכו'. בגין דאיהו מקור דלית ליה סוף". וכאן תראה מהו המותר לנו להתבונן בו, ומהו האסור באמת. הנה אחר שידענו ענין הספירות שהם י', לא פחות ולא יותר, ושהם אלה הי' ולא אחרים, אז נוכל להתבונן בהם לכל צד, דהיינו מה פעולת כל אחד ואחד, במה נבדלים בהנהגה זה מזה, איך הם מתפשטים בתולדותיהם, ומה חק ההנהגה בהן, וסוף דבר מה ענינם ומה תולדותיהם. כל אלה מותר לנו להבין ולהשכיל, ועונג הנשמות הוא להבין יותר בזה. ועוד ענין אחר אנו יכולים לדעת, והוא הסדר איך שיצאו הם בעצמם מן הא"ס יתברך שמו. ועם כל זה נאמר, "עשר ספירות בלימה הבן בהם וחקור בהם" (עי' ספר יצירה, א, ד). והאסור הוא לחקור מקור הספירות האלה, פירוש – למה הם אלה ולא אחרים, למה י', לא פחות ולא יותר, זה אסור לנו. כי זה פשוט שצריך שיהיה טעם לזה, והוא עומד בעומק רצונו של המאציל ית"ש שאי אפשר לנו לחקור שם כלל. אלא זה ידענו, שבהיותם מוציאים כל העולמות בזה הסדר שהם עתה, ואם היו מתחלפים אפילו קצת – לא היה כך, וזה הסדר הוא השלם בתכלית השלמות. אך למה זה הוא השלם – א"א לדעת, ואסור לנו לחקור. וכן לשאול למה באותו זמן נאצלו, לא קודם לכן, אסור ג"כ, כי זה תלוי בעומק רצונו יתב', שאסור לנו ודאי לחקור כלל, ומכל שכן לחקור בעצמות המאציל ית"ש, ובכל מה שתלוי במציאותו המוכרח – ודאי כל זה אסור, ועל כל זה נא', "המסתכל בד' דברים" וכו' (חגיגה יא,):

ואפרש לך בפרט על (ה)סדר המדות. הנה הא"ס ב"ה הוא הרצון העליון, שרש הכל. והדבר הראשון מה שגלה הוא הסדר הזה של עשר ספירות. ואח"כ התחיל לפעול לפי ענין הספירות האלה. וסדר הספירות בכלל הוא נקרא "כתר" באמת, וזהו הרישא המוזכר בכאן. והנה ברישא הזה לא נוכל לדעת אלא מציאותו ומה שיש בו, דהיינו הי' ספירות עצמם, וסדר יציאתם זו אחר זו. אבל לא זה סוף ענין הכתר הזה, כי כאן יש באמת הטעם האמיתי של הספירות עצמם, כמ"ש למעלה, למה הם מנין זה, ולמה הם אלה, וכל טעמי הסדרים הראשיים למה הם צריכים להיות כך – תלוי מן העומק של הרצון כנ"ל. וזהו ממש ענין השער הנ' שנעלם מעיני הכל, ואסור להסתכל בו. ולמעלה מזה יש ענין מהות הרצון עצמו, וד' דברים של מה למעלה ושל מה למטה [וכו'], לדעת למה הוציא בזמן הזה ולא בזמן אחר, וכן כל הדברים ההולכים (עזה"ר) [על זה הדרך] והתלויים במציאותו ית"ש, וכל מה שעומד בענין הספירות המדבר מן הברי' עצמה – נקרא חקירה בכתר, והיא אסורה; וכל שכן, מה שתלוי ברצון המוציא את הספירות – זה נקרא חקירה בא"ס, וכל שכן שהיא אסורה, וכל שכן התלוי במציאותו ית"ש:

וכל מה שהוא מן הכתר ולמטה, פירוש מענין הספירות עצמם ולמטה – זה מותר לגמרי, ונא' בו, "במה שהורשית התבונן" (חגיגה יג. בשם בן סירא) רק כל שישער שכלו, ומה שהוא נסתר אליו ואין שכלו משיג – נא' לו "אם רץ לבך שוב למקום" (עי' ספר יצירה, א, ח), והיינו "אין לך עסק בנסתרות" (חגיגה שם). כי באמת שמי שאין מגיע לו להתעסק שם – (ו)אינו מתקן בהתבוננו שם, כמו שהוא מתקן בהתבוננו בדברים הנגלים אליו, והבן היטב. כל זה עיקר גדול בעניני עומק החכמה. נמצא, שהסדר כבר הושם בכלל אחד, נעשה ראש לכל המציאות שיהיה אחריו, והוא הכתר. (והוא) [והנה] המחשבה, שהיא החכמה בסוד פתח, שבה וממנה ולמטה הדברים פתוחים, (ו)היתה רודפת תמיד אחר השרש, כי הלא החק של הספירות נמשך אחר הטעם הראשון הקמוץ בכתר. אבל זה דבר שלא רצה בו המאציל ית"ש, ואין לשאול למה, כי די שהוא עשה כך לדעת שהוא השלמות. אלא מהרדיפה הזאת נעשה פרגוד כנ"ל, והוא ממה שהיה מתגלה מהספירות עצמם לצורך השגת התחתונים, והוא הוא האור המתאצל ביו"ד שזכרתי למעלה. ואז היו"ד פועלת למעלה בסתום, ומתאצל ממנה הפרגוד שזכרתי, ואז המחשבה מתדבקת שם. וזה הפרגוד כולל כל מה שיכולים להשיג מן הספירות, והוא עצמו מה שמבינים מן הכתר, אבל הכתר עצמו מרומם למעלה, ומה שנטוי בפרגוד הזה מתפשט אח"כ בכל מיני הידיעות. ובחכמה מתפשטים הדברים בכל סדרי ההנהגה ותקוניה, בסוד "מה רבו מעשיך ה'" וכו'. וזה שרש הכל למעלה למעלה, ואח"כ על פי הסדר הזה נמשכים והולכים כל הדברים למטה, כי כל כתר הוא מראה הכתר שכללו העליון, שהוא הכתר הכללי באמת. לכן לפי הענינים של הפרצוף ההוא גם יהיה כך כל עניניהם מגולים בסוד החכמה, וקמוצים לפי הכתר שלו, והולך להתקשר אל הא"ס ב"ה. אבל לגבי הפרצוף העליון אינו כך, וזה הערך נשמר תמיד לפי שרשי הנשמות כמו שהם מקבלות, והבן היטב:

ונתחיל לפרש עתה מן הפרגוד ולמטה, כי כשנפרד הפרגוד אז המחשבה עמדה במקומה ורודפת אל הפרגוד הזה. והנה הפרגוד הוא אות ך והמחשבה הרודפת תחתיו הוא אות י אחרת, הרי א אחת שלמה – 'ך', והוא המנין של השם ב"ה שעדין לא נגלה בכל ענפיו לגמרי, כמו שנבאר עוד בס"ד. והנה היו"ד העליונה פונה אל הפרגוד, וכן היו"ד התחתונה פונה אליו כזה, א, והוא צורת האלף ממש. והנה אז בהתדבקות המחשבה היה הפרגוד מאיר. וסוד זה – כי המחשבה היא גם כן יו"ד, בסוד כללות כל היו"ד שבכתר, וזה מה שכל מה שקמוץ בכתר נפתח בחכמה. ואלה צריך לפשטם בסוד ה' עילאה ה' תתאה, אז ילכו הדברים בסוד שני עולמות – אימא ונוקבא, והם שתי הנהגות של פנימיות וחיצוניות, גוף ונשמה, שהם השרש הראשון של כל ההנהגה, וזה צריך להתפשט בסוד הרקיע, ה' לכאן וה' לכאן:

והענין, כי אלה הי' של המחשבה היו רוד…[רודפים] בפרגוד וחוזרים למקומם, ואז נאצל ענין חדש בפרגוד, והאירו י' אורות מסוד הרדיפה של המחשבה, ונעשה שם שתי ההי"ן. והרי נשלם שם הוי"ה ב"ה, הכל בסוד הכתר, כי כל זה נק' כתר בהתפשטות שלו, ומצד הכתר עצמו היה נעשה יו"י, אבל רדיפת החכמה חילקה בפרגוד שתי ההי"ן. והבן היטב, כי כנגד זה יש אח"כ הי' אותיות של המזלא בחכמה, ועל כן היו הרדיפות במטי ולא מטי, כי היו כל האורות שבחכמה רודפים בפרגוד, וגורמים שם התאצלות חדש, אבל חוזרים מיד למקומם, ושם נעשה הקבלה להתאצלות. וכך השלימו עד עשרה, ואז נשלמו השתי ההי"ן בפרגוד, ועשר אותיות המילוי במחשבה. והאמת, כי האצילות היה צריך להתחיל מלמעלה ביו"ד עצמה, ואז ממנה נאצלו אלה השתי ההי"ן בפרגוד. אך עיקרם מהחכמה, דהיינו המחשבה. נמצא כי הפרגוד נאצל מכח המחשבה הרודפת ביו"ד עצמה, והשתי ההי"ן בכח רדיפתה ע"י הפרגוד. ולכן נמצא בהם ב' חלקים – חלק הרדיפה מן המחשבה עד הפרגוד, וחלק הרדיפה מהפרגוד אל הרישא. ואז נאצלו ה' אחת בבחי' הרדיפה מהפרגוד עד הרישא, והיא ה' עליונה, ואחת בבחי' הרדיפה מהמחשבה אל הפרגוד, והיא תחתונה, והפרגוד באמצע, ונשלם השם בסדורו – יקו"ק. וכנגד זה ה' אותיות ראשונות במילוי שבמחשבה, בסוד חשב מ"ה, יו"ד ה"א, וה' אותיות תחתונות וא"ו ה"א, בסוד "ומעשה ידיו מגיד הרקיע", דהיינו עשר אצבעות הידים. ועל כן בכאן תלויה כל העבודה בסוד הפרגוד, וב' ההי"ן והרישא עומד על גביהם, והיינו כתר והמסך שלו:

ואח"כ יש המחשבה בסוד המילוי, ושם הדברים מתפשטים בפתיחה. ועל כן אמר ומגו ההוא פריסא ברדיפו דההיא מחשבה עילאה מטו ולא מטו עד ההוא פריסא נהיר מאי דנהיר וכדין ההיא מחשבה עילאה נהי בנהירו סתים דלא ידיע, ונאן הוא השרש של שני הסדרים שפירשתי לך בראשונה, בהיות הי' אותיות המילוי מאירים בחכמה, שהיא המחשבה, נסדר ענינם לפי היו"ד העליונה, רישא דסתים, דהיינו שם היה גוף היו"ד ותלת קוצין. וגם כאן יש אחת אמצעית בסוד גוף היו"ד, והיא סוד מל', וט' אחרות בסוד ג' קוין חח"ן בג"ה דת"י. וזה אינו נודע כלל, כי אח"כ מאלה הט' נעשה עולם האצילות, ומן האמצעית נעשה בי"ע, כמו שנבאר עוד בס"ד. ושרש זה הענין לא השיגתו אפילו המחשבה, כי לוקח ענינו מהיו"ד הראשון שלא יכלה להשיג אותה, אלא הפרגוד נפרס באמצע. ולזה אמר וההוא מחשבה לא ידע, ואז נעשה חבור בין אור הפרגוד ובין אלה שבמחשבה, ויוצא מהם שני הסדרים שאמרנו, מצד מה שבחכמה שיוצא מלמעלה, שהיא ההדרגה הראשונה, נעשה סדר הכללי, ומצד מה שבפרגוד נעשה סדר הפרטי, וסודם ב' ההי"ן:

ותראה עתה סוד גדול מאד. הנה יש הרישא שמאיר בפרגוד ומגלה שם ענינים מה שמגלה. ואח"כ נעשה מה שנעשה בסוד רדיפת המחשבה. ובהיות מתחברים אז נעשים שני חבורים, מה שיש במחשבה שלא ידע מעורר האור הסתום המאיר בפרגוד בסתום מוחש(?), הנה מזה הסתום יוצא הגלוי יותר, והוא ענין החלוק הב' ההי"ן כמ"ש. ואז מהיו"ד לפי הארת הרישא נעשה סדר אחד, שכל האצילות הוא ט"ס, וכל בי"ע – אחת הנשרשת למעלה מן הכל. ואז נעשה הענין של עיקר שכינה בתחתונים, כמו שתדע עוד בס"ד. ומצד הב' ההי"ן נעשה אצילות קודם כמו לשרש, ובי"ע תחתיו יוצאים ממנו, כמו נשמה היוצאת מהגוף. והזיווגים והתיקונים נעשים כלם באצילות בפ"ע, ומשם מתפשט למטה בבי"ע:

ועוד מתפשטים העולמות ד' – זה תחת זה, בסוד ד' אותיות שם השם ב"ה, אצילות – י', בי"ע – הו"ה. ונמצא לפי זה שאצילות הוא יו"ד אחת לבד. אך לפי הסדר הכללי הנעלם – אצילות הוא יק"ו, ובי"ע כלו הוא ה':

ונמצא שכך הוא סדר הפרגוד, יש לו ב' דברים, א' – מה שנעשה בו מרדיפת המחשבה, וא' – מה שמאיר בו בהעלם הרישא בעצמה, וזה אינו נודע מעצמו ולא אתיידע מזולתו ע"י הפרגוד, ולא נתגלה אפילו אחר שנמשכים, כי ממנו תולדות ע"י המחשבה, אלא ידענו שעומד בפנים במציאות סדר הפרגוד. ואז המחשבה אינה בוטשת כי אם באור הפרגוד, כי למעלה א"א לה להשיג, אלא שממה שיש בהעלם בתוך הפרגוד מתחזקת, ומוציאה הסדר הכללי המשתווה עם מה שיש בה כבר בסוד העטרה שלה, וממה שהוא מבחי' הפרגוד עצמו מתלבשת היא בלבוש אחר, שנק' בינה. ואז יוצאים העולמות בסדר פרטי, שהם אצילות שרש עליון, ואחרים ענפים ממנו. והם נדרשים בשני אופנים, אצילות – נשמה, ובי"ע – גוף. וזה הולך ומתקרב מעט לסדר הכללי. ועוד החילוק של אצילות בסוד י', בי"ע בסוד הו"ה, וזה רחוק לגמרי ממנו:

וע"כ אמר, כדין בטש האי נהירו דמחשבה והוא זה האור שאמרנו שאינו אפילו לפי השגת המחשבה עצמה, כי הוא רק התחזרות(?) הסדר העליון שנסדר כך, וזהו בטש בנהירו של פרסא דקיימה, הרי אור אחד, דנהיר ממה דלא ידע, הרי בחי' אור ב' הנמצא בזה הפרסא, והם ב' אורות שזכרתי למעלה, א' – אור הפרסא עצמה הנעשה לפי רדיפת המחשבה שהזכיר למעלה עד ההוא פריסא נהיר'. ונמצא שנמשך במחשבה אור הפרסא כלול מב' אורות, אור בתוך אור:

ועתה חזר ואמר, וכדין דא נהירו דמחשבה שנראה הלשון מיותר, אלא האמת, שזו היא בטישה אחרת, והיינו כי האור של המחשבה שהולך לפי ענין הרישא הוא מעורר מה שהוא כנגדו, שהוא האור ממש דלא ידיע ולא אתגליא שבתוך אור הפרסא, ואח"כ ישתמש מאור הפרסא עצמו לעשות הסדר השני. אבל עכשיו נהרין כחדא לפי שהם ממין אחד, רק זה מה שנמשך מהשרש וזה הענף עצמו, ואז אתעבידו ט' היכלין, ואלה ההיכלין אינם כמו הספי' הנגלות:

והענין הוא, כי הנה הפעולות הנפעלות מכל פועל הם פעולות הא"ס ב"ה, כי הוא המנהיג את הכל. ונמצא שנקראים כולם כלים שהא"ס ממלא אותם. אך באמת הכלים הראשונים הם אלה, כי אלה אין להם פעולה פרטית כמו שיש לספירות, שלכל אחת יש פעולה בפני עצמו, אבל אלה אינם אלא ההיכלות שמתפשט בהם הא"ס ב"ה. ומצד עמדו שם הוא פועל הפעולות של הספי', כי הלא הוא רחוק מכל מיני פעולה בפעולותינו, ואין שייך בה שום ל' [לשון] של פעולה כמו שאנו מדברים. אבל בעמדו באלה ההיכלות, משם יוצאות ההארות שנוכל להזכירם בשם פעולה, והם הם הספירות. ונמצא שזהו המציאות הראשון מה שהמציא הא"ס ב"ה להתלבש בתוכו, כדי לפעול מיני פעולות, שילכו בסדר שהם הספירות עתה, שיפלו בהם הלשונות שאנו מזכירים בהם. ותראה כי כאן הם י' אותיות של מ"ה. ונמצא שסוד אדם הוא שרש הכל, ומשם והלאה הולכים כל הדבורים בלשון בני אדם, והבן מאד:

והנה אלה לא נוכל להזכיר אותם לא בשם נהרין דהיינו כלים ונפשין שבהם, ולא רוחין ולא נשמתין, אע"פ שהכל יוצא מהם. וסוד זה הלא כבר שמעת למעלה, ענין החכמה ידיעא ולא ידיעא, כי אין אנו יכולים לדעת איך הם הספירות האלה בבחי' א"ס. ועל כן בצאת החכמה מלא ידיעא לידיעא, הנה נכללו כל הספירות בסוד כתר, ושם נכלל כל הסדר הזה, בדרך סדר אחד נעלם, לפי מה שפועל בהם א"ס ב"ה. וזה הוא יותר קרוב מעט אלינו, והוא מה שמשגיח הא"ס ב"ה על נאצליו ושורה עליהם, והיינו בחינה אמצעית בין הלא ידיעא לידיעא. אך כדי שיתחברו בו בדביקות אחת הספי' עצמם לפי ענינן למטה, עשה לכתרו זה בחינת היכלות, והם עצמם בדמיון ההיכלות שלמטה, שנתפרש במקום אחר סודם, איך שהכבוד המתפשט בבריאה, מסתדר בסדריו כמו שצריך לצורך ההנהגה והוצאת המשרתים, בסוד עשר הויות בנקודים המפורשים באורך בס' ברית מנוחה. אך ההיכלות הושמו לסדר אחד, שבו יהיה מתדבקים המשרתים בשרש, שהוא הכבוד. וזהו סדר אחד פרטי הצריך לזה בסוד הנפשין והרוחין שבהיכלות שמתקשרים כולם, עד שנקשרים בנשמה העליונה העומדת בהיכל קודש-קדשים, וכמבואר במ"א:

ובהיכלות עומדים ראשי המשרתים, אותם שנבראו לצורך זה, לבחינת התדבקות הנפרדים בשרשם. ומחוץ להיכלות שומרים סביב במקומות המוכנים כל שאר צבא המלאכים למעלה ולמטה. ודבר זה כבר נתפרש בזהר בפ' בראשית ופקודי עי"ש. כן הענין הזה ברומי מרומים, כי יש היכלות בבחי' הרישא עילאה, ובתוך ההיכלות האלה כמה מיני אורות שאינם נודעים, והם עומדים ראשים לספירות לצורך התדבקם בדביקות עליון בשרש היחוד ב"ה, וכמו שהכבוד עומד עליהם לפנים מהפרוכת, כמבואר שם בפ' פקודי בהיכל ז', כך בכאן הרישא עילאה עומד לפנים מן הפרגוד, וההיכלות תחתיו, ובהם האורות ראשי הספירות, שאמר עליהם באלין קיימין כל רזא דמהימנותא, ועוד נפרש לך ענין זה בס"ד:

והנה מצד עמוד הא"ס ב"ה באלה היכלות, יוצאות מיני פעולות שהם הספירות עצמם, ועומדים בג' מדריגות זה למטה מזה בסוד נר"ן. וזה נמצא בכל ספירה וספירה. והבן בכאן סודות גדולים. כי הנה למטה מהיכלות עצמם יוצאים המלאכים, הסובבים אותם והעומדים מחוץ מהם. וכן גם למעלה כל האצילות יוצא מאלה ההיכלות. אבל אעפ"כ לא לפי סדרם, אלא שנעשה התלבשות אחת, ונתלבש זה הסדר בסדר היוצא מן הפרגוד עצמו, ונתעלם בו. ואז יצאו הדברים לפי הסדר ההוא, והיינו יצאו מיד נר"ן, וזה בכל ספירה. ובאמת כל אחד מתחלק לג', הרי הם ט', ואז נעשו חב"ד חג"ת נה"י, והוא כללות האצילות רק בסוד נר"ן. ואז היה פועל הסדר של הב' ההי"ן, ולכן כנגד אלה נעשו בי"ע, שהם רק כלים לנר"ן אלה, ונשלמו העולמות כך:

ואז פעל עוד סדר אחר, והוא סדר הוי', שפירשנו למעלה, ונשאר י' באצילות, והו"ה בבי"ע, וכדי לעשות יחוד עליון שיתקנו בתחילה…[התיקונים] בשרש בכל העולם, לפי מה שהוא מתחילים…[הזווגים] באצילות מלמעלה למטה, ומגיעים כסדר עד העשיה. והם התקונים של השכינה, כל עניני הגלות והגאולה, כל עניני התפילות בסוד הזווגים ההולכים לפי ענין הה"פ [= הה' פרצופים]. זה הכל בסוד יקו"ק, עד שמתחילים להתהלך בסדר האחר, והוא ענין ההיכלות, שהם נעשים להגיע ג' כלים אל נר"ן שבאצילות, וזהו מה שמוזכר בפ' פקודי בענין היחוד "נשמתא עאלת ונהירת לגו". וע"כ הכל בסוד הבינה בהתפשטות מלוי המלוי:

ואחר כך עולים הדברים ונקשר כל זה בט' היכלין האלה, ומתפשט ההתלבשות מבינה לחכמה, ואז מתגלה ענין יותר עליון, והוא האמצעית שבי' על המחשבה, עומד כנגד הרישא העליונה. וזהו שאמרו שבסוד הקרבן מחשבה אתעטר בא"ס, והיא התחברות הרישא העליונה שלפנים מן הפרגוד עם כל הרזי מהימנותא שבהיכלות. ומתגלה עוד כח אחר יותר עליון שאינו מתגלה כי אם אז, והיינו שכל בחינת הכבוד שבבי"ע מתעטר בסוד הא' האמצעית, ונחשבת לעטרה בראש הכל, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". וזה "עיקר שכינה בתחתונים", כי אינו יכול סוד היחוד הגדול הזה להתגלות באמת אלא ע"י התחתונים, וזאת היא תכלית העבודה ודאי, וז"ש בהיכלות "וכד האי סליק נהירו דלתתא תפיס ביה" והבן היטב:

ואפרש לך הדבר בסדר נכון. כבר שמעת ענין רישא וסופא, ועוד יש האמצע שהוא ג"כ כלול משם וכנוי, כמבואר במ"א. ותראה שכל אלה עושה סדריהם בפ"ע, דהיינו הנה הם ט' היכלין לבד מצד המחשבה, כי הא' האמצעית לא נתגלית עדיין, אך כשנתלבש בבינה, אז מיד נעשה אעפ"כ דו"ן והם מצד האמצע, דהיינו הוי"ה ואלקים. וזה וייצר בב' יודי"ן, שפירשנו למעלה,והוא וייצר ה' אלקים, והוא ניקוד צירי שבבינה. כי כל מה שאנו מדברים משם ולמטה הוא מן ההיכלין, ונמצא שמתחיל בבינה, ושם נעשה סוד דו"ן בכל העולמות, כל אחד בפ"ע. אבל אין חבורם תכלית היחוד, כי אינו אלא שלמות האמצע. אלא שכשזה נשלם, אז מתחבר רישא וסופא ג"כ, וזהו ב' עניני דו"ן, וס"ז, כי קודם תשלום הסופא שהיא שרש הנוק' באמת הנה לא נגלה שלם אלא ענין הרישא, והולכים הדברים ומזדמנים אל הסוף בסוד סופא. וכן לא יש עדיין אלא גלוי הט' היכלין. ועם כל זה יש דו"ן מבחינה הזאת, והיינו שם וכנוי, וכשחיבור של זה [נשלם], נשלם עמו חבור רישא וסופא, בהתגלות הסוף בשלימותו, והבן היטב. ונמצאים שני דברים נתלין זה בזה. ושם יאקלוקקי"ם עושה חבור דו"ן באצילות, ואח"כ בבי"ע, כל אחד בפני עצמו, והכל מצד הט' היכלין לבד. וכשזה נשלם, אז מתגלית הא' אמצעית, והיא עיקר היחוד. ועם היחוד זו"ן האצילות – תלוי היחוד של אצילות ובי"ע בסוד דו"ן, והאמת שמצד חכמה יש הענין של יאהדונה"י, והוא חבור אצילות ובי"ע בסוד דו"ן כלליים. וזה מושרש כבר, אלא שהוא צריך לעמוד לפי החיבור הפרטי של זו"ן דאצילות בסוד האמצע:

ונמצא הסדר כך צריך להתעורר בסוד החיבור הזה של יאקדונק"י, והוא התלוי בחכמה. אך זה לא יוכל להיות אלא אחר שנשלם אותו של יאקלוקקי"ם. ולכן צריך להיות נתלה בזווג זו"ן האצילות, ועולים בסוד ההיכלות להתחבר שייפא בשייפא, עד התחברות אצילות בבי"ע, בסוד תרי פלגא דגופא דאתעבידו חד גופא. והיינו מ"ב זווגים כמבואר במ"א. ואף על פי כן אינו עדיין אלא עולה התיקון אל הזווגים שמצד בי', ונשלם בהתעוררות מלמטה למעלה יאקלוקקי"ם, שאז יוצא הדבר לתיקון החכמה, ונכללים כל הספירות בהיכלות בסוד ט' היכלין, ומתעורר היחוד העליון להשלים הכל. ומגיע בתחילה מצד השלמות שאמרתי למעלה, שהוא רעותא דלא אתפס לעלמין. והרי השלימות משלים באמת ענין השם והכנוי לפי הצריך בזיווג…[ההוא], ואז נשלמים זווגי הבי' בסוד האמצע, והכל בסוד יקו"ק, דהיינו סדר אבי"ע. ואז מתעורר הסדר של ב' ההי"ן בסוד גוף ונשמה, ומגיע היחוד אל…[בחי'] זאת, ונעשה השפעה, ומשם מסתלק לענין החכמה עצמה בסוד י'. ואמצעית, והוא סוד הסוף המתגלה בחבור עם הראש, וניתוסף אור בכבוד מצד הרעותא העליונה, בסוד האמצעית המתגלית. וכשזה מתגלה, נעשה א', והיא א' לכל הצדדין, ואז תופס הכבוד בזכר שלו, דהיינו אדנ"י בהוי"ה, והיינו הד' מתחברת לא"ח, ונעשה יחוד גמור של הרישא וסופא. וכן לכל צד נעשה כל הזווג בסוד שלמות היחוד…[לגמרי]. והרי שכל היחודים תלויים בד' של אח"ד, בסוד הסופא המתגלית, והבן מאד:

כלל הדברים, סוד המחשבה נסתר למעלה בסוד חכמה, ועם כל זה יש ענינה בספירות סדר שהם מסתדרים לפי ענינה, והיא יאקדונק"י, וסודם…שמי וזכרי. והפה העליונה מוציאה זה השם, דהיינו היו"ד שבה המוציא במספר צבאם וכו'. ומצד הבינה יש יאקלוקקי"ם, והם זיווגי רישא וסופא וזיווגי אמצע. והתכלית לזיווגי הרישא והסופא, אך הם תלויים בזיווגי האמצעי. לכן הענינים מקבילים זה לזה. וכל תנועה של רישא וסופא מראה תנועה בזיווגי האמצעי לפי ענינם. וכשמעוררים הרישא וסופא נראין התולדות באמצע, ומגיע הכל (מלמעלה למטה) [מלמטה למעלה] בסוד התעוררות תחתון עד א"ס ב"ה. והמ"ב זיווגים הם לפי הרישא והסופא, כי הם הגורמים לט' היכלות להתחבר לרישא שלהם. ובהיות הא"ס ב"ה מתעורר, היחוד השוה הוא המתעורר, ומשלים תחילה בסוד השלמות זיווג האמצעי בסוד יאקלוקקי"ם. ואז נעשה הזיווג באצילות, והעולמות העומדים שם תחתיו, כי הם רק ענף, ונכללים בנוק' שעושים לה כנפים כידוע. ומשם חוזרים לבחינה התחתונה של המחשבה, דהיינו סוד הב' ההי"ן, בסוד נשמה וגוף. והוא מה שלוקחת בסוד הפרגוד עצמו, בבחינת הב' ההי"ן הנעשים בו מרדיפת המחשבה כידוע. ואח"כ חוזר אל זיווגי הרישא והסופא עצמם, בסוד ט' והאמצעית, וזהו יאהדונה"י:

ובפ' פקודי בהיכלות קורא לכבוד – מחשבה, יען אז נכנס האצילות בכבוד כשמתעוררת המחשבה להתעטר בא"ס. ובצאת הרישא בסוד האמצעית של המחשבה מצד השלימות שבנהירו דלתתא שיוצא משם, ממש תפיס בה, והבן מאד:

והנה באלה ההיכלין יש רעותא, והוא כדמיון הרוחין ונפשין שיש בהיכלות למטה. ובמחשבה יש כל י' אותיות כנ"ל. ואז יוצאים למטה ממנה ט' היכלות, היא הא' הכולל כולם, וההיכלות שלמטה נדבקים באותיות שבה:

וזה שאמר רעותא דכל ט' נהורין דקיימי כולהו במחשבה (דאוקי) [דאיהו] חד מינייהו, שהם עומדים בסוד הט' שבה, והם רוצים לרדוף אחר הט' אלה שבמחשבה להתדבק בם, וכשעומדים בהם אינם נודעים עוד כלל, והוא זמן הדביקות השלם. וכל אמיתת סוף התקונים תלויים באלה, ובהתדבקות שהם מתדבקים בא"ס ב"ה, שהרי כל עניני הספירות חוזרים בה אל היחוד, ואז נקראים כולם א"ס. והוא בבחינת האמצעית המתחזקת על כלם, ונעשה היחוד בסוד אח"ד. ואז אלה האורות מאירים למטה בסוד מטי ולא מטי, ואינו נראה עוד לא הרעותא של היכלין, ולא המחשבה שנכללו בה, אלא הכל בסוד א"ס ב"ה. וכל זה בסוד החכמה:

ואחר כך יש הדרגה הג' של בינה – ואז יוצא מה שיוצא בסוד הפרגוד כנ"ל, ונעשו העולמות בסדר ההוא. ואז כל הדברים האלה נכללים בסוד חוט א"ס ב"ה שנמצא בכל הספירות, ואין נראה עוד שום אחד מהפרטים, אלא חוט א' כללי נמשך בו הא"ס ב"ה ממש, בסוד הדבקות הנעשה כבר. והוא סוד אח"ד. ולכן אחד ה"ס החוט:

וז"ש ואעיל דא בדא עד דאתכלילו כלהו כחדא, שבהכנס כל הדברים האלה בסדר הבינה הם מתחברים כולם בחיבור אחד ונעשה כללות חוט אחד לבד, כנ"ל. ואח"כ בתיקון הקרבן מתחדש התיקון כראוי ע"י ב"א [בני אדם]. ונקרא שמתחדש ממש מעשה בראשית, שאז אח"כ שנתקנו כל הספירות ע"י הקרבן, מגיע לחדש התיקון הפנימים, ונכללים כולם עד המחשבה, והמחשבה בא"ס ב"ה, ואז נשלם ענין החוט כראוי:

והנה א"ס ב"ה מתדבק בנאצליו בסוד ההיכלין האלו, והאור שממנו מאירה המחשבה, וה"ס המשך הרישא בסוד האמצעית, וזה נקרא אין, דהיינו ע"ק דאיקרי אין דביה תליא אין. "אין" הוא קשר אחד של הרישא הנמשכת למחשבה בסוד האמצעית, ולכן הוא "אני", והוא "אין", הכל ענין אחד, "אין" בסוד הרישא, "אני" בסוד המל'. וזה תשלום תיקון השלם בסוד זה האין. ולפי שענינו נעלם מאד נקיא כך, וזה קיום כל הדברים, וז"ש וע"ד כלא קאים, כי מזה הקשר נאצלים, וממנו מאיר הכל. וס"ז יש מאין, "והחכמה מאין תמצא" – המחשבה ע הנהירו שלה, "ואי זה מקום בינה" – מי, דקיימא לשאלה, והבן היטב: