מאמר הגאולה | פרק ה'. תיקון השכינה יותר משהיתה מעולם.

מאמר הגאולה | בגאולה תתעלה השכינה למקום שלא היתה בו מאז היות העולם.

והרי פירשתי לך היטב איך כל מה שנפגם ונתקלקל בגלות – חוזר ונתקן בגאולה, ונתקן יותר ממה שנתקלקל. ונמצא שאז תהיה השכינה מתוקנת ומקושטת יותר ממה שהיתה מאז היות עולם. ועל זה הענין אמר הכתוב "לכה דודי נצא השדה". והנה הפסוק הזה השכינה אומרת אותו לקב"ה. ומה היא אומרת? "לכה דודי" כי בהיותה עדין בגלות שלא יצאה ממנו אומרת כן, אבל בזמן הגאולה ששם דודה עמה ואומרת לו "נצאה" – נצא מן הגלות, נצא אל השדה הוא המקום העליון מקום השמחה והעונג, שדה אשר ברכו ה', "נשכימה לכרמים".

 

כרם השכינה ונשמות ישראל התלויים באשכולותיה ויונקים משפע דדיה בחיבור השכינה בחג"ת בתבונה ובבינה.

ותדע שהשכינה היא הנקראת "כרם" בהיות התחתונים בה כענבים באשכולות. ובהיותה נתקנת כך שכל חיילותיה תלויים בכבוד גדול ואין מחריד, אז אמרה "נשכימה לכרמים". וכל השכמה בחסד, וכן כתיב "וישכם אברהם בבקר". והנה החסד יהיה גובר מאד באותו הזמן, וממנו רוב השלום והמנוחה.

"נראה אם פרחה הגפן" זה מדבר על חזרת החיילות למשמרותיהם ועומדים על חילם, מתאחזים בשרשיהם כראוי, והנשמות בני ישראל כמו כן, כי אז נראית הגפן פורחת ברוב יפיה ושלימותה.

"פתח הסמדר" כי הסמדר הוא שאינו מתוקן ושלם והדין גובר בו, ולכן אין טעמו טוב לחיך, ובהתגבר החסד אז "ופתח הסמדר" כי הגבורה סותמת והרחמים פותחים.

ועתה אומר לך מה הם הרמונים שנזכרו כאן כי הם הנקראים "שָׁדַיִם" והם המשקים חלב לשובע לכל הקרב אליהם. ותדע כי הדדים מכח ב' הבריכות הם יוצאים שעליהם נאמר 'גומל חסדים טובים', ולכן נקראו רמונים, ובהם נתגברו הרחמים תגבורת גדול, ולכן הם מניקים ומשביעים "רעבים גם צמאים". וצריך שתדע כי דרכים רבים להשפעה ופעולות שונות ואין דבר דומה לחבירו ולא לבטלה. והנה הלחם הוא המזון והוא יוצא מן הארץ ונותן הקיום והמחיה, והחלב הוא שפע מתוק מאד נותן כח לשותה אותו ומחזיקו ומענגו. והבן היטב, כי כל אלה הדברים צריכים עיון גדול והם משתרשים בעמקי החכמה.

והנה אמר "נלינה בכפרים" והוא סוד מה שכתוב "פרזות תשב ירושלם", וזה מורה סוד הגבול המונע. ותהיה ההשפעה בריווח גדול וזה נקרא "נחלה בלי מצרים" – כבִּינָה. וסוד הענין הזה "מי" "זאת" – כבר הושוו זו לזו ברוב השלוה והשלימות הגדול והבן מאד. ונמצא שבזמן הגאולה יהיו הבינה והתפארת והמלכות כלם בחבור אחד ובקשר אמיץ. ועל כן כתוב "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה" כי באהבה גדולה תהיה לה עליו שעשועים.

"תחת התפוח עוררתיך" כי שם מקום שרשה (של השכינה) שנאמר בה "שימני כחותם על לבך" והוא תחת התפוח שהם חסד גבורה תפארת, "שמה חבלתך אמך". ותבין כי לשון חֶבֶל הוא – קשר החבור הגדול, כי שם מקום חבור לבינה ולתפארת גם יחד, ושם תתחבר אליהם המלכות והיו לאחדים. ומה שכתוב "אמך" וגם "ילדתך" להורות על הבינה ועל התבונה.

והנה עד עתה פירשתי לך מתקון הקדושה ועתה אומר לך מענין כריתת הקליפות ותראה סודות נפלאים מאד.