מאמר הגאולה | פרק ג'. עת הפקידה: רום תוקף החשך הגדול.

מאמר הגאולה | עת הפקידה: רום תוקף החשך הגדול.

ועתה אפרש לך פסוקים בשיר השירים שבהם נכללו עיקרים גדולים בענייני הפקידה הזאת.

הנה כתיב "אני ישנה ולבי ער" וגו' ונודע לנו שנמצא לשכינה [1]שורש גדול שלא זז ממקום כבודו לעולם, ועליו נאמר "ולבי ער" – שלא נפלה עליו תרדמת הגלות כמו השאר והוא הנקרא "אני" שאמר בו "אני ישנה".

והאמת שבהיות ישראל בתוקף החשך הגדול ובאחרית האפלה ששם היא מתגברת יותר ועוד שכבר נתרחקו מן [2]המקור המרחק הגדול יותר – אז צריכה להיות הפקידה. ועל כן אמר "קול דודי דופק", והוא פוקד, והכל הולך אל מקום אחד.

 

הרחבות.


[1] "בחינת מציאותה (של הנוקבא) הוא בסוד החוכמה סתימאה מצד עצמה, הנסתרת בתוך הקרום הזה (דאוירא). ועל זה נאמר, "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך". והוא כי מציאות הנוקבא בסוד יסודה זה הוא לפי החוכמה סתימאה שבתוך הקרום – מים התחתונים, ובסוד זה היא ים ממש… וקרו"ם עולה שמ"ו, והיא הנוקבא שנקראת שמ"ו, כי היא עצמה נבנית בסוד הקרו"ם הזה… והנה על מציאות זה של מזל ונקה נאמר, "מלאה הארץ קניניך" והוא בסוד מזל ונק"ה – קונ"ה הכל. והנה זה הדבר באמת אנחנו רואים אותו, דהיינו שמציאות זה של נוקבא בסוד ים, הוא מבחינת החוכמה סתימאה עצמה שבתוך הקרום. אך אי אפשר לשום נמצא להבין עתה איך אפשר להיות זה הענין, ובאיזה דרך הוא נמשך. כי החכמה היא סתומה בתוך הקרום, והיא נבדלת בכחו שלא להתפשט באצילות, ואעפ"כ אנו רואים שהיא מתגלית בנוקבא, משא"כ בשום מאור אחר. והנה על זה כתיב, "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך", כי גדולים הם המעשים שבנוקבא, להיותה מבחינת החוכמה סתימאה בסוד, "כולם בחכמה עשית" כנ"ל.

אבל הדרך איך הוא זה הענין – אינו נודע, וזה הדבר יתגלה לע"ל ונבין בחינת הקשר הזה. והוא סוד "כי מלאה הארץ דעה… כמים לים מכסים". והנה אמר "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" והוא כי אחיזת הס"א היא בנוקבא, אבל זה הוא מפני שאין החוכמה סתימאה מתגלה על נוקבא בכח גדול ובגילוי. אבל כשתתגלה בכח לע"ל, הנה אז "לא ירעו ולא ישחיתו כי מלאה הארץ" כו'. ותראה שזהו נמשך מענין "כמים לים מכסים", שהם המים מן החוכמה סתימאה "מכסים" לים שהיא נוקבא בבחינת מציאותה זה שמצד החוכמה סתימאה. ואז יתגלה גם כן בחינת המזל ונקה. והוא סוד "יצאו מים חיים מירושלים חציים אל הים הקדמוני וגו'"". אדיר במרום בחללא דגולגולתא.

"יש שני שרשים לנוקבא, אחד – בעין מצד החכמה, ואחד – בלב מצד הבינה. והנה בגלות נאמר "עורה למה תישן", ואז העינים סתומין, בסוד "פקח עיניך וראה", אך הלב נעור תמיד בסוד "אני ישנה ולבי ער".

והנה בזמן שהיא עומדת בגלות לברר, נאמר "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר" בסוד הבירור הנעשה על ידה. והנה זה הלב מקרב השכינה אל המלך, ואז הוא לוקח זה השלל, והבן. והנה בכל זמן הגלות נמשכין תיקונים לצורך הגאולה, ונמלא הראש של הז"א מזה הטל, ונשארים רסיסים על הקצוות הראוים לרדת אל נוקבא. ובסוף הכל ינער הקב"ה הקצוות האלה, ואז ירדו הרסיסים אל הנוקבא ובהם יחיו המתים, וזה כשיאיר הבקר שהיא הגאולה": אדיר במרום בגולגלתא יתבין.

[2] ראה להלן "וברוב החשך התורה הולכת ומשתכחת, וכל יד אזלה וכל זרוע חלשה".